שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-27 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

השבוע נקרא בפרשת תזריע

השבוע היה עם ישראל במוקד האיומים לנקמה מצידה של ממלכת הרשע איראן היה לא תהיה..  הקולות וההמיה סביב איומים אלו קיבלו ביטוי שנע בין שני קצוות בתוך העם מצד אחד שמענו את קולות הפחד והחרדה המשתקים ומצד שני שמענו את אלה שטענו שאין באמת סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה, לא יקרה כלום זה רק איומים. היה גם את הקול המאוזן יותר שאמר מצד אחד לא נכון לזלזל לא צריך להישאר אדישים ושאננים לאיומים אבל גם להיכנס לפאניקה זה מיותר.

אז איך נכון להתייחס לאיומים אלו?, מה נכון לומר לציבור?, האם יש צורך להתייחס לאיומים אלו ברצינות?, וכיצד מתמודדים עם הפחד והחרדה המעוררים בנו כתוצאה מאיומים אלו?

אז לפני שאתייחס לשאלה זו אקדים ואומר בצורה ברורה וחדה: חובה עלינו להיות קשובים להנחיות המגיעות מפיקוד העורף ולבצען בדיוק כפי שנדרש מאתנו!, לצד זאת חובתנו באותה מידה לא להגביר את הפחד והחרדה בקרב העם בהעצמת האיומים שלא לצורך!

וכעת בכדי לענות על שאלה מהותית וחשובה זו ננסה להתבונן עליה מנקודת מבט חסידית ופסיכותרפית כפי שנשקפת מפרשת השבוע.

'אין בעל הנס מכיר בנסו'- הנו מצב המתאר כיצד ה' יתברך מצדו פועל באופן נסי ושמימי בעולם! כאשר הוא מחזיר לאדם באהבה על אמונתו ובטחונו בו בדרך כזו שהאדם כלל לא מודע לכך שנעשה עמו דבר מה, הנס נפעל מבלי שהאדם ידע על כך כלל!

השבוע נקרא בפרשת תזריע

פרשתנו עוסקת בנגע הצרעת, התורה מונה סוגי צרעת שונים שגווניהם הוא בצבע לבן בשמם התורני. וכך מתארת זאת התורה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים".

נגע הצרעת בא בעקבות לשון הרע שאדם מדבר על הזולת. הנגע עצמו איננו עונש, אלא דרך לגרום לאדם לגלות אכפתיות כלפי הזולת, באופן כזה שיהיה נוגע לו בנפש עד כדי כך שהוא ישאל את עצמו איך העזתי בכלל לדבר לשון הרע על חברי?

נגע הוא מלשון נוגע כאשר לא נוגע לך מחברך ה' יתברך נוגע בך ומזכיר לך שאתה צריך לרענן את מידת האכפתיות כלפי הזולת עד כדי כך שזה יהיה נוגע לך בנפש!

ונגע הוא גם מלשון עונג- כאשר האדם מגלה אכפתיות כלפי הזולת עד כדי כך שזה נוגע לו בציפור הנפש, מה שגורם לו להימנע מלדבר חלילה לשון הרע על חברו, ולא רק זו אלא אף זו הוא מגדיל לעשות ומקפיד לדבר רק בשבחו של חברו, אזי הוא גורם עונג ונחת רוח לה' יתברך השמח וגאה בבניו שמגלים אכפתיות האחד כלפי השני ונזהרים בכבוד הזולת!

 בהפטרת פרשת מצורע מובא סיפור יוצא דופן העוסק ב-4 מצורעים שזכו ודווקא הם אלו שהביאו  את בשורת הניצחון הניסי לבני עמם הנתונים במצור קשה! כפי שמתואר בשם אלישע הנביא בספר מלכים:    

"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ. וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם. וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב' פרק ז', פסוקים ג'-ט').

סיפור זה מתחיל כאשר מלך ארם נלחם ביושבי השומרון ומביא אותם במצור. "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' פרק ו' פסוק כ"ד). המצב בעיר קשה מנשוא אנשים גוועים ברעב, אלישע הנביא מתוודע למצב ומתחנן לפני  ה' יתברך להושיע את ישראל ממצבם. ה' יתברך מורה לו להעביר את הנבואה הבאה: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה כֹּה אָמַר יְהוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן." (מלכים ב' פרק ז', פסוק א'). אלישע מתנבא בשם ה' יתברך שמחר המצב ישתנה לחלוטין ומרוב ריבוי ושפע של מזון מחיר הסולת היקרה והנקייה תרד והיא תהיה כל כך זולה שמחירה יעמוד על שקל לסאה סולת, מחיר שלפני כן היה בגדר חלום מרוב שמחירה האמיר בימי המצור הקשה.

בהמשך הסיפור כאמור אנו מתוודעים ל- 4 המצורעים הנשלחים לחיות מחוץ למחנה בימי צרעתם. ארבעת מצורעים אלו חיים בשטח ההפקר שבין שומרון לארם. כאמור יש מצור על שומרון אבל המצורעים יכולים להסתובב באופן חופשי. והם כאחיהם מושפעים קשות מהרעב הפוקד את שומרון וחשים כי קיצם קרב. במצב הישרדותי שכזה חשו 4 המצורעים כי אין להם מה להפסיד , לעיר אין הם יכולים להיכנס, וכל מה שנותר להם כעת היא לתור אחר מזון להציל את נפשם. למרות הסיכון האדיר שבמעשיהם הם מחליטים לפלוש למחנה ארם על מנת למצוא מזון להחיות את נפשם.

מכאן ואליך הדברים מתגלגלים באופן נסי, ה' יתברך מדמה מצב של רעש וקולות מלחמה אדיר של צבא שלם, צבא ארם בטוח שצבא ישראל הוא זה הבא לתקוף אותם, הם נבהלים ונחרדים ומתחילים לנוס על נפשם בהותירם אחריהם את כל המחנה העמוס בכל טוב מאחוריהם.

