סיפור שמתאים תמיד בחגים, ובמיוחד בחג השבועות הקרב ובא:

ערב חג השבועות באכסנייתם של מוטל וגעננדי בעיירה ליובאוויטש: תקופה ארוכה שלא נכנס אורח בפתחם – הכסף אזל, ומצב הרוח הרוח גם. מוטל שבור, וגעננדי בהחלטה פתאומית מקרצפת את חדרי האכסניה למרות מחאותיו של בעלה כי שום אורח אינו צפוי, אך היא באמונה גדולה ממשיכה. מוטל עובר ליד ביתו של הרבי המהר"ש שמעניק לו 5 רובל ומעודדו כי הוא רואה שיירת אורחים גדולה מתקרבת. מוטל שמח עורך קניות, מספר לאישתו שעבודתה לא לחינם, ריחות הבישולים נידפים למרחוק – והאורחים אינם, אך בעלי הבית מאמינים כי הרבי הבטיח – הרבי יקיים. רק כשעומדת עקרת הבית להדליק נרות החג, מופיעים עשרות חסידים שבאו לליובאוויטש לחגוג את החג במחיצת רבם וטעו בדרכם, מה שמחים הם לראות שהתכוננו לבואם באוכל ובמקומות שינה רבים. החג עובר בשמחה עצומה, בעלי האכסניה מקבלים תשלום בשפע. ומוטל תוהה באוזני הרבי: "והרי, הרבי ראה את האורחים עוד בהיות הבוקר, והם הגיעו כל כך מאוחר, הכיצד?" ענה לו הרבי: " כשעומדים גבוה, והשמש מאירה, רואים למרחוק…". ודאי שהרבי לא התכון רק לגובה המרפסת… הרבי רואה ברוח הקודש. וכשהרבי מלך המשיח אומר שמשיח מיד מגיע זו נבואה, ועלינו לזכור: הרבי הבטיח – הרבי יקיים! תיכף ומיד ממש! ובוודאי שאם כל אחת מאיתנו תחפש בעצמה היא תראה את האמונה והחיות שלה שמחזיקה את הבית ומצעידה אותו קדימה, בכל תחום – גם כשלא תמיד נראה כך.. בדומה לאמונתה של גננעדי. אז…קבלת התורה בשמחה ובפנימיות (ובגאולה…)!