• וביערת הרע מקרבך

    למצולם אין קשר לכתבה
    הגדלה

    אני הולכת לעשות מעשה קצת חריג. אני הולכת לדבר על נושא לא פופולרי. כואב. עצוב. מושתק. אין שום לובי מאחורי, ושום אג'נדה פמיניסטית או כלשהי (להיפך) • נכון, לא נעים לדבר על זה. עדיף וכדאי להתרכז בנושאים חסידיים, תורניים, יהודיים. כאלה שמחיים את הנפש ומציבים מראה אופטימית לעולם הזה, שלא תמיד הוא קל. אבל לפעמים, וזו חובה, יש להסתכל למציאות בלבן של העיניים ולצעוק: עד כאן! • נעמה טוכפלד

    אני הולכת לעשות מעשה קצת חריג. אני הולכת לדבר על נושא לא פופולרי. כואב. עצוב. מושתק. אין שום לובי מאחורי, ושום אג'נדה פמיניסטית או כלשהי (להיפך). רק דבר אחד: שלומם של האוצרות שלנו. הילדים והילדות הקטנים. משיחי.
    ובשבילם- הכל.
    נכון, לא נעים לדבר על זה. עדיף וכדאי להתרכז בנושאים חסידיים, תורניים, יהודיים. כאלה שמחיים את הנפש ומציבים מראה אופטימית לעולם הזה, שלא תמיד הוא קל. אבל לפעמים, וזו חובה, יש להסתכל למציאות בלבן של העיניים ולצעוק: עד כאן!
    סיפרה לי חברה טובה כי השבוע, בנה שלומד באחד מתלמודי התורה הנחשבים, חזר הביתה ועיניו כבויות. מה קרה? חשה לשאול אותו. כלום, מלמל בהתחמקות. למזלה, היא לא הייתה צריכה לדובב אותו הרבה כי כעבור כמה רגעים ישב מולה הילד, בן שבע בסך הכל, ותיאר כיצד אחד מאנשי הצוות החינוכי במקום, בניסיון להשליט סדר, העיף לו סטירה, דחף אותו במורד המדרגות והשפיל אותו לעיני כל. היא לא האמינה למשמע אזניה. אתה בטוח? שאלה אותו שוב בטון מזועזע. המבט בעיניו הספיק לה בכדי להבין שאת השאלה הזו אסור לה לשאול יותר. אחרת, גם האמון בה, יאבד לו. מכאן ועד לטיפול מהיר ותקיף בנושא, הדרך לא הייתה ארוכה ומאז אזניה כרויות כאפרכסת, ביתר שאת,  לכל תנודה בקולו של בנה, לכל רעד או היסוס, לכל מלמול לא מובן, לכל בכי מודחק.
    כששמעתי זאת, חמתי בערה בי להשחית. שמתי את עצמי במקומה. אני משתדלת להיות אישה חסידית באורחותי ככל שניתן אבל כשמדובר בילדים שלי, אני לביאה חסרת פחד.
    מקרה עצוב נוסף, שבהשגחה פרטית נודע לי השבוע הוא מקרה שמעדיפים לטאטא אותו מתחת לשטיח. מקרה חמור בו הטריד מלמד בתלמוד תורה אחר, גם הוא ידוע במוניטין שלו, תלמידים רכים, תמימים וצייתנים. העונש, כמסתבר, היה עלוב למדי, וכעת הוא נמצא במעצר בית בלבד. מן הסתם היה מי שאמר שמדובר באדם חסידי, ירא שמיים, בעל משפחה וכו', ועל כן לא מגיע לו להיענש בחומרה, אך הילדים, מה עם הילדים?
    מה עם נפשם הרכה, הפצועה? עם תמימותם שנוצלה ברשעות ואכזריות בידי מבוגרים שבטחו בהם? מה עם ההורים שתחת אפם קרה הדבר הנורא? האם יש מקום להשתקה ולהסתרה במקרה כזה?
    נכון, אנו מתרחקים עד הקצה מרכילות ולשון הרע, מדברי שקר וליצנות ובוודאי בנושאים שהצניעות יפה להם. אך כאן מדובר במקרה שונה. "וביערת הרע מקרבך" זהו בדיוק הציווי שמחייב אותנו לפעול במקרה כזה. להוקיע. להתנער מהאיש וממעשיו. לדרוש עונש מרתיע-למען יראו וייראו. ובעיקר להיזהר ולהישמר, על נפשות הילדים. לשים היטב עין ואוזן. להקשיב לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שלא נאמר. לטונים, להבעות פנים. לא לפחד ולהפתיע בצהרי היום במוסד הלימודי. להרים טלפון, להתעניין ולהראות נוכחות. עם הילדים- לשוחח ולהסביר, בשפה נקיה אך ברורה, מה מותר ומה אסור. מה זו "אהבת ישראל" ומתי זה ההפך הגמור מכך. לתת מקום של אמון מוחלט בילד. שידע שלאמא אפשר לספר הכל. תמיד.
    ב"ה בציבור החב"די יש ריבוי ילודה מבורך וכן ירבו, כמו שאומרים. אבל בתוך הריבוי הנפלא הזה יש לשים לב לפרט הבודד. לילד שחוזר מהחיידר ופניו נפולות. לילדה שהולכת למסיבות שבת לבדה. לקטנים שמתרוצצים ברחבת בית הכנסת. ילדנו זקוקים להגנה, לעין פקוחה ומשגיחה, לתשומת לב מתמדת. אנשים, שרוע שורר בקרבם או נשלטים בידי דחפים חולניים ובלתי מרוסנים יודעים היטב לצוד את טרפם הקל והנוח ומספיקה הסטת מבט שלנו בכדי לסגור את המלכודת עליהם. הם יכולים להראות חסידיים ויראי שמיים והסכנה אז גדולה שבעתיים.
    נכון, חשוב להתוועד, להתפלל זו מצווה, להיות שלוחים זו זכות ולקרב אנשים זו משימה שהרבי הטיל על כולנו. אך בראש ובראשונה, עלינו להיות הורים. עלינו להצדיק את האמון שנתן בנו הקב"ה בהפקידו בידנו את האוצר היקר ביותר, נשמות יהודיות טהורות. עצימת עיניים, שכנוע עצמי, טיוח והתעלמות לא יעזרו פה, הם יצרו נזק רב יותר שילך ויגדל בטור חשבוני עולה.
    לא חסרים מקרים בהם בני תורה,עילויים ואפילו נערים ונערות צעירים, חסידיים ויראי שמיים  סרו מן הדרך בגלל פגיעה חמורה בנפשם או בגופם באין מי שיגן. כי חשובה הקהילה וחשוב השידוך וחשובה השליחות וחשוב השם והמוניטין. אבל יותר מכל והרבה יותר לאין ערוך חשובים הם. הילדים שלנו.
    אז לא משנה אם זו הסביבה הקרובה או הרחוקה, בשכונה או בחיידר, בבית הספר או בחוג המשפחתי, פגיעה כזו בגוף הילד או בנפשו מותירה השפעה הרסנית לכל החיים. אמהות יקרות,  בואו נמנע את זה עוד קודם. בואו לא נעצום עיניים. בואו נשמור עליהם, כי זו המשימה הראשונה החשובה והעיקרית שלנו, ושליחות מתחילה בבית.

