מתוך כתבה בעיתון המודיע

השבוע, יום ראשון , ח' בתמוז,  שעת ערב נעימה במיתחם הציון של רבי שמעון במירון.

לפתע, באמצעה של תפילת מנחה, עלתה שוועת בכי נוראי וכמעט ש'הרימה' את שערי הציון ובוודאי שערי שמים.
מיהרתי לחפש מי זקוק לעזרה. או אולי את מי לעודד . לא מצאתי שום אשה בעזרת הנשים שממנה עלתה הייפחה הזו.
עד שבתי הסבה את תשומת ליבי שמדובר בנער. חיפשנו פה ושם אבל לא מצאתי,
אלא שהבכי גבר. ועמו זעקה נוראה: אבל עוד מעט שקיעה – – –

האמת, חשבתי אז שכולנו כנראה בוכים על יום שעובר ועל הישועות האמורות להתגלות בו ברגעים שלפני השקיעה.

הבכי היה ספציפי וממוקד. וכשיצאתי לכיוון המקום שבו מדליקים נרות (מקום ההדלקה של התולדות אהרון בלג בעומר) גיליתי את 'מנחם'. בוכה הבחור בבכי נוראי דמעותיו מתגלגלות בשברון של מי שאין לו יותר שום מוצא …

'עוד מעט שקיעה'!! הוא זועק.
הוא בוכה ומי לא מצטרף לבכיו?

אנשים נעמדו שם ניסו לנחמו. ליטפו את פניו המיוסרות, אבל הוא לא נענה לאף אחד מהם. מישהו הציע שטר כסף. אחר דבר מתיקה. אבל הנער, מזדעק בלי שום התחשבות 'עוד מעט שקיעה'..

ביררו שם כמה אנשים (היו אז אדמורים ומלוויהם בציון)  מה הבעיה ואיך אפשר לעזור לו. והוא אמר שהוא עוד לא הניח תפילין.
תפילין?? למה לא אמרת? שאלו ומיד רצו להביא לו תפילין.

מישהו שישב שם על מדרגות האבן, אמר בביטול: מה פתאום לא הניח תפילין. ראיתי אותו פה היום בשחרית. והוא הניח תפילין והתפלל אוהוו!!
היה הלם.

ואז הבחור תיקן את המידע: לא הנחתי תפילין לשום יהודי – – –

הזעקות שוב פרצו, ואשה אחת מיהרה להביא לו 'שוקולד מיוחד שוייצרי' ככה אמרה. אני לא רוצה שוקולד הוא ביטל את מחוותה.
תברך שהכל , היא מנסה לרצות אותו , ונענה אמן. זה דבר גדול…

אבל הבכי והזעקות מתחזקים , הדקות חולפות , עוד מעט שקיעה, יש רק עשרים דקות — –

הסברתי לה, שמדובר בנשמה של צדיק , שמחפשת להניח תפילין לאיזה יהודי. היא פרצה בהתרגשות ובדמעות כאחד: אתה שליח של הרבי?? אתה שליח? איזה שעשועים עשית לו עכשיו בעליונים. האשה, לא היתה חב"דית אבל היא כמעט התמוטטה מהילד פלא הזה.

אני מביאה לך , מישהו להניח תפילין! הבטיחה . בקיצור כולם יצאו לחפש מישהו להניח תפילין. ועד אז?
עד אז הנער פלא, לומד באגרות קודש, בוכה וזועק תמרורים..

האיש שמוכר את הנרות שם, מחייג מיד ל'אבא של מנחם' . תרגיע אותו הוא מבקש.

והילד בוכה ואומר לאבא: אבל לא הנחתי תפילין לאף אחד, ועוד מעט שקיעה…

לא! בענינים כאלו , אין מי שיכול להרגיע אותו. מנחם,ממאן להתנחם. ואז הגיע היהודי ההוא שזקוק היה לכל כך הרבה דמעות כדי להניח תפילין. איזה כבוד עשו לו שם… רגע, שאל , האם זה טוב שלא הנחתי תפילין? להיום זה מצוין. אמרו לו , כי אתה כבר מניח. וממחר, תעשה את זה מוקדם יותר…

בכל אופן שרו לו כולם : הוא זכאי הוא זכאי. ובכבוד גדול הובילו את השיירה בראשה מנחם, אל מקום בו יוכלו להניח תפילין.
השמחה של מנחם, מי שלא ראה, לא יכול להבין מה זה צער של נשמה על כל הפסד מצוה ומה זה שמחה של מצוה!!

אני בכל אופן , זכיתי לראות.

כל השבוע אני מספרת את זה. בשיעור הפרשת חלה, בכנס אצל הרבנית מפינסק קרלין תליט"א , בכתבה שמצו"ב, וגם במשרד הפרסום עמיתים יקרים איתם אני עובדת במסגרת תפקידי כמנהלת פרסום של 'כללית' למגזר החרדי.

שומע זאת ר' עמיחי עשהאל, ומודיע לי זה מנדול!!

מנחם זה מנדול? אני שואלת. כן כן . זה מנדול..

וככה אני מוצאת את עצמי משגרת לכם בהערכה עמוקה את השליחות הקדושה של נער שהוריו מחנכיו , זכו להעניק לו את הדבר שלשמו ובטעמו אנו חיים.
משפחת בולטון האצילית, ההורים והסבים כאחד הבכיות של מנדול בשבוע הזה, הן כיפת ברזל האמיתית . הן הפרוש הכי נוקב : למים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה , ונהרות לא ישטפוה.

אשריכם ואשרי חלקיכם. כי בעוד מעט קט, ירפא ד' לכל בשר , ומצוות אשר הן צוותא חדא עם קוב"ה יעמיקו אורם  ומסירות נפש של אהבת ישראל להכליל כל יהודי במצוות, כפי שראינו אצל 'מנחם' (מה לעשות זה השם של הנער המופלא שהכרתי בציון, לכינוי 'מנדול' התוודעתי בהמשך..) יזכו את כל הדור, שכבר נאמר: עשה מצוה אחת, הכריע עצמו וכל העולם עמו לכף זכות!!  א גוטען שאבעס…