4 המצורעים מתקרבים בלאט אל מחנה ארם והמחזה שנגלה לעיניהם מותיר אף אותם בהלם מוחלט, הם מגלים שאין נפש חיה במחנה מצבא ארם כולם נסו על נפשם.

הם עדיין לא מספיקים לעכל את המצב, אבל המצב הנפשי והפיזי שלהם לא מאפשר להם לעמוד להתבונן ולהתעמק בגודל הנס הגדול שנגלה לעיניהם זה עתה, ברעבם הגדול הם מסתערים על האוכל והשתייה שבמחנה ומחיים בו את נפשם.

לאחר שהם משביעים את רעבונם, הם מתחילים לבזוז כסף וזהב ולהחביאו, כך הם עוברים מאוהל  לאוהל ושבים לבזוז אותו ולהחביא את השלל, עד שנופל להם 'האסימון', מה אנחנו עושים? הלא אחינו גוועים ברעב בתוך העיר ואנחנו עסוקים בעצמנו ובבזיזת השלל? הלא הם יכולים לגווע ברעב כל רגע? והם מחליטים לשוב העירה ולספר לכל ישראל את הנס הגדול שהתרחש תחת אפם בלי שהיו מודעים אליו כלל. בכך מתגשמת נבואת אלישע והשפע הגדול שהתגלה במחנה ארם הביא לצניחת מחירי האוכל למחיר שפל שלא היה אי פעם, בכך הצילו 4 המצורעים עיר שלימה מאובדן וכליה.

זה היה תיקונם של 4 המצורעים ששבו וגילו אכפתיות כלפי עם ישראל ולכן היו הם אלו שזכו לבשר להם על הניסים הגדולים שה' עשה עמם!

סיפור נסי ושמימי זה בו ה' יתברך נלחם עבורנו מבלי שנדע על כך ורק בדיעבד לאחר שכבר התרחש לו הנס אנו עדים לו, הוא אחת הדרכים בה ה' יתברך מביע את אהבתו אלינו כאשר אנו נמצאים בחוסר אונים קיומי אל מול אויבנו.

ה' יתברך חפץ שברגעים אלו בהם אנו חשים חסרי אונים נרים את ראשנו ונישא את עיננו אליו יתברך נשליך יהבנו עליו ונתחזק באמונה ובביטחון בו. הנהגה זו מצדנו ממשיכה ממנו יתברך את אותו אופן הנהגה החוזר אלינו בדמות נס שמימי כזה שאפילו בעל הנס לא מכיר בנסו!

החוסר אונים מבהיר לנו שעל פי דרך הטבע אין לנו יכולת להתמודד עם המצב ולכן כעת אנו פונים אל מי שבכוחו ויכולתו לפעול שלא על פי דרך הטבע ה' יתברך. ה' יתברך מצדו פועל באופן מיוחד בו הוא מחזיר לאדם באהבה על אמונתו ובטחונו בו בדרך כזו שהאדם כלל לא מודע לכך שנעשה עמו דבר מה הנס נפעל מבלי שהאדם ידע על כך כלל!

זהו סוג של הפתעה ומתנה שה' יתברך מעניק לאדם המאמין ובוטח בו ובכך מסב לו עונג ונחת רוח, בדמות מפגש שמימי בו האדם נפגש עם בוראו. הדבר בא לידי ביטוי בכך שה' יתברך פועל בעולם באופן נסי שרק בדיעבד נודע לאדם שהוא חווה נס שמימי!  

על אופן פעולה שמימית וניסית זו מצינו כמה דוגמאות במקרא:

הפעם הראשונה בה נחשפנו להנהגה שמימית וניסית זו היה כאשר בני ישראל רק יצאו ממצרים הגיעו לים סוף עייפים ורצוצים מעול השעבוד, כשלפתע הם מוצאים את עצמם ניצבים חסרי אונים על שפת הים כשהצבא המצרי מופיע מאחוריהם! בני ישראל מבולבלים וחסרי אונים צועקים אל משה שזועק אל ה' הפוקד ומורה עליו לנטות את ידו על הים הנבקע לו אל מול עיניהם המשתאות של בני ישראל העוברים בו לאורך כל הלילה, לפנות בוקר כאשר מצרים מבחינים בכך הם רודפים אחרי בני ישראל אל תוך הים שכעת שב לאיתנו בציווי ה' יתברך ומטביע את המצריים בתוכו.. בני ישראל מכירים תודה לה' יתברך על הניסים הללו ופוצחים בשירה ספונטנית המכונה: 'שירת הים'.

הלשון התורנית הננקטת על ידי משה רבינו על אופי הנס שעשה ה' עם בני ישראל הינה: "יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". ה' יִלָּחֵם לָכֶם – בִּשְׁבִילְכֶם (רש"י).  

בפעם אחרת אנו מוצאים את אותו אופי נס שמימי בו עם ישראל מתמודד עם נס שמימי שכלל לא ידעו עליו עד אשר ה' הראה להם את גודל הנס. 

עם ישראל בדרכו לארץ ישראל עובר דרך נחל ארנון. נחל ארנון הוא נחל איתן הנמצא בעבר הירדן המזרחי, ונשפך לים המלח. הנמצא בגבול בין מואב לאמורי. כפי שמופיע בכתובים: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי". 

המדרש מתאר איך תכננו האמוריים מארב שנכשל על ידי מחיצתם בין שני הרים. הנחל בין ההרים היה עמוק וצר וההרים היו גבוהים וקרובים זה לזה, המעבר בין שני  צדי הנהר היה צר, אמרו האמוריים זה לזה בואו נסתתר במערות וכאשר עם ישראל יחצו את הנחל נצא ממקום מחבואינו ונתנפל עליהם בחיצים ובאבני בליסטראות. באותו הרגע שישראל נכנסו לנחל, נעשה נס, התקרבו ההרים זה לזה ומחצו את האויבים והם מתו ממש כמו המצרים בים סוף, ומשם בא האשד (מפל מים קטן) אל הבאר (בארה של מרים), והבאר הייתה מעלה את דם ההרוגים, ועם ישראל היו רואים איך ה' יתברך נלחם למענם ומשמיד את האויבים והם  לא ידעו זאת , עד שהבאר הודיעה להם על ידי- שראו את המתרחש במימיה ואז אמרו שירה המכונה 'שירת הבאר'.

