• יומן חי – התוועדות בדרך לחדר הלידה • לקריאה

    הגדלה

    כמו שסיפרה לי מישהי, ששכבה אחרי לידה ושמעה את המתרחש בחדר הסמוך, שם שכבה אישה שהייתה עדיין בתהליך הלידה, אחרי הרבה שעות של צירים וכאבים, וצעקה ביאוש - "די כבר! נמאס לי! תחזירו אותי הבייתה! אין לי כח כבר ללידה! מהבוקר כבר אומרים לי "הנה הנה", ושום דבר לא זז...! די נמאס לי..." • לקריאה

    ב"ה ובשעה טובה ומוצלחת, אני עומדת על סף לידה. למרות שכבר לפני כמה חודשים כבר אמרו לי שאני נראית כהולכת ללדת "אוטוטו", אבל עכשיו זה כבר אמיתי. זה קרוב יותר ומוחשי יותר.

    וכמו כל אישה לפני לידה ראשונה, הנושא הזה מעסיק מאוד את המחשבות, ואפשר לומר שרוב המחשבות במשך היום (והלילה… כמובן) סובבות סביב ההריון והלידה הקרובה.

    וכחלק מן המחשבות סביב הנושא, בלתי נמנעת ההשוואה בין ההריון והלידה לתקופה המיוחדת שבה אנו נמצאות – על סף גאולה, עם כאבי גלות איומים (צירים מתקדמים, לדעתי זה כבר ממש צירי לחץ), אבל יודעות בוודאות שזה חלק מתהליך הלידה.

    נחזור להתחלה. מתארת לעצמי שכל אישה שילדה פעם, זוכרת את הרגע המאושר הזה, שבו נודע לה שהיא בהריון. ואפשר לשאול – 'תגידי, מה את מאושרת כל כך? על מה השמחה? על מה ולמה? את יודעת שאת הולכת לעבור מעכשיו תשעה חודשים קשים במיוחד? שמה שהיה זה לא מה שיהיה, ואת הולכת לעבור תקופה של שינויים פיזיים שונים ומשונים, שלא הכרת מעולם, ועוד תופעות לוואי לא נעימות בעליל. אז על מה את שמחה??!!'

    והתשובה שבדרך כלל תענה כל אישה נורמלית – "כן, אני יודעת, ובכל אופן אני שמחה! כי אני יודעת שזהו תהליך שבסופו, אחרי כל הסבל המתואר לעיל, אקבל אוצר שלא יסולא בפז! נשמה טהורה בגוף של תינוק שאזכה להיות אמא שלו… זה שווה את הכל!"

    אז תוך כדי תופעות הלוואי שחוויתי ושאלתי את עצמי ועניתי לעצמי את הנ"ל, נזכרתי שזה בעצם מה שהרבי מה"מ מסביר על הכניסה של בני–ישראל למצרים. שהמפרשים מסבירים על "אלה שמות בני–ישראל הבאים מצריימה" – על שם גאולתן של ישראל נקראו. ונשאלת השאלה הכי פשוטה – זה גאולה זה? הרי עכשיו הם נכנסים למצרים, נכנסים לגלות!!! ותמצית ההסבר הוא, שעצם הכניסה למצרים זה התחלת התהליך ששמו גאולה. תהליך ארוך אמנם, שיסתיים אלפי שנים מאוחר יותר – עוד רגע בהתגלות הרבי מלך–המשיח בגאולה שלימה, אבל צריך לזכור שזהו תהליך.

    ובדיוק כמו שהכניסה להריון זה כניסה לתהליך (- קשה וארוך!) שסופו לידה (–הקלה ושחרור ועניין של חידוש שלא היה כמוהו – ממש עולם חדש!), כך הכניסה של בני–ישראל למצריים הייתה בעצם הכניסה לתהליך הגאולה.

    ובאמת התהליך הזה ארוווך… ובמיוחד בסופו. שמעתי לא מזמן משפט שמאוד הזדהיתי איתו – הזמן שלוקח לאישה ללדת זה שמונה חודשים ושנה… כי הזמן האחרון שלפני הלידה הוא הכי קשה, ולכן מורגש הכי ארוך.

