• משפט הנישואין • קרן קפלן

    הגדלה

    הבית היהודי הינו מוסד נפלא מלא סיפוק והשראת שכינה, אולם מה קורה כשהזוג אינו נח על זרי דפנה אלא נחבט שוב ושוב בחוסר הבנה? סיפורם של תהילה ומענדי יכול אולי לסייע לאי–מי  • לקריאה

    מאת: קרן קפלן

    תהילה קינחה את האף שוב. החבילה ההולכת ומתרוקנת אותתה שהמצב, לא משהו. אבל החבילה לא היתה היחידה שהוכיחה את זה. עיניה היו אדומות והדמעות המשיכו לזלוג לאי שם. נבלעות בין הלחיים לטישו. מענדי לקח את זה פחות קשה ממנה "אז נלך לייעוץ נישואין, אז מה?".

    אוף!!! הוא (שוב!) לא מבין אותה. מה "אז מה???" היא – הצלחת התיכון, פאר המכללה שתמיד הצליחה בכל. בהדרכה, בהנהגה, בריכוז, בהוראה, וכעת בנישואין תקבל 'בלתי מספיק'?

    "אני לא מבין למה את יוצקת הכל לתבניות פשטניות כאלו?" תהה מענדי בקול. "מי אמר שללכת לייעוץ נישואין זה 'בלתי מספיק'?" שאל ומזג לעצמו כוס מים. "האמת היא," גיחך, "שזה הציון שהייתי נותן למי שלא הולך במצב כמו שלנו".

    שיהיה בריא המענדי הזה. כבר שנה וחצי שהם נשואים והבית השליו והרגוע שבנתה לעצמה בחלום נמוג בעשן. החלום הוורוד והצמרירי הפך למארג נוקשה של בלגן, וויכוחים והמון פערים שיש לגשר עליהם. בקיצור, שפע עבודה קשה. דבר שהיא לא במיוחד מחבבת. מכירים מישהו שכן?

    כשמענדי יצא להתפלל החליטה שזהו זה. עכשיו או לעולם לא (בינינו, היא מעדיפה את הלעולם לא…), חזקה עליה פקודת המשפיעה שלה והמשפיע של בעלה ושל כל מי שקשור לסיפור החמוץ הזה. "כמה מיומנויות בתקשורת" המליצה המשפיעה שלה. "רק כמה מפגשים" הרגיע המשפיע שלו. ולכן היא יושבת כעת עם הפלאפון מחייגת ומנתקת. מחייגת שוב ומנתקת. מתקשה להאמין שזו היא ושוב חוזרת, מהר מהצפוי, אל הטישו. כך לא מתקשרים ליועץ נישואין, נכון?

    • •
    כמה קל, ככה פשוט. ערימות ערימות. לבן, וורוד, אפור. הכל מבריק ומגוהץ, מדיף ריח ונקי. תיכף יונח הכל בצורה מושלמת בארונות. תהילה העיפה מבט בשעון שלה, רבע לשבע. עליה למהר. הערב מתחתנת שבי, חברה טובה. תהילה מחכה כבר חודשים לחתונה הזו, החליטה מה תלבש וכיצד בדיוק הם ייצאו בזמן. במדויק. נכון מענדי. מענדי? נזכרה בו לפתע, די בשמחה. מפגשי הייעוץ  עוזרים להם והאווירה בבית נהיית שפויה יותר, אם כי היועץ מתעקש שטרם הגיעו ל"מוקד הרעש". איזה ביטוי בומבסטי. כאילו מדובר באיזו רעידת אדמה או משהו.

    "מענדי?"

    הכביסה כבר בארונות, המחוגים בשעון המקסים, שקנתה לסלון לא מזמן, מראים שתיכף ההסעה לחתונה כבר יוצאת ואם לא ייצאו בהקדם הרי שהחתונה תתקיים בלעדיהם, דבר שכמובן לא בא בחשבון. 'תמיד זה קורה לו!'. הבגדים שלה כבר עמדו הכן, התחילה להתארגן שולחת לו הודעה "מענדי? מה קורה?"

    נו, עדיין, לא?! "כמובן שהוא לא יגיב" חלפה מחשבה צינית במוחה. בטח שכח את הפלאפון היכנשהו. השעון הודיע שעשר דקות נותרו, תהילה הייתה על סף התפוצצות. שיבואו כל יועצי הנישואין וישכנעו אותה אחרת, לטעמה זו פשוט חוצפה! בזים לרגשותיה, לא אכפת לו בכלל שחברתה הטובה מתחתנת. דמעות של רחמים עצמיים הציפו את עיניה וכמעט הרסו את האיפור עליו עמלה שעה ארוכה. חמש דקות. דפיקות לחוצות בדלת, חיוך מעושה.