ישנם דוגמאות נוספות המוזכרות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה המתארות את אופי הנסים השמימיים שבעלי הנס כלל לא היו מודעים לכך עד שנחשפו לכך בדרך שמימית. דרך המשקפת את הביטוי התלמודי 'אין בעל הנס מכיר בנסו' (מסכת נידה דף ל"א עמ' א').

הרבי מליובאוויטש מסביר זאת כך:  על הפסוק לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אמרו רז"ל אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. כלומר ה' יתברך הוא לבדו זה שיודע אבל האדם בעל הנס אינו מכיר בנסו כלל (רש"י). משום שניסים אלו גדולים ונעלים ביותר (נפלאות גדולות) לכן אינם יכולים להתגלות לנו אלא רק הוא יתברך לבדו יודע על קיומם! (שמחת תורה תשל"ט).

אדם המתעלה על עצמו ועל מגבלותיו האנושיות ובוחר להתנהג עם הבריות באופן של 'לגמול לחייבים טובות', זוכה שה' יתברך מתנהג עמו באופן של אין בעל הנס מכיר בנסו!

רבי אבא היה יושב בשער הפתח של העיר לוד, לפתע ראה בן אדם אחד שבא מן הדרך והתיישב על איצטבא – פיסת אדמה בולטת העומדת ותלויה באוויר שתחתיה פעורה תהום, מכיוון שהיה עייף מאוד מהדרך לא חש בסכנה הכרוכה בשכיבה על אותה פיסת אדמה רעועה ונשכב לנום שם מעט. לפתע ראה רבי אבא נחש אחד שקרב אל האיש להזיקו, ובמקביל ראה רבי אבא אפעה (נחש ארסי ממין הצפעונים) שיוצא ממחילתו והורג את הנחש שקרב אל האיש. כאשר נעור האיש ההוא, ראה את הנחש המת, נעמד האיש ללכת לדרכו ולפתע נפלה האיצטבא שמתחתיו עליה שכב והוא ניצל מנפילה תהום וממוות בטוח.

ניגש רבי אבא בריצה ובהתפעלות אל האיש ושאל אותו אמור לי בבקשה מה מעשיך? כעת הייתי עד לשני נסים שה' יתברך עשה עמך ואתה כלל לא יודע עליהם, אין לי ספק שאין ה' יתברך עושה נס לחינם אם כן בזכות מה עשה עמך ה' יתברך שני ניסים אלו בוודאי יש לכך סיבה?. אמר לו אותו אדם, כל ימי לא קרה מקרה בו עשה לי אדם רע, שלא התפייסתי עמו ומחלתי לו מיד, ואם לא יכולתי להתפייס עמו, השתדלתי להיטיב עמו. לעולם לא עליתי על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי בלב שלם, אף פעם לא נטרתי שנאה לאף אדם על הרע שעשה לי, ולא די לי בזה אלא שמאותו היום והלאה השתדלתי לעשות עמו ועמהם רק טוב (מעובד על פי ספר הזוהר פרשת מקץ דף ר"א עמ' ב').

כמה מדהים וכמה סמלי לחשוב על כך שאותו אדם שהיה מקפיד שלא לעלות על יצועו עד שלא הסיר מלבו כל קפידא (כעס או טינה בלב) על כל אדם שהוא שציער אותו או הזיק לו באותו יום, שהצלתו הייתה סביב עלייתו לנוח ולישון על פיסת אדמה רעועה שתחתיה פעורה תהום!

אדם העולה על יצועו רק כאשר אין בלבו שום קפידא על אף אדם בעולם למרות הצער הגדול הכרוך במעשי בני אדם כלפיו, ראוי הוא שהקרקע עליה הוא ישן/הולך תגן ותשמור עליו!

הקרקע עליה הוא ישן הפכה לקרקע הקיומית עבורו, בה הוא מגלה את האדם שבו, זה הישן על פיסת אדמה החשה את האהבה האנושית היוקדת בו, והופכת למחסה ומגן עבורו.

פיסת אדמה זו נבראה במיוחד עבורו, כדי לבטא את האהבה הגדולה אותה חש ה' יתברך כלפי אדם העולה על יצועו כשהוא נקי וזך ממחשבות או תחושות ורגשות טינה כלפי כל אדם שהוא בעולם.

גם הנס הראשון משקף את מעשיו של אותו אדם. כאשר קרב אליו נחש המשול בדברי חז"ל ליצר הרע המכונה 'נחש הקדמוני', כדי לערער כל אותו אדם ועל זכויותיו, זימן ה' יתברך נחש כנגדו להצילו. על דוגמא זו מתאים מאמר חז"ל (מסכת שבת עמ' קכ"א עמ' ב') 'פגע בו כיוצא בו', כלומר: אותו נחש הפוגע נפגע ממינו שלו עצמו כלומר מנחש האפעה!

אדם המונע עצמו משמירת טינה, שנאה, כעס בלבו על חברו המשולה לארס הנחש המזיק, ראוי הוא שינצל מארס הנחש על ידי ארס הנחש עצמו!