    כך זה ברגעים האחרונים של הגלות. הרגעים הכי הכי קשים. לא סתם אמר אחד התנאים "ייתי ולא אחמיניה" – שיבוא (משיח) ולא אראה אותו. כי ידע שזה הזמן הכי קשה, הזמן שלפני ההתגלות הסופית. לכן הוא לא רצה להיות בתקופה הזו.

    אבל אנחנו כן הגענו לזמן הזה, כמו שאמר הרבי במאמר הנשיאות – "לא בבחירתנו ואפשר שלא על פי רצוננו"… אבל זו העובדה. אנחנו הדור השביעי שנזכה לגאולה!

    כמו שסיפרה לי מישהי, ששכבה אחרי לידה ושמעה את המתרחש בחדר הסמוך, שם שכבה אישה שהייתה עדיין בתהליך הלידה, אחרי הרבה שעות של צירים וכאבים, וצעקה ביאוש – "די כבר! נמאס לי! תחזירו אותי הבייתה! אין לי כח כבר ללידה! מהבוקר כבר אומרים לי "הנה הנה", ושום דבר לא זז…! די נמאס לי…" ייללה. והמיילדת שוב חוזרת ואומרת לה: "גברת, עוד קצת סבלנות, הנה התינוק מתחיל כבר לצאת…" וההיא ממשיכה בשלה – "לא רוצה! תחזירו אותי הביתה!"… מהצד זה נשמע מצחיק ומגוחך, אבל אם נשים לב להקבלה בין הגאולה ללידה – לעיתים גם אנחנו נראות (או נשמעות) ככה…

    הרבי הודיע לנו מזמן שהגאולה קרובה. זה כבר לא כמו החודש הראשון והשני, שאמנם אני בהריון אבל ההרגשה הכללית היא שעד הלידה יש עוד זמן… את התופעות של ההריון הרגשנו מיד בהתחלה – צרות הגלות, אבל עדיין זה לא היה מוחשי וקרוב כל כך. התינוק עוד לא היה בשל לצאת לאוויר העולם (בנמשל אמנם זה קצת שונה, כי בתיאוריה אם הדור היה זכאי לפני אלף שנה אז היינו כבר בתוך הגאולה השלימה, מן לידה מוקדמת מזורזת. אבל כנראה ("בדעת תחתון" כמובן) שהקב"ה לא רצה שתהיה לידה של "פג", שצריך לדאוג לו לכל מיני מכשירים ואמצעים עד שיוכל לתפקד כיצור עצמאי, וחיכה איתנו עד שהעובר יהיה שלם בכל איבריו ובשל לגמרי לצאת לאוויר העולם).

    עבר זמן, וההריון מתקדם, הגלות מתמשכת, ונהיה קשה יותר ויותר. מצד אחד יש הקלה מסויימת בתופעות שהיו בהתחלה כמו הבחילות (אצל נשים רבות), ומצד שני – מיום ליום נהיה כבד יותר ויותר, וקשה כבר לסחוב. והכאבים מתגברים. עד שלפעמים אפשר להגיע למצב שמרוב תשישות וכאבים קשה להתכונן כמו שצריך ללידה… רוצה רק לנוח, ואין כח, ורק לשרוד מה שאפשר… אבל חייבת לזכור את המצב – הרופא כבר בישר לי שהגעתי לזמן שאני יכולה כבר ללדת, נכנסתי לחודש התשיעי (לדור השביעי) ומעכשיו העובר (העולם) כבר מוכן ללידה (לגאולה).

    אז למזלי עברתי קורס הכנה ללידה ( – למדתי ענייני משיח וגאולה), למדתי על כל התהליך שנקרא הריון (גלות ומשמעותה), מה התופעות ומה כדאי לעשות. ובעיקר איך להתכונן פיזית ונפשית ללידה- לגאולה.

    לפני שהתחלתי את הקורס, הטרידו אותי המון סימני שאלה. מכיוון שזה הריון ראשון, אף פעם לא הייתי בתהליך כזה, לא ידעתי איך "לאכול" את זה. והעתיד – הלידה – היה בשבילי חידה סתומה, ערפל באופק הלא נודע. עד שהתחלתי את הקורס, והבנתי מה קורה איתי, ואיך מתקדם כל התהליך, לכל שלב ישנה משמעות, וההנהגה צריכה להיות בהתאם. אם זה בביגוד מתאים, ואם זה בתנועות מומלצות, ואם זה בתזונה מתאימה, הכל לפי המצב המשתנה.