    2285

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    10 תגובות

    1. חיה
      ט״ו בטבת ה׳תשע״ה (06/01/2015) בשעה 10:06

      1. במסגרת העבודה שלי (עבודה חינוכית) הביאו מישהי שהיא מטפלת בנפגעי פגיעות כפי המתואר בכתבה. ואחד הדברים החשובים שהיא אמרה: שכשילד חווה פגיעה, הענשת הפוגע היא חלק מתהליך ההחלמה של הילד. שהוא יודע שמי שפגע בו נענש.
      וזה בנוסף לכך שהעונש מגיע "למען ילמדו ויראו". שלא ישנו מקרים דומים.
      קרו כבר מקרים שאבא פגע בילד שלו ובגלל שזה לא טופל כמו שצריך אז באותה משפחה גם האח התחיל לפגוע.
      2. גם הפוגע צריך לקבל טיפול. לא משנה אם מדובר על ילד או מבוגר. אבל זה לא חלק מהעונש. זה בנוסף.
      3. שמעתי גם מאשת חינוך שחשוב לחנך את הילדים שבגוף שלנו מותר רק לאבא ואמא לגעת. ולרופא בנוכחות ההורים. (לא צריך להכנס לפירוט. ואגב דווקא אצלינו זה אמור להיות יותר ברור כי זה לא צנוע..)
      שנשמע רק בשורות טובות.