    "אל תשאלי." פתח בדברים. המבט שלה הבהיר שהיא ממש לא שואלת ושיתקדם מהר לעבר ההכנות שלו כי היא כלומר – הם, חייבים לצאת. "אמרתי לך בבוקר שהפלאפון שלי עושה בעיות והרכב של אלי, שמחזיר אותי מהכולל נתקע, בדיוק היום. אז לא ממש היה לי איך להודיע. הנה, העיקר שאנחנו יוצאים כמעט בזמן". 'ממש' היא הרהרה. והקלילות הזו בה הוא מתייחס לאיחור, האדישות הכרונית הזו. ההשקפה הזו של "מה יקרה אם לא נגיע בזמן". משגעת אותה, פשוט כך. והנה, דמעה מתגלגלת לה על הלחי והם מתקדמים להסעה. יותר נכון, היא רצה, הוא הולך. שניים ביחד וכל אחד לחוד. כל כך ביחד וכל כך לחוד.

    • •
    "נו, קדימה! אתם רוצים להגיע לחתונה היום?" רטן הנהג. אחרוני האורחים עלו להסעה הצפופה. מענדי התיישב ליד חבר מהכולל ותהילה מצאה מקום ליד איזו זקנה חביבה ששאלה אותה למה היא מצוננת באמצע הקייץ. למה באמת?

    השקט בהסעה עשה לה טוב. הלבד הזה נתן לה זמן לחשוב לעצמה, לרקע הניגונים שמישהו טרח לתת לנהג כדי להנעים את הנסיעה.

    "אישית, אני סבורה שאי אפשר לתת לתהילה את הכיתה של שנה הבאה". שמעה קול נעים. "צעירה מידיי, חסרת ניסיון. שמעתי שהיא גם מתנשאת". השיבה לה אי מי.

    תהילה נעורה באחת כפי שקורה לכל אחת שמאזינה לשיחה בה מזכירים את שמה. היא תהילה והיא מועמדת רצינית של המנהלת לחינוך בכיתה ד'. רק שהעניין ייסגר בשבוע הבא. עד עתה נראה היה שהכל נוטה לטובתה. אולם כעת? המשיכה להאזין בקשב.

    "כדי לחנך כיתה שובבה כמו שלהן צריך מישהי עם אופי חזק". הקול הנעים. "ראיתי דפי עבודה שחילקה, מאוד שיטחי". אי מי. "אין בה מספיק עומק למשימה כזו". קול נעים.

    תהילה התחרטה שהתפתתה להשאיר את הטישו בבית בניסיון נואל להותיר שם את הכעסים והמצוקות נעולים על סורג ובריח. האמהות – היא חושבת שהיא מזהה את קולותיהן – המשיכו לפטפט על חוסר הניסיון, ההססנות, עודף הביטחון שהיא מפגינה, "לא מתייעצת, לא מספיק מחדדת מסרים"… תהילה הרגישה שמעמידים אותה בפני כיתת שופטים מבלי יכולת להתגונן. מה קורה כאן? היא ממש לא רגילה לתחושה הזו. המחמאות תמיד היו לחם חוקה.

    האישה בעלת הקול הנעים נאנחה, לאות סיום הנושא, "מקווה שהמנהל ימצא מועמדת אחרת".

    מנהל? תהילה ניסתה להסתובב אחורה בטאקט כדי להרים "משהו" מהרצפה. אין להם שום מנהל, ואת האמהות מאחורה? היא בכלל לא מכירה. מה שאומר, שלא דיברו עליה, מה שאומר שייתכן והיא כן תקבל את העבודה לשנה הבאה.

    מה שאומר שלא היה, ואפילו משל הן לא היו. שהיא רואה צל הרים כהרים וכל הפתגמים בסגנון הזה… מול המראה הענקית בכניסה לאולם השתקפה מולה אישה צעירה, קצת זועפת. מיהרה להלביש לעצמה חיוך, להיפרד ממענדי ולהכנס אל האולם. החבירות קיבלו אותה בשמחה. כאן היא שבה להיות – היא. המצליחה, המקובלת, האהודה. שלא מרגישה בשדה קרב שמשאיר פצועים בשטח.