    ההבנה של המצב – ההכרה שכל מה שאנו עוברים הם בעצם תופעות של התהליך שנקרא גלות, שיש לו מטרה, ויש לנו תפקיד חשוב בכל המהלך הזה – עוזרת מאוד מאוד לקבל אחרת את כל מה שעובר עלי, ונותנת משנה מרץ לעשות מה שצריך, ליישם את ההמלצות שניתנו בשלבים שונים של ההריון על מנת להקל את תהליך ההריון ובעיקר את תהליך הלידה.

    כך בדיוק "פועל" עלינו הלימוד האינטנסיבי בענייני משיח וגאולה. הרבי מנחה אותנו בכל שלב בדיוק, מבשר לנו מה קורה עם ה"עובר" (העם, העולם, כבר מוכן לגאולה!), נותן לנו הנחיות מפורטות בדיוק מה לעשות ואיך. וככל שלומדים יותר, חשים יותר את הלידה הקרובה ומתייחסים לכאבים בהתאם – כאל משהו שעוד מעט יעבור. ואפילו ישתלם בסוף…

    בתקופה זו, אני קמה מידי בוקר עם מחשבות – אולי היום אני אלד? האם הכל מוכן? ובינתיים מחכה ועושה מה שביכולתי. כל הזמן מדמיינת את הזמן ש"אחרי", איך הוא יראה, איך אני יראה, איך העולם ישתנה… ומרוב שאני חיה את זה כל הזמן, אז כמעט כל שיחה עם אחות, עם חברה, עם שכנה, עם חברה לצוות, נסובה סביב הנושא ה"חי" – איך מתכוננים ללידה. שאלות, תשובות, טיפים ועצות, הכל סביב נושא הלידה הקרובה. כי ככה זה כשחיים גאולה – זה מתפרץ מבפנים בכל הזדמנות, וכולם מרגישים את זה ומדברים איתך על זה. זה בדיוק מה שעושה הלימוד בענייני משיח וגאולה – מכניס אותנו לעניין, פותר סימני שאלה עלומים, וממריץ לעשות עוד משהו, להתכונן לקראת הלידה, כי זה יכול לקרות כל רגע!!! אז כדי שלא ניתפס עם צירי לחץ ולידה פעילה בלי שהכנו תיק לידה ובלי שאנחנו יודעות במה מדובר, כדי שלא 'יעבדו עלינו' שם בבית רפואה עם כל המונחים הרפואיים הגבוהים ויעשו לנו מה שרוצים – כדי שלא נתפעל מהעולם עם כל ההעלמות הקשות ברגעים האחרונים של הגלות – חייבים ללמוד על זה! מה זו גלות ומה זה גאולה, ואיך בפעולה קטנה אני יכולה להקל את חבלי הלידה ולזרז את יציאת התינוק – את הגאולה השלימה!

    כל אישה שחוותה את זה (ומי שעוד לא – שתדמיין), שתזכר בשניות שעברו עליה לפני שהתינוק יצא לגמרי. כשחלק מראשו כבר בחוץ, אבל "הוא" עוד לא יצא. זה רגעים מטורפי דעת (שבגללם יולדת אמורה להביא קרבן חטאת, כי במצב כזה היא מסוגלת להשבע שיותר היא לא תחזור על זה… ועל זה היא אמורה לכפר). הכאבים איומים ולא נסבלים, ומבחינה מנטלית, האישה כבר תשושה לגמרי מכל מה שעברה עד עכשיו, ואז המיילדת אומרת לה "גברת, עכשיו זה תלוי בך! אם תתאמצי עכשיו כמו שצריך התינוק יוצא!"

    אלו הרגעים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. הרבי בישר לנו מזמן שאנחנו הדור השביעי – הגענו לחודש התשיעי. אחר–כך הודיע ש"העולם מוכן" – העובר כבר בשל. ועדיין האישה – כנסת ישראל – ממשיכה ל"סחוב" ולסבול. עייפות מתגברת, כאבים שונים ומשונים. מחכה כבר "עד מתי?" שתתחיל כבר הלידה.