זוהי דוגמא נפלאה לכך שאדם הבוחר לצאת ממגבלותיו ומגדריו האנושיים ולבחור להתנהל ולהתנהג באופן שאינו מגדירו מחייבו או מנהלו להשיב לאדם כגמולו! ובמקום זאת הוא בוחר להתעלות על עצמו ולנהוג עמו לפנים משורת הדין ולא רק זו אלא להיטיב עמו למרות מה שעשה לו בדוגמת התנהגותו והתנהלותו של יוסף הצדיק עם אחיו שנהג בהם במידה של הגומל לחייבים טובות!   אזי ה' יתברך מחזיר לו באותה מטבע ומתנהג עמו באופן של למעלה ממגבלות הטבע ומשדד את מערכות הטבע עבורו כאות לאהבה ולחיבה הגדולה שיש לה' יתברך כלפיו על כך שגרם לו נחת רוח ועונג גדול בהתנהגותו והתנהלותו כלפי בני אדם שגרמו לו צער או עשו עמו רע בכך שבחר לא רק למחול להם ולא לנטור להם טינה על מעשיהם אלא גם להתפייס ולהיטיב עמם!

לתרגם את החרדה לשפה המוכרת והבטוחה לנו:

היכולת הנפשית להישאר ולהיות בעמדה של שלווה ורוגע גם ברגעי משבר נשענת על האופן בו אנו תופסים את האירוע, איזו הבנה יש לנו על אופי ומהות האירוע? אך בעיקר איזו פרשנות הענקנו לו?

היכולת לשלוט או לאבד שליטה על המצב נובעת מהדרך בה המח בחר להעניק את הפרשנות לאירוע! כאשר הנתונים העוברים למח מהאירוע הנם סכנה המח נדרך ומייצר את התגובה הנדרשת להתגוננות מהסכנה המידית!

הדבר נכון למצב של פחד מסכנה מידית המתייחסת לאירוע אותו חווה האדם כאן ועכשיו אל מול עיניו. תגובה בריאה, טבעית והגיונית לסיטואציה אליה נחשף האדם!

לעומת זאת במצב בו האדם חרד כלומר חושש מהבאות, גם שאין סכנה מידית נשקפת לו כעת, הנה תגובה נפשית רגשית לאירוע המוגדרת בספרות הטיפולית כחרדה!

חרדה היא מצב בריא המתריע על סכנה הקרבה ובאה העלולה להתרחש בסבירות זו או אחרת על פי נתונים המבוססים על הערכה שכלית שנאספו מהמרחב הקיומי!

אך ישנה חרדה שהנה תוצאה של איבוד שליטה כתוצאה מפרשנות של המח ותגובה קטסטרופלית של הנפש לאירוע אותו חווה האדם, מה שגורר בעקבותיו חרדה שאיננה בריאה!

איבוד השליטה מתחיל כאשר אין למח האדם את היכולת להבין את האירוע להכיל את האירוע, ולהגיב אליו בהתאם!

ברגעים אלה האדם נמצא בתחושת חוסר אונים ושרידות קיומית וממהר להיאחז בכל דבר שיאפשר את קיומו! כל אדם בוחר במוכר לו כדי להיאחז 'בקש' שיאפשר את המשך קיומו.

כלומר: לכל אדם שפה משלו שבה ועל ידה הוא מבטא את עצמו ובכך מגלה את כוחותיו ויכולותיו ובכך מחזק ומעצים את עצמו. תפקידנו לזהות את 'השפה' בה כל אדם משתמש ואשר משמשת אותו בצורתה הייחודית לו 'בדרכו בעולם' ולאפשר לו דרכה להביע את עצמו רגשותיו, מחשבותיו ובכך לעזור לו לגעת בעצמו ולחזק את עצמו.

ישנו מודל טיפולי שנוגע במגוון שפותיו של האדם. מודל זה, פותח על ידי פרופסור מולי להד וד"ר עפרה אילון, העוסק בסגנונות התמודדות שונים של הפרט בזמן משבר. ההנחה במודל זה שבכל אדם טמון פוטנציאל להתמודדות. ניתן לזהות אצל כל אדם מהו סגנון ההתמודדות (או מספר סגנונות התמודדות) הייחודי לו. ניתן לאתר מספר דפוסים, שפות, סגנונות התמודדות שבני אדם פועלים כאשר הם מתמודדים עם מצב לחץ, משבר, אי-וודאות, אסון וסכנה.

המודל מחולק על פי מגוון השפות בהם משתמשים בני אדם ונקרא :BASIC P-H
Belief: אמונות וערכים, פילוסופיית חיים, השקפת עולם, מציאות משמעות.
: Affect רגש.
Social: חברה, תפקיד, שייכות, ארגון חברתי.
Imaginition: דמיון, יצירתיות.
Cogition: הכרה, מציאות, מחשבה.
PHysiology: פעילות פיזית הקשורה בהפעלת הגוף.
בעברית תורגם המודל ונקרא בשם: גש"ר מאח"ד: שהוא ראשי תיבות של: גוף, שכל, רגש, מערכת (משפחה), אמונות, חברה, דמיון.

כאמור כוחות אלו הינם ייחודיים לכל אחד ואחת על פי דרכו או דרכה בעולם ולשם התאמה נכונה של השפה אנו צריכים לזהות את הכוחות אצלנו על פי היכרותנו את עולמנו הפנימי ואת שפתנו. בכך נצליח לסייע להביא את עולמנו הפנימי לידי ביטוי מה שיסייע לנו להנמיך ולאזן את רמת החרדה והלחץ סביב אי הוודאות אותה אנו חווים.

לאמץ את הקשר עם ה' יתברך דרך האמונה והביטחון ולהפכם לשפה ולדרך חיים!

אחד המאפיינים המרכזיים והמשמעותיים של הביטוי התלמודי על כך ש-'אין בעל הנס מכיר בנסו'  הנו בכך שלנס שנעשה עם האדם אין הכרה! כלומר לאדם אין יכולת כלל להכיר בנס שנעשה לו ועמו! משום שהנס לא גלוי לו, הוא לא תופס אותו לא בחושיו ולא בתפיסתו הקוגניטיבית והרגשית הוא פשוט לא ודע על קיומו!

מכיוון שהכרה נופלת כאמור על מצב בו האדם מכיר במה שהוא מסוגל לתפוס בחושיו שכלו ורגשותיו, לכן בכל מצב בו אין לאדם יכולת להתחבר אל האירוע דרך מנעד החושים, השכל והרגשות שלו, החוויה שלו את האירוע הנה ממרחב של חוסר הכרה!

הכרה מבטאת כאמור את יכולת התודעה האנושית של האדם המושתת על שכל רגש וחושים בהם הוא תופס וחווה את העולם, לתת ביטוי הולם למה שהוא חווה בהכרה חוזרת- כלומר: כאשר נעשה עמו דבר מה הוא מכיר בתודעתו בכך שיש מישהו שעשה לו ועמו את  הדבר מה הזה, שגורר תגובה מצדו בכך שהוא תר ומוצא את הדרך לבטא את תחושותיו דרך שכלו ורגשותיו למי שעשה עמו את הדבר עליו הוא מחזיר לו כעת!

אמנם כאשר ההכרה נעדרת מתודעת האדם, לא נראה את האדם תר אחר ביטויי וגילויי הכרה זו או אחרת בשכלו, רגשותיו וחושיו, משום שאין מה שיפעיל ויביא את ההכרה לידי ביטוי.

זהו המאפיין והמוטיב המרכזי של המצב המתואר בתלמוד בכך 'שאין בעל הנס מכיר בנסו'! כאשר האדם נעדר תודעת הכרה ראשונית לנס שנעשה עמו, לא נראה איזה שהיא תגובה או ביטוי שכלי או רגשי וחושי משום שהוא כלל לא יודע על קיומו!

המוטיב הלא מודע בו מצוי האדם שאינו יודע על נסו ולכן אינו מכיר בנסו, מבטא אמנם את העדר הידיעה, אך לגמרי לא מחייב את העדר מידת האמונה והביטחון של האדם!

כלומר האדם הנתון במצב נפשי בו הוא חושב על הקשר הרוחני שלו עם ה' יתברך ובמצב רגשי בו הוא חש את האהבה שלו לה' יתברך בכל מקום (עולם) בכל עת (שנה) ובכל זמן, ועומל על חיזוק אמונתו ובטחונו בה' יתברך זוכה להכרה חוזרת מאת ה' יתברך בדמות נס שאינו מכיר בו כלומר ה' יתברך עושה עמו נס שאיננו מודע לו כלל, אין ביכולתו להכיר במה ובמי שעשה עמו את הנס.

הדבר נובע מרצון ה' יתברך שהקשר עם האדם בחיר הנבראים ישען על הרבדים שאינם בגדרו האנושי הכוללים כאמור את השכל הרגש והחושים, אלא קשר הנשען על מה שלמעלה מהם האמונה והביטחון המבטאים את הקשר העצמי של האדם עם בוראו, קשר שאינו נשען על הבנה ורגש דרך חושים! 

כאשר אדם מבטא את הקשר העצמי שלו עם ה' יתברך ומביאו לידי גילוי וביטוי בפועל בכך שהוא מניח בצד את שכלו, רגשותיו וחושיו ומתמסר באמונה ובביטחון לה' יתברך, הוא ממשיך ופועל את גילוי הקשר העצמי החוזר מה' יתברך אליו בדמות נס שמימי שאינו מודע לו כלל!

זוהי שפה של קשר מסוג אחר לגמרי, בו האדם יוצא ממסגרת ההגבלות האנושיות שלו הבאים לידי ביטוי כאמור בשכלו, רגשותיו וחושיו ומתעלה לקשר מסוג אחר בו הביטוי לקשר נשען על מה שאין ביכולתו להבין או להשיג, קשר עצמי שבו ההישענות הנה רק על מי שבכוחו יכולתו לפעול גם מחוץ לגדרים ולגזרה בה אין את חוקי והגבלות השכל הרגשות והחושים האנושיים ה' יתברך!

זה הרגע בו נגמרים ומסתיימים להם המגבלות הגדרים והסייגים להם נתון האדם וכפוף להם! האדם זוכה להיות מונהג על ידי כוחות על טבעיים ופעולות שמימיות בהם ה' יתברך משדד את מערכות הטבע עבורו וכל זאת מבלי שידע על כך כלל!

זהו המצב בו אנו עומדים כעת לאור האיומים הנשקפים לפתחנו ממלכת הרוע והרשע איראן. מצד אחד חובתנו להתנהל לעשות ולפעול את כל הפעולות הנצרכות והנדרשות מאתנו על פי דרך הטבע כדי לשמור ולהגן על עצמנו!

אך לצד זאת וביחד עם זאת אנו חייבים לזכור שלאחר שנעשה כל מה בכוחנו ויכולתנו כפי שאנו מסוגלים לעשות ולפעול על פי דרך הטבע במסגרת החוקים והמגבלות האנושיות! שישנו גם מרחב וגזרה בה נפעלים הפעולות ומתבצעים העניינים בעולם מכח על טבעי הנתון בידיו ובשליטתו של בורא עולם ה' יתברך! ולכן חובתו וזכות היא לנו לחזק ולהתחזק באמונה ובביטחון מוחלטים בה' יתברך שהוא ישמור ויגן עלינו והוא מצדו ישיב לנו על כך באהבה רבה בדרך שמימית וניסית הידועה וגלויה רק לו יתברך ולנו איננה ידועה וגלויה כלל כאמור באופן שאין בעל הנס מכיר בנסו כלל!

יהי רצון שנזכה לראות כבר את הגאולה האמיתית והשלימה בעינינו הבשריות והגשמיות בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת אמי מורתי רחל בת זהבה

ולעילוי נשמת מורי זקני מישאל בן רחל שהיום חל יום היארצייט שלו

מישאל אלמלם

"קעמפ בדרכך – בית רבקה צרפת" נפתח בפעם החמישית

5 ימים אחרונים להנחה הגדולה!

הקעמפ הייחודי "קעמפ בדרכך צרפת" יתקיים הקיץ זה הפעם החמישית בע"ה. הקעמפ מיועד לבנות חב"ד מסיימות ט' – י"ב דוברות עברית מאירופה ומרחבי העולם. הוא מתקיים בקמפוס הקסום של מוסדות בית רבקה צרפת, בתאריכים ב' – ח"י תמוז ה'תשפ"ד (8-24 ביולי 2024).

בתכנית: התוועדויות ושיעורים ברמה חסידית גבוהה, טיולים מרתקים בפריז והסביבה, סדנאות אמנות וקולינריה, מבצעי לימוד ופעילות חווייתית עם צוות המדריכות המסור ועוד. כל התוכנית מתקיימת בעברית.

הקעמפ מהווה פתרון מושלם לנערות בגיל הזה, שעברו את הגיל בו ניתן להשתתף בקעמפים הרגילים אך הן עדיין מעוניינות לחוות קיץ חסידי ומהנה מלא בתוכן ופעילות. החניכות זוכות לתנאים גשמיים מעולים בתוך הקמפוס הפסטורלי של "בית רבקה" צרפת.

הבנות מגיעות מכל רחבי הגלובוס: אוסטריה, אוקראינה, איטליה, ארגרטינה, ארה"ב, בלגיה, גרמניה, ישראל, ספרד, צרפת ורוסיה.

הנחה של 100€ לנרשמות עד ח' ניסן (או עד לגמר המקומות). להרשמה כנסו לאתר, לוואצאפ או חייגו +33767376126 .

עוד לפני שנתחיל בהכנות עצמן ועוד לפני שנתחיל לתכנן אותן, נערוך ביננו לבין עצמנו בירור קצר על נתוני המערכת המשפחתית בכלל ועל נתוניו האישיים של כל אחד ואחת השייכים למערכת המשפחתית. נהיה אמיתיים עם עצמנו, והכי חשוב – מציאותיים: מה המצב העכשווי של המערכת המשפחתית שלי? המצב הכלכלי (האם מתאפשר לנו כרגע להביא עוזרת, בייביסיטר. האם מתאפשר לנו לקנות דברים לבית או לעשות שינויים/שיפוצים בבית לפני פסח וכו'), המצב של כל אחד בעבודה שלו, בלימודים, כמה כל אחד יכול להיות פנוי כדי לעזור בהכנות לפסח. מה קורה מבחינה בריאותית אצל כל אחד (למשל: אמא לפני/אחרי לידה), מבחינת מצב רוח/מצב נפשי (מה מטריד כל אחד כרגע). מה קורה מבחינה משפחתית (נמצאים סמוך לבר־מצווה, או לקראת חתונה, לחילופין – נדרש לתת תשומת לב ועזרה לסבא וסבתא וכו').

בכל מערכת משפחתית ניתן להחליט מראש מה מסדרים קודם ומה אפשר "למכור לגוי", בהתאם למודעות של נתוני המצב הנוכחי של משפחתנו. באותה מידה ניתן להחליט במה אפשר לחלק סמכויות ותפקידים ובמה נדרש ממני להיות האחראית בפועל.

חשוב לקחת בחשבון מראש שבכל בית צריך בו זמנית לנקות לפסח ולהמשיך לתפקד כמו בכל יום מימות השנה: להכין אוכל, לטפל בילדים, לכבס בגדים, לערוך קניות, להכין שבת וכו'….

לקחת בחשבון שמשום מה התקופה שלפני הפסח הינה תקופה של הרצאות, אירועים קהילתיים (י"א ניסן, "פסטי") ומשפחתיים…

להפעיל מוזיקה רגועה ברקע במהלך הניקיונות עדיף על מוזיקה מקפיצה וממריצה כי היא עוזרת להשפיע על עבודה יותר יסודית ונעימה. חוץ מזמני הפסקות לשיחרור מהעבודות  כגון ריקוד/התעמלות/שירה יחד.

לקחת בחשבון, במידת האפשר, מה מתאים לכל אחד/ת לעשות או לא לעשות ולערוך חלוקת תפקידים ברורה (לדוגמה: לאחד מתאימה עזרה המתבצעת בישיבה. כמו, למיין ניירת או משחקים, לנקות כלי כסף. לשני מתאים יותר לעזור בפעולות הנעשות עם מים. כמו, לשטוף כלים/כסאות פלסטיק/את המכונית, לשלישי צורך לצאת מהבית, נשלח אותו למשימות שגם הן נחשבות לעזרה גדולה…)

ילדים למשל יאהבו לנקות דברים במים ובסוף לשחק במים – כשמתאים. כמו: לשטוף משחקי ילדים בתוך האמבטיה, לשטוף חפצים בחצר…

להסביר לילד/לבעל/לעוזרת מה הציפיות שלי מהמשימה שביקשתי מהם. להראות או לפרט איך, מה ובאיזה אופן לנקות או לסדר.

להתייחס ליכולות השומע בקליטת ההסברים: הגיל, יכולת הריכוז, האופי… רצוי להדגים! כשאמא מבקשת מילד 'לסדר חדר' זהו מושג אישי וכללי מדי. כדאי לפחות פעם אחת להעמיד את הילד להסתכל איך אני, האמא, עושה זאת. לומר בפרטי פרטים מה כוונת המילים 'לסדר את החדר'! כך לכל סוג של עזרה שאבקש מהילד. לבעל ולעוזרת מספיק לפרט בדיבור, אבל חשוב לפרט ולהסביר.

לדעת מראש שילדים לא מסוגלים בדרך כלל לעזור במשך זמן רב ברצף. אפשר מראש לקבוע איתם שיעזרו X זמן וישחקו/יתעסקו במה שאוהבים (לפי שיקול דעת ההורים) X פלוס 30 דקות. אפשר לקבוע מראש שעושים כך 3 או 4 פעמים ביום.