      • חני.נ.
        כ״ח בטבת ה׳תשע״ה (19/01/2015) בשעה 5:59

        חיה, רק לגבי 3- אני חוויתי פגיעה מהסוג הנ״ל דווקא מאבא…

        אז נראה לי שצריך להיות זהירים ממש, גם במשפט הפשוט הזה…

      • יחי
        י״ט בשבט ה׳תשע״ה (08/02/2015) בשעה 12:31

        חני היקרה, מקווה שמצאת את הדרך לטפך בפגיעה שספגת ואם לא, יש אנשי מקצוע רבים בתחום, ומאנ"ש. חני שלעיל היא אחת מהן, אם אין לך למי לפנות, אנא פני אליה ישירות.

        בהצלחה וחיבוק

    2. מושקא
      י׳ בטבת ה׳תשע״ה (01/01/2015) בשעה 11:16

      למושקא
      אנשים שמתנהגים ככה גם אם זה רק מעידה אנשים כאלה לא צריכים להיות מורים ובטח שלא אנשי חינוך לילדים שנפשם רכה.
      זה יכול לנבוע מכל מיני סיבות. ואדרבה, אם מורה נפגע מאותו דבר בצעירותו זה אמור לחשל אותו ולגרום לכך שהוא ידאג שדברים כאלה לא יקרו שוב. ובטח שלא על תלמידיו שלו!
      אם יש להם מעידות הם לא יודעים לשלוט על עצמם. אנשים כאלה לא צריכים להיות מורים. קודם שילמדו איך לשלוט על עצמם ואחרי שיהיה להם את היכולת הזו – מגיע להם להיות מחנכים.

    3. מוש ס
      י׳ בטבת ה׳תשע״ה (01/01/2015) בשעה 9:53

      לא מדובר על פגיעה של עלבון, פגיעה בגוף! פיזית!

    4. רוחי
      ט׳ בטבת ה׳תשע״ה (31/12/2014) בשעה 21:42

      יישר כוח שהעלת את הנושא

    5. חנהלה
      ט׳ בטבת ה׳תשע״ה (31/12/2014) בשעה 21:16

      סליחה??????????????????????
      ובגלל זה לא להגן על הילדים שלנו?????
      בגלל שהוא חולה ונשלט ע"י דברים מהעבר שלו?!
      זה נשמע לי מטורף. סליחה!

    6. יחי
      ט׳ בטבת ה׳תשע״ה (31/12/2014) בשעה 18:12

      בשום פנים לאופן אין מקום לדון לכף זכות פגיעה בילדים. חס לשלום!!

    7. מושקא
      ט׳ בטבת ה׳תשע״ה (31/12/2014) בשעה 15:40

      תנסי לחשוב מה תרגישי אם תשמעי פתאום שהבן שלך או בעלך נכשל חלילה בהתנהגות כזו או אחרת ומעד. האם גם אז היית מלאת חמה וכעס להשחית??? או שהיית מנסה לטאטא ולהקל על עונשו ככל הניתן??? אני לא מצדיקה וגם חושבת שצריך לעורר על הדברים ולטפל ולמנוע אבל גם במקרים כאלה אפשר לדון לכף זכות. זו נפילה כמו בכל תחום אחר ואל תשכחי שאותו אדם שפגע זה נובע מכך שגם הוא נפגע מותו דבר בצעירותו.. שלא תתנסי בכך.

      • פנינה
        ט׳ בטבת ה׳תשע״ה (31/12/2014) בשעה 20:10

        למושקא
        אני מסכימה איתך מאד זה נכון חוץ מזה ילדים לפעמיים מנפחים לא תמיד אבל אני זוכרת את עצמי בתור ילדה שכן כל שטות שמישהי אמרה לי ההיתי מנפחת וחוץ מז כמו שמושקא אמרה תעמידי את עצמך במקום של אותו בנאדם ובכללי דברים כאלה של מכות דווקא לא קוראיים יותר מידי אבל דברים של פגיעה בתלמידות או בחורי ישיבות וכו וכו אז יותר קורה לפי סיפורים ששמעתי ובאמת צריך יותר לשים לב ולפעמיים גם התלמידים משגעים למורים תשכל יותר מידי והם גם אשמים ב50% ברור שהמורים לא צריכים להתנהג אליהם לא יפה אבל הם אשמים בחלק קטן

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה