"אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" ["האדם מתכנן ואלוקים צוחק"], מכירים את המשפט הזה? רובנו חושבים שזה מעין צחוק לאיד, צחוק הגורל, כזה שמשאיר אותנו עם טעם חמוץ בפה… אז זהו, שלא!! מדובר בטעות אקוטית בהבנת המפה. הצחוק האלוקי הזה של שינוי התכניות הוא צחוק טוב, נדיב ואוהב שבו אומר לנו הקב"ה: 'זהו?? זה מה שתכננת לעצמך?? כל כך בקטן? לא חראם? בוא ואראה לך איך עושים זאת כמו שצריך!' ומכאן, הבחירה היא שלנו איך לראות את הדברים: כסטירה מעליבה או כליטוף חם ואוהב. ההשלכות כמובן, בהתאם.

 ***

"עד יום חמישי יש לי תכניות. מיום חמישי ואילך, תעשי מה שאת רוצה". אני מדברת לבטן שלי ומשננת לה בעיצומו של חודש תשיעי.  האמת, תאריך הלידה המשוער הוא עוד יומיים אך אני לא דואגת. החבר'ה אצלי סוחבים עוד שבוע שבועיים בבטן בואכה שבוע 42. הם עוד לא יודעים שאנכה להם את זה מדמי הכיס. אני נערכת ללידה בעצלתיים, כמעט באגביות ומדחיקה את הרגע שבו אתפס לא מוכנה. בחסדי השם, הרבי זימן לי משפיעה שעושה לי שיחת נהלים מזורזת, מעין הכנה נפשית ופרקטית ללידה. בסוף השיחה היא מטילה עלי משימות הערכות ללידה. יותר הטריד אותי מה עושים עם ההתוועדות הנשית שקבעתי למחרת בערב. לרגל מעבר לבית החדש התחייבתי לרבי שהנשים יקדימו את הגברים וכי חנוכת בית עם הבית החסידי תהיה האירוע הפותח. כך מצאתי את עצמי סוגרת פינות, מזמינה משפיע, מגייסת חברה לסדנת סושי ושולחת סמסים והודעות תוך בטחון מוחלט שאני אהיה שם, בגוף גשמי.

ערב שני. צירים מתוזמנים. אני מתעלמת. 'זה תמיד ככה', אומרת לעצמי. יש עוד שבוע לפחות. הולכת לישון. בוקר שלישי, הצירים עוד שם. מתגברים. אולי אם אני אלך לעבודה זה יירגע, חושבת לעצמי בטיפשות. הציר הבא מבהיר לי שאף אחד לא הולך לעבודה היום. זימון דחוף למשפיעה, דקה לפני שיוצאים בדהרה לבית היולדות אני מספיקה לקחת איתי דולר של הרבי עם פניו הקדושות ולמלמל בכאב, "רבי, תהיה איתי." והוא היה… אוהו, איך הוא היה. תוך חצי שעה מרגע הגעתנו בא לעולם חסיד קטן ומתוק, במינימום ייסורים ומקסימום גאולה. ברוך הבא לעולם. רביעי בבוקר. בערב ההתוועדות. מה עושים?? לבטל? אבל כבר הודעתי לכולן וחוצמיזה איזה היתר יש לביטול התוועדות? אני יודעת בוודאות שאם זה לא קורה הערב זה לא קורה בכלל. מנתחת רגע את המצב: בעיקרון, הכול מוכן. צריך רק דבק שיחבר בין החלקים וייארגן לערב אחיד ונעים. אה, רגע. יש דבק כזה. קוראים לו הרבי.

"אני עושה איתך דיל", אני אומרת לעיניים החודרות שממול: "אני מארגנת הכול בפן הטכני ואתה דואג שזה יצליח. סגרנו?" שולחת כמה סמסים, מפזרת סמכויות, מסנג'רת כמה חברות נפלאות (וכמובן הבעל) ונזכרת שיש אה… גם תינוק. הוא מצידו, בכלל רגוע וישן רוב הזמן. פלא פלאים.

רביעי בערב, "הרב נוטיק לא עונה לי…" מסמס בעלי לקראת שעת השין. ליבי פג. מה יהיה?! יש לנו דיל, מזכירות לי עיניו של הרבי. עשר דקות אחרי מגיע העדכון: "הרב כאן. יש כבר 15 נשים. מתחילים". חוזרת לנשום… הכול יהיה טוב. ואכן, הכול היה טוב למעלה מהמשוער: הבית התמלא נשים, כולל כאלה שמעולם לא הגיעו, הרב נוטיק מילא את כולן חיות חסידית, הסדנא הייתה מדליקה וכיפית… וגם יצאו עם סושי לשבת…

אלוקות בקיצור. החברות שולחות לי עדויות מצולמות וגם אני לא מתאפקת ושולחת "סלפי" קצר בווידאו כי הי, גם אני רוצה להתוועד! תוך כדי אני מרגישה שלמרות הרצון שלי להיות שם, בבית עם החברות, דווקא היעדרותי תורמת הרבה יותר? בסיומו של הערב בעלי מעדכן, היה ערב מוצלח ביותר.יישר כוח!! ואני צוחקת, איזה כוח?? לא עשיתי כלום! בלילה מאוחר חברה מסמסת לי: "משוגעת! איך עשית את זה?" "היה לי דיל", אני עונה לה. "דיל טוב".

באדיבות אתר פנימיות