באדיבות עטרת חיה/מורן קורס

תמיד התחושה שמגיעים למלך היא מרוממת במיוחד,
גם השנה, בזכות הבת מצווה של ביתי היקרה תכננו טיסה לשבועות, ההתרגשות היתה בשיאה,
ואז יומיים- שלושה לפני הטיסה, שמי הארץ "התכסו" במטחי טילים, וכדי שהנסיון יהיה עוד יותר גדול,
יום וחצי לפני הטיסה- בטלו את כל הטיסות היוצאות של חברות אחרות מלבד אלעל, ולכן הטיסה שלי התבטלה, מיד עלתה בי המחשבה- אולי זה לא הזמן המתאים? הרי, איך אוכל לעזוב משפחה שכל לילה מתעוררים ל"צלילי האזעקה שמרוממת אותנו- לפעול ולחזור בתשובה, לפשפש במעשינו- היכן עוד עלינו להוסיף- כדי לפעול את ההתגלות הסופית..תוך כדי מחשבות מנמיכות,
הסוכן התקשר- ואמר: "גב' קורס יש לך דקה להחליט- מצאתי בדיוק  2 מקומות שנותרו בטיסת אלעל יום למחרת, לרכוש לך?"
תוך כדי חישוב מסלול מחדש, בראשי שאולי נכון לכתוב לרבי שוב? או להתייעץ עם המשפיעה ושוב לשאול את בעלי- אם זה בטוח בכלים שלו להישאר בבית עם ילדים ללא מוסדות לימוד, תוך כדי עבודה שלו ולהתעורר בלילות עם כולם לממד ולהתכונן לשבת ולחג. "כבר נתפס" אמר הסוכן, לא נעים להודות- אבל הוקל לי, היצר הרע- מקלקל כל חלקה טובה. תוך כדי שאני נוזפת בעצמי- "מה הוקל לך לא לטוס לרבי?? איפה המסירות נפש שלך? ודווקא בזמן הזה, במיוחד עכשיו, זה עוד יותר נצרך, לדבר לאחרים את יודעת היטב ועכשיו שאת מול המציאות את מתקפלת? וכדי לראות עד כמה קולה של הנפש האלוקית שבי התחזקה אני מקבלת שוב שיחת טלפון:" גב' קורס, מצאתי עוד טיסה- כמה שעות לפני, בבקר- מה החלטת?"בלי לתת לשמץ מחשבה זרה להכנס אמרתי מיד "כן, תסגור", הרגשתי באותו רגע שאם אתן לכל השיקולים השכליים להכנס- לא אגיע לרבי, והרי אין שינוי בין מה שכתבתי לרבי לפני המצב וכעת. מה הרבי לא ידע מה יהיה? השינוי הוא רק בתפיסה שלנו את המציאות, אם זה לא היה שייך הרבי היה כותב לי אז- שזה לא מתאים ליסוע. אך ברגע שהרבי כתב לי במפורש, ושבעלי תמך בנסיעה וניסה להרגיע אותי כל העת, הבנתי שהחששות הגיעו מהנפש הבהמית שבי.

מיד לאחר מכן, הקול המנמיך עולה בתוכי שוב ומביע את דעתו בנחרצות. לא נראה לי שאמרתי "כן" בתקופה האחרונה בכזה חשש גדול ובטח לא שמדובר בטיסה למלך.

בהתייעצות עם המשפיעה כתבתי לרבי לא האם ליסוע אלא להצלחת הנסיעה ולשחרור ה"משא הכבד" שהרגשתי בתוכי, שרק אגיע נקייה ובשמחה לקבלת השפע ושהטיסה תשפיע על ביתי- שאזכה להעניק לביתי את מה שאני לא זכיתי לקבל- טיסה לרבי לבת מצווה- שיא ההתקשרות .

חשבתי שכאן נגמרה הסאגה, אך כנראה שהרבי פשוט רוצה לבחון אותנו עד כמה אנחנו באמת רוצים להגיע אליו.. עד כמה באמת נמסור את הנפש, ועוד כדי לחדד אצלי את הנקודה, וכמובן להוסיף להתלבטות, שכן כל התלבטות מחזקת מחדש את הבחירה בטוב.