לעשות הפסקות יזומות שבהן מתעמלים יחד, עם שירי רקע וכלי ניקיון (כמו סמרטוט) שיהפכו לאביזרים נלווים להתעמלות.

להכין מצלמה לתיעוד רגעים מעניינים במהלך ההכנות לפסח (לדוגמא הסיפור האמיתי הבא ששמעתי מאישה: הילד שלה הגיע הביתה עם קניות של כמה תבניות ביצים וכשפתחו לו את הדלת כל התבניות נפלו ורוב הביצים נשברו. אמו היקרה החליפה את הגערה והאכזבה במילים "תביאו את המצלמה". דוגמאות נוספות: כשמוצאים בגדים קרועים וישנים, די מצחיקים, לובשים אותם ומצטלמים. מצלמים ילדים שנכנסים לנקות מתחת לארונות ורואים רק את הרגליים שלהם בחוץ ועוד). כדאי למנות ילד האחראי על הצילומים.

לנצל את ה"מציאות" מהניקיונות: לקנות אביזרים (עיניים, שערות מתולתלות, אף אדום…) מגרביים ישנים ניתן להכין בובות לתיאטרון בובות.

לעשות החלפות תפקידים מתואמות – הילדים עוזרים במשך זמן מה וההורה מכין בזמן הזה מאכל מיוחד שהם בוחרים. או שכולם מתגייסים יחד למשימה עד שעה מסוימת ואחר כך יוצאים לאכול, לטייל או לקניות.

לאפשר לעוזרים להנות ממה שהם מסדרים במהלך הארגון והניקיון, לדוגמה: להנות מתמונות ישנות, לצחוק וללבוש בגדים שכבר קטנים או שמצחיקים אותנו, לעשות מעגל של כל הנעליים שניקו ולהצטלם בתוכו…

ליזום שינוי בתוך הבית כרענון או כתוספת חיות באווירה, כגון: החלפת חדרים בין בני הבית, תזוזת מיקום הרהיטים, סדר חדש של תוכן הארונות… תליית תמונות חדשות, צביעת קירות….

לקנות בהפתעה מתנה לילד/ה (כזו שיודעים בוודאות שתשמח אותו מאוד). מתנה העונה על כמה צרכים בו זמנית – מתאימה כקנייה לכבוד פסח וכצ'ופר על העזרה. לדוגמה: סט סדינים/שמיכת קיץ, שידה קטנה או אביזר לטיולים (תיק, מכשיר ל"על האש", מימיות, קופסה…../קישוט לחדר/תכשיט/אביזרי מחשוב וכדומה.

לצ'פר כל אחד שעוזר. הצ'ופר יהיה בהתאם לאופיו, לתחביביו ולתחום עיסוקיו של הילד: הצ'ופר יכול להיות בכסף, ביציאה לסידורים (רק הוא ואחד ההורים), ובאותה הזדמנות אפשר לקנות לו משהו, או לשבת לאכול ולשוחח עימו.

הכנות נעימות!

רחל טרעגער מנחה בהורות ובזוגיות

[email protected]   054–6761301

אם ברצונך להשתתף בוובינר, קבוצת וואטסאפ, קורסים/סדנאות – שלחי לנו שם, מס' סלולרי וכתובת אימייל.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מיומנה של מורה צעירה

קיבלתי מילוי מקום.

כשהייתי קצת יותר צעירה, בשנה א' בסמינר, זו היתה נשמעת לי בשורה טובה, משהו שאומרים בגאווה, מדרגה אחת לפני שקיבלתי עבודה קבועה.

ידעתי איך מתנהגים לממלאת מקום, הייתי בעצמי תלמידה לא מזמן. אבל היה ברור לי שאצלי זה יהיה אחרת. אני הרי אהיה טובה, סבלנית ומרתקת. אסחוף אחריי את הבנות חדורת שליחות והן בכלל לא תשמנה לב איך השיעור עבר. ימתינו בציפייה שאבוא שוב.

אני מחייכת כשאני נזכרת כמה תמימה הייתי, דמעות עולות לי לעיניים.

שתיים עשרה בלילה עכשיו, אבי כבר הלך לישון. אני יושבת מול המחשב, מחפשת מה לעשות מחר עם כיתה ו' במשך שעתיים, ובא לי לבכות. להתקשר למנהלת ולומר לה שאני לא מרגישה טוב? שיש לי יום עיון חובה במכללה? אוף, שתמצא ממלאת מקום אחרת! אני חושבת שאני צריכה להחליף מספר טלפון…

אני נזכרת בשיינדי בת דודה שלי. היא כל כך קינאה בי כשקיבלתי מילוי מקום קבוע של שמונה שעות לשלושה חודשים. "את פשוט ברת מזל!" היא אפילו לא ניסתה להסתיר את הקנאה שלה. "כשיש לך כיתה קבועה וחומר קבוע ללמד, אז את יכולה ליצור איתן קשרים, להכריז על איזה מבצע שיהיה להן שווה להתנהג יפה! אני כל היום ממלאה חורים במערכת. השכר אמנם הוגן אבל הדרך אליו כל כך מפרכת… בלילות אני יוצאת לפגישות ובימים אני נאבקת על חיי, מרגישה כמו גלדיאטור מול שור זועם… לפעמים," היא משתפת אותי בכנות, "אני חוזרת מפגישה ומגלה שיותר ממה שמטריד אותי מה הוא אמר ואם נלך לעוד פגישה, זה הפחד – מה יהיה מחר בכיתה"…

יופי שהיא מקנאה בי. לי יש שעות קבועות ואפילו כמה מקצועות שאני מכינה בהם שיעורים יפים, מתוקשבים, לפי כל הכללים שלמדנו. זה לא עוזר כלום. ההבדל היחיד הוא שאם היא לא יודעת מול מי היא עומדת להתמודד בשעה הקרובה, ואני כן. וזה בכלל לא מרגיע.