    ואז מתחילים הצירים. "אוהה, יופי! סוף סוף…" משיח כבר התחיל לפעול בעולם. והאישה מרגישה והעולם מתרגש, והכל רועש וגועש. אבל מידי פעם יש הפסקות בין ציר לציר, יש איזה זמן של רגיעה. ואז עולות המחשבות – אולי זה היה סתם? אני עוד לא בלידה… אפשר להמשיך בשגרה…

    והצירים מתמשכים, זה כבר לא פעם בשעה, זה כבר כל עשרים דקות. אבל כבר עבר כל כך הרבה זמן שהיו לה צירים, אולי זה סתם? כאבים שיעברו. כמו שמקודם כאב ועבר, גם עכשיו זה יעבור, והיא ממשיכה בשגרה…

    עובר עוד זמן, ויש כבר צירים כל עשר דקות. עכשיו גם אם היא רוצה, קשה הרבה יותר להמשיך בשגרה, והיא חייבת לנוח. ואז נזכרת – שזה מה שאמרו לה בקורס – שבין ציר לציר כדאי לנוח. אבל רגע, מה עם התיק ללידה? לא הכינה כלום… מחכה שיעבור הציר ורצה מבולבלת לדחוף מכל הבא ליד לתוך התיק. אבל מי זוכר עכשיו מה בדיוק צריך? שרק יעבור כבר הכאב הזה…. בעלה מזכיר לה שהיא קיבלה בקורס רשימה של כל מה שצריך. הם מנסים לחפש, ובינתיים היא כבר בקושי יכולה לנשום, כל 5 דק' מגיע הציר, ובעלה נזכר שאמרו לו שבמצב כזה כבר חייבים לנסוע לבית רפואה…

    למצב כזה בדיוק עלולה להגיע כל אחת שעוד לא לקחה ברצינות את הקורס שהרבי נתן לנו בענייני משיח וגאולה. הרי עבר כל כך הרבה זמן מהקורס, מי זוכר את זה… ופתאום יישמע קול השופר, והיא לא יודעת איפה יש לה בגד שיתאים להיראות איתו מול הרבי…

    בעקבות האסונות האחרונים שתכפו עלינו בתכיפות כזו לא נורמלית, כאב אחר כאב, טרגדיה אחר טרגדיה, חשבתי על זה שזה ממש כמו צירים… ברגעים שלפני הלידה הצירים הם ממש לא נורמלים, צירי לחץ איומים. ובדיוק אז אלו הרגעים הקריטיים שבהם התינוק כבר יוצא (הרבי כבר אמר לנו שהגאולה בעולם, הרבי כבר רואה שהתינוק התחיל כבר לצאת, אבל לנו – ליולדת, זה עדיין כואב ולוחץ נורא…), זה תלוי הרבה ביולדת, שצריכה להישמע בדיוק להוראות המיילדת – מתי לפעול, איפה וכמה, כדי שהתינוק ייצא כמו שצריך.

    זה הזמן שזה תלוי בנו! כל פעולה הכי קטנה – משמעותית לגאולה. וממש עוד רגע קטן נגיע לרגע שאחרי, הרגע שבו ייגמרו הייסורים, והתינוק ייצא החוצה וייראה אלינו, בעינינו נראה את הגאולה השלימה – תיכף ומיד ממש!

    מזל טוב!!!

     

    1714

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    5 תגובות

    1. mina
      ט״ו באלול ה׳תשע״ה (30/08/2015) בשעה 8:38

      מהמממם! כתוב בצורה יוצאת מן הכלל!!

    2. חיהלה
      י״ב באלול ה׳תשע״ה (27/08/2015) בשעה 12:56

      ממש יפה….ישר כח.

    3. yaelie
      י״ב באלול ה׳תשע״ה (27/08/2015) בשעה 10:09

      איזה יופי! ממש נפלא וממחיש! תודה!

    4. משיח נאו
      י״א באלול ה׳תשע״ה (26/08/2015) בשעה 23:10

      כל הכבוד על הכתבה, פשוט מתוק, ומקביל כ"כ לתקופה.
      תודה רבה.

    5. כן ישלי רבי חי!!!
      י״א באלול ה׳תשע״ה (26/08/2015) בשעה 15:17

      דיי מהמם!!!המשל ממש מתאים!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.