ערב לפני הטיסה- בסביבות שתיים לפנות בוקר, דקותיים לאחר אחת האזעקות שנשמעה, שמענו בום כזה חזק שכל השכונה שלנו יצאה למרפסות- וכולנו נשמנו לרווחה והודנו על הנס או נכנסנו לפאניקה תלוי איך מסתכלים על זה- למחזה הנגלה לעיננו- רסיס ענק נפל ממש מול הבניין שלנו! על הרכב של השכנים שלנו,הרכב הלך כליל.

אני לא רוצה לדמיין מה היה יכול לקרות אם הרסיס האדיר מימדים הזה- היה נוחת מטרים ספורים מאותו מקום.. כל הבנינים היו חוטפים זעזוע מטורף ולא רוצה לחשוב על האנשים שבתוכם.. מיותר לציין שאף אחד מבני הבית לא הצליח להרדם באותו לילה לאחר המחזה המסעיר..

ושוב, הבטן התהפכה בקירבי- איך משאירים משפחה במצב כזה בארץ? הרי כל העניין זה להיות היכן שצריכים אותנו.. על הבוקר התקשרתי למשפיעה שלי, כבר כמעט יומיים לא ישנתי- איך הראש יכול להחליט החלטות במצב כזה?! בעשר בבקר אני צריכה לצאת לשדה ואני הכי לא שלמה עם עצמי.. האמת, אחרי הלילה- כבר רציתי לבטל, אבל ב"ה שאין כמו משפיעה וכל פעם מחדש אני מודה לה' איך היא מצליחה לעשות לי סדר בראש, כמו ריסטארט מחשבתי ואין על הרבי שלנו- יצאתי עם המכתב של הרבי שחיזק אותי ממש.

בכניסה לשדה התעופה ראינו חבורת ערבים, קולנית במיוחד, שזה החזיר אותי לנסיון שעמדתי בו רק לפני שבוע וחצי, ימים בודדים לפני ההתפרעויות הרציניות, הייתי צריכה להגיע לכותל, והוואיז הכניס אותי, (ואין לי מושג איך לא שמתי לב.. ) לכפר ערבי לא סמפטי במיוחד, באמצע הכיכר שכבר קלטתי לאיזה ברוך נכנסתי, נשמתי נעתקה, ברגע הזה- ערבי זרק אבן על הרכב שלי, אבן לא קטנה, שעל פי טבע היתה יכולה לנפץ לי את החלון, אך בנס הזכוכית לא נשברה.

הרגשתי איך הלב שלי פועם בחזקה, כבר ראיתי את המוות שלי מתקרב.. טסתי משם בלי שאני יודעת לאן.. התברר שנכנסתי עוד יותר לעומק הכפר, כאן כבר הרגשתי שעוד דקה הדם אוזל לי, הלב דפק במהרה, בשלב הזה כבר כל הדמיונות הכי פרועים עברו לי בראש- זהו יקחו אותי בתור בת ערובה, כבר לא אחזור למשפחה שלי לעולם, איך ילדי יגדלו? איך בעלי יסתדר? פוו.. הדמיונות הכי הכי גרועים עלו לי..

כמה בריונים משם התקרבו לרכב שלי והרגשתי שאני כבר בידיים שלהם. אין לי מוצא, לא יודעת לאן ליסוע, לא הצלחתי להקשיב לוואיז כבר מרוב פאניקה, ואז כמעין דקה דומיה, כאילו אין עולם, התפללתי לה' בתפילה חרישית, לקחתי על עצמי החלטה טובה שהכי קשה לי לבצע ותמיד אני נמנעת ממנה איכשהו.. וקראתי פרק תהילים בקול תוך כדי שחשבתי בליבי – ה' זה הכלי נשק היחידי שאני מסוגלת להפעיל כנגדם, אנא ה' הושיעה נא!!