    • •
    הויזה שלה נגמרה ושנת 'הקהל' שבפתח שלחה אותה לקונסוליה לראיון חגיגי עם נציג ה'מלכות של חסד'. אבל התור היה ארוך וכולו אומר גבורה. זמן ההמתנה גרם למצעד המתנה בראש שלה, המלא במחשבות על המפגש שהיה להם עם היועץ, אמש. "שיפוטיות היא רעל לבית". ניסחה לעצמה את המסקנה מהמפגש. מקווה שמענדי זוכר את תוכן המפגש כמוה. הוא הרי כל הזמן שופט אותה. שהיא לחוצה, לא מדברת מספיק בנחת, פרפקציוניסטית ועוד ועוד. התור חלף בעצלתיים ותהילה החלה להתבונן באנשים סביבה. אם ישבה עם שני בניה, היא משוחחת איתם בעוד הם מתלוננים נוראות על שיעמום. מפונקים! סווגה אותם במחשבתה. הפקידות מעבר לדלפק הן כמובן איטיות מידי. והשומרים שהכריחו אותה ללכת לשוב ולהביא מסמך מהרכב, הם כמובן אטומים וחסרי גמישות.

    אופס!

    תחת השמש הקופחת, בדרך מהרכב אל המזגן בחסות ארצות הברית, חשבה רגע תהילה שייתכן וגם היא שיפוטית. קצת. גם בלי מענדי, הסיקה תהילה שהיא דנה מבלי ששמה לב את כל מי שסביבה, כמעט. 'ואיזו שופטת קשוחה שאני!!!' ואז ניגשה במחשבתה למענדי. די כועסת על התור הארוך שמסבך אותה בחיטוטים פנימיים שכאלו מבלי שהיא מצוידת בטישו בכמות מספקת. מענדי האיטי, האדיש, ה'בלגניסט' ומעגל הפינות. האם ייתכן שהוא מרגיש עימה כמו שחשה לפני יומיים באוטובוס. כשהיא כל הזמן משמיצה, מתלוננת, מתווכחת ומתאכזבת? האם הוא מרגיש לפני שופטת חמורת סבר שלוקחת כל חלק באופי שלו, רואה בו רק את הרע וחורצת 'חייב!'???

    בום! היא אפילו שמעה את הינף הפטיש בבית במשפט הדמיוני שמחייב את מענדי, או שלא. "גברת…" פנה אליה השומר הקשוח. 'שבעצם ממלא בכך את תפקידו' – ניסה סניגור קלוש שלא הכירה, להוציא לפועל משהו מהגיגיה הארוכים. היא נגשה אל פקידה שקיבלה אותה בקשיחות ('אולי בענייניות?' ניסה הקול החדש את מזלו). "מטרת הביקור? זמן שהות? עבודה? קרובים?"

    תהילה השיבה לכל השאלות, מנותקת – כמו שמענדי לפעמים ואז זה כל כך מכעיס אותה!

    ייסורי המצפון החלו לעמוד לתור משלהם בדרכה חזרה מהקונסוליה. 'למה הייתי צריכה ייעוץ נישואין כדי להבין משהו בסיסי כל כך?' הייעוץ כמובן הוביל אותה ואותו לתובנות רבות, אך היא הרגישה שכאן עלתה על הדבר האמיתי. איך הוא קרא לזה אז? מוקד הרעש. שבע בסולם ריכטר…

    הגיעה הביתה, מנסה לנתב את מחשבותיה לכיוון חדש, של סניגוריה. לא של שופט לבוש שחורים. נכנסה אל המטבח. מתחילה לקלף ולחתוך, מרגישה די גרוע עם עצמה. למה רק לה נופלים אסימונים באיחור וכל חברותיה חיות בשלווה ונחת בלי ייעוץ נישואין? האישום הזה נראה לה כבד משקל והשופטת חמורת הסבר שבתוכה שבה מהר מידיי מהפגרה.

    אופס.

    בית המשפט נפתח שוב והפעם היא עצמה על דוכן הנאשמים. גם זה לא טוב, נזכרה בדברי אדמו"ר הזקן על מה שאנו מכנים 'יסורי מצפון' שסתם באים לפתוח לנו בתי משפט של שקר בלב, כשגזר הדין הוא די אחיד – ייאוש, עצבות, כבדות. בית משפט מחמיר.

    היא תמיד היתה טובה באיורים.

    עד שמענדי הגיע הביתה הכינה איור מעניין ותלתה אותו על המקרר. בבית הזה בית המשפט יצא לפגרה עד ש"אשיבה שופטייך כבראשונה".

    ובינתיים?

    בינתיים עצם הסגירה של בית המשפט מכניסה את השכינה ביניהם.

    ומכריעה אותה ואת העולם כולו לכף זכות.

     

    2143

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. חנה ג.
      ג׳ באלול ה׳תשע״ה (18/08/2015) בשעה 22:37

      ישר כח!

    2. מוש ס
      ל׳ באב ה׳תשע״ה (15/08/2015) בשעה 0:33

      מ א ל ף !!!!! קרן מהממם

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.