נסעתי – ואין לי מושג לאן.. אך בניסי ניסים יצאתי משם, הרגע שהרגיע אותי ושהבנתי שאני נכנסת למקום בטוח – הוא הרגע שראיתי תמונה של הרבי מודבקת על אחד השלטים, החיוך של הרבי הסדיר לי את הנשימה ויכלתי שוב לחזור לעצמי.. מאז התהלכתי בתחושה שקיבלתי את החיים שלי מחדש, שום דבר לא מובן מאליו, לא צריך להגיע למצבים מלחיצים ומפחידים כדי להבין עד כמה עלינו לייקר את החיים.

הרגשתי אז- שהלוואי ואזכה להעריך כל רגע בחיי כאילו הוא הרגע האחרון. תוך כדי שאני רואה אותם והתחושות מלפני שבוע וחצי עולות בי שוב, מיד נזכרתי בסיפור על החסיד ר'משה מייזליש המרגל, שנפוליאון שם יד על ליבו- וליבו לא דפק בעצמה, אלא פעל בעצמו מח שליט על הלב.. ממש עבודת חיים וכעת יותר מתמיד אני חייבת להשליט מח על הלב.

בשכל אנחנו יודעים- שכל נסיון זה רק כדי שנתעקש עוד יותר לבחור באמת. אך בלב.. זוהי העבודה שלנו- להעביר ללב את תובנות השכל ולהביא אותם לידי פועל בחיות ובהתלהבות של הלב.

הגענו למטוס ב"ה, וטסנו בין האזעקות- 20 דק לפני הטיסה ו10 דק אחרי ההמראה. רק משוגעים לדבר יכולים לטוס כך..

במיוחד שטסנו ביודעין, שייתכן ויבטלו טיסות גם בחזור, ובנתיים אין לנו כרטיס חזור ומי יודע היכן ננחת, באילת או בנתבג,  ובכל האנדרלמוסיה הזאת- הברור היחידי שיש הוא לבחור בנפש האלוקית, לבחור במלך. כל השאר-לבטוח בה' ולדעת שהרבי יסדר את שאר הענינים..

שיתפתי במה שאני עברתי, אבל האמת? שמגיעים לרבי ושומעים את הסיפורים- אין אחת שלא היו לה עיכובים ומניעות רגע לפני הגאולה, היצר נכנס במישורים הפרטיים והכלליים. כמה ביטלו ולא זכו להגיע, וכמה הגיעו ועדיין היו בסטרס. ב"ה שזכינו שהגענו למלך..

כל אחת עם הנסיון והנס שלה להגיע לרבי.

אצל הרבי , באחת ההתועדויות ביקשו ממני לדבר, סיפרתי סיפור על טהרת המשפחה, במיוחד בתקופה שלנו, שהרבה לצערינו הרב פסקו בעקבות הקורונה ללכת לטבול במקווה, חייבים לעשות על כך תעמולה ולהחזיר את כל הטובלות ויותר מכך, הסיפור ב"ה נגע בהרבה נשים, וביקשתי שכל אחת- תעביר את הסיפור הלאה, שלא תשאיר אצלה, אין לנו מושג מי צריכה לשמוע ומה היא צריכה לשמוע כדי להתעורר והיכן זה יכול לחזק.

למחרת אתי אוחיון הצדיקה חיפשה אותי ב770 ואיך שהיא ראתה אותי היא כל כך התרגשה ואמרה- "מורן את לא יודעת איך הסיפור שסיפרת על אחת הטובלות שלא שומרת מצוות לע"ע מתגלגל הלאה.. אין לך מושג מה ההשפעה שלו. וכך היא סיפרה לי:

הזמינו אותי להעביר שיעור בפרקי אבות אצל אחת המשפחות, והמארחת אמרה לי דברי על טהמ. ואני חושבת לעצמי מה אני וטהרת המשפחה? אני כבר רחוקה מפאת הגיל מהעניין.. ואז נזכרתי שבהשגחה פרטית הגעתי לאותו מקום ( שלא הייתי אמורה בכלל להיות שם, רק באתי לבקר חברה שלי) ושמעתי אותך, אז העברתי את דברייך ובמיוחד את הסיפור, המחשתי את העוצמה של הטובלות שהן לא שומרות מצוות וכמה מסירות הן עושות למצווה וכו. ופתאום אני מבחינה בשתי נשים צעירות שמתחילות לבכות. שאלתי אם הכל בסדר, והמארחת אותתה לי- תמשיכי.. המשכתי.. פתאום אחת מהן פתחה את סגור ליבה וסיפרה שהיא וחברה שלה החליטו, השם ישמור ויציל, נשים מהשכונה, שהן לא רוצות לשמור פרט חשוב ועיקרי בטה"מ. והן כבר חודשיים לא מקיימות את אותו הפרט הקריטי!

וכעת אחרי הסיפור- הן רוצות לשוב בחזרה.

מדהים!! התרגשתי איתה!! אין לנו מושג כמה סיפור אחד שמתגלגל משפיע הלאה ועוזר לעוד נשים . כל סיפור מגיע ועושה את שליחותו בעולם. פרט קטן- משנה עולם שלם, אדם ומשפחה שלמה.

בנוסף, פגשתי אישה מיוחדת במינה, "פולישר" שהיתה "במעייני ישראל"- חסידי סאטמר, קרלין ותולדות אהרון שמתקרבים לחבד. מושגים שטרם הכרתי- היא פנתה אלי אחרי שדיברתי, לאחר שהכרתי אותה בעוד הזדמנויות וביקשה ממני לפתוח אצלה בבית שמש סדרת שיעורים על טהמ. היא אמרה שאין לי מושג כמה שאר החסידויות לא יודעות הלכות בגלל הנושא הרגיש, ולכן זה "מבצועים" לא פחות ממקורבים, אמרתי לה שזה מצויין שהיא רוצה לפתוח סדרה לטהמ והפנתי אותה למישהי אחרת מהאזור, היא אמרה לי תקשיבי- הנשים שמגיעות הן עושות מסירות נפש. אף אחד לא יודע מהמשפחה שהן מתקרבות לחבד. זה בגדר סוד, הן מסתירות מההורים, מהמוסדות, הן גם לא יגיעו לבתים של חבדניקיות. רק אלי כי אני עדיין בחזות נראית משלהם, לכן מהמקום אני לא יכולה לבחור חבדיות שמא זה יתגלה. ההשפעה היא איטית, אבל אין לך מושג כמה הן צמאות לאמת, לחסידות חבד.

הבנתי, אבל גם צריך זמן להכניס עוד שיעורים בשבוע.. הפנתי אותה למישהי מחוץ לאזור מגוריה, אך היא לא וויתרה לי, ממנה למדתי איך להתעקש  על עניני קדושה. ואז היא אמרה לי מה שהרבנית רחל הנדל אמרה- שחשוב שהחלטה תצא לפועל כבר אצל המלך זה נותן יותר תוקף להחלטות." בסוף סגרנו על פעם בשבועיים.

האמת שהעברתי שיעורים בנושא-לחבדנקיות, למזרוחניקיות, לדתלשיות, למקורבות, לנשים שלא שומרות תומצ לע"ע, אבל לנשים מחסידות פולין- עדיין לא העברתי,  הבנתי שזה צו השעה- לכן צריך להסתער על העניין ולהכות על הברזל בעודו חם.

כל אחת מאיתנו,  במיוחד בתקופה הנוכחית מוכרחה לחיות גאולה, והדרך לראות גאולה מעבר ללימוד תורה הוא לפעול בעולם, הדרך להדליק נשמות- זה לעשות מבצועים, כל אחת היכן שהיא יכולה ועד היכן שידה מגעת.

חשוב כמובן להתייעץ עם משפיעה ועם הבעל שיהיה בכלים של הבית, אך לא לוותר לעצמינו- אצל אחת זה יכול להיות עם השכנות אצל השניה- עם מקורבות, והשנה למדתי עד כמה יש לנו מבצועים גם מול הפרום – חרדיות ..

כל אחת, צמאה לשמוע את דברי אלוקים חיים. הרבי מבקש מאיתנו רק להשמיע.. כפי שהרבי כתב לי באגרות:" כיוון שההשגחה העליונה הביאתו למקום שהוא תל פיות, עליו למלאות את התפקיד דהפצת המעינות החוצה". שנזכה כבר בזכות כל הפעולות הקטנות שלנו- להביא את הפעולה הכי גדולה ועיקרית- את משיח צדקינו נאו ממש!!