בעלי אבי כזה צדיק. הוא כל הזמן מעודד אותי. מזכיר לי שככה מתחילים, ככה לומדים לשחות. מבטיח שבעוד כמה שנים כבר אהיה מורה ותיקה כמו הדודה מינה, אצלה אף אחת לא מפריעה. אזכר בחיוך נוסטלגי בימים בהם עוד הפריעו לי.

יש לו גם רעיונות!

"תתייעצי עם המורות בצוות, הן בטח יודעות מעולה מה עובד בכיתה הזאת!" או: "אולי תבקשי עזרה מהמנהלת? בחיידר שלי, ממלאי המקום היו קוראים למנהל. מבט אחד שלו הספיק לשובבים, ופעל שקט לשבועיים"…

המורות בצוות? ממש! חלק מההתמודדות שלי היא הן בעצמן… כל כך לא נעים לי לידן. אני נכנסת בשקט לחדר מורות. בהתחלה, עם כל כיסא עליו התיישבתי הייתי בטוחה שתפסתי מקום למישהי… הן נחמדות ומחייכות, שואלות מי אני, מאיפה. מה השם מהבית? כלה של איזה כהן? אחר כך אומרות: איזה יופי, נחמד. ממשיכות לדבר על מה שדיברו כנראה גם לפני עשרים שנה.

כשאחת מבקשת ממני מילוי מקום, היא אומרת, בהבעה חוששת: "אבל תלמדי אותן טוב? אל תעבירי את הזמן סתם על שטויות"

"תוכלי לתת לי הכוונה? דפים? עמודים בחוברת?" אני שואלת בזהירות. ונרתעת אל מול הבעתה האומרת: 'הגזמת, משלמים לך, לא? למה את רוצה שיעשו בשבילך את כל העבודה?'

הנחמדות יותר משתתפות מידי, כמעט בוכות איתי. 'אוי, זה קשה! מסכנונת, לא קל להיות מורה היום. הא?" מקטינות אותי לאפס.

אלה וגם אלה, מכוונות אליי כל פעם שמתברר באסיפת מורות שצריך לבצע איזה תפקיד, לארגן משהו. הן ודאי חושבות לעצמן: "היא רק עכשיו התחתנה, עוד אין לה ילדים, בכל שבת אצל ההורים, מה כבר יש לה לעשות? שתארגן / תקנה / תכתוב / תערוך / תפתח מוקדם / תישאר לנקות… השלימו את החסר.

והמנהלת? דווקא ממש בסדר. אבל אני אף פעם לא אלך לקרוא לה! קודם כל כי אני לא אעשה לעצמי בושות, אני רוצה הרי שיום אחד היא תציע לי עבודה קבועה, נכון? ובכלל, היא הרי יודעת פחות או יותר מה קורה. כבר כמה פעמים היא אספה בנות מהדשא או מהברזיה, הכניסה אותן בחזרה לכיתה, העירה להן. ובעקיפין גם לי. מדי פעם היא פונה אליי, "מה קורה? הכל בסדר?" החיוך שלה, רחב מאוד, כאילו אומר לי 'בבקשה אל תעני בכנות כי אין לי סבלנות להיות התומכת שלך. תתמודדי כמו שכולן כאן התמודדו'.

כל כך יפה מצידו של אבי לנסות לפתור לי את הבעיות. הוא לא יודע אפילו חצי ממה שאני עוברת! לא נעים לי בתור אישה צעירה לבכות לו בכל יום. ובכלל, לא מספיק שהתלמידות מפריעות לי, אני עוד אתן להן לגזול את הרגעים היפים שלנו בערב? אז אני משאירה את הסיפורים שלי לאוזן אחרת. אחותו למשל.

אחותו התחתנה שנה לפנינו. מתחילה בוקר עם בחילה, ואחר כך יוצאת לקרב. בחדר מורות מכרסמת קרקרים, אולי זה יעזור, ושוב לכיתה. מסכנה! לא מפרסמים אצלנו כמובן, אז ממשיכים להפיל עליה את כל התפקידים. והיא צריכה להוכיח את עצמה, זה לא הזמן להתפנק…

מה אני יכולה להגיד?

להיות מורה מתחילה זה לא קל. בכלל.

אני עדיין עובדת שעתיים על כל שיעור, מגלה שהוא מסתיים לאחר רבע שעה, אין לך מושג איך מטילים משמעת בכיתה, כולם רוצים ממך הכל, המנהלת, המכללה… וכל זה קורה בתקופה ממש סוערת בחייך, שידוכים, חתונה, תחילת הריון.

הדבר היחיד שמעודד אותי זה שיש היום במערכת מורות שעברו את גיל עשרים. כנראה שורדים את זה, לפחות חלק מאלו שהתחילו…

מורות ותיקות

את המילים הכואבות האלו, של המורה המתוקה והמתוסכלת שלא הסכימה לבחור אפילו שם בדוי כי היא מייצגת את כולן, קיבלו שתי מורות ותיקות במערכת. (לא מחדר המורות שלה…) והתבקשו לענות בכנות על כמה שאלות:

אסתר, מחנכת ותיקה ומוערכת בכיתה ב', כבר יותר משלושים שנה במערכת החינוך, לאורך ימים ושנים טובות. ושולמית, 'רק' עשרים שנה בחינוך.

גם בבית הספר שלכם יש מן הסתם מורה מתחילה, ממלאת מקום וסוגרת חורים… האם גם את חווית משהו דומה?

אסתר: בוודאי! כשאני התחלתי את עבודת ההוראה הראשונה שלי זה היה עוד בזמן שלמדו הוראה רק במשך שנתיים. מיד לאחר מכן יצאנו לשטח כמו מורות רגילות בלי סדנת ליווי ומורה חונכת וכל השאר. והשטח שלנו היה שטח אש! בנות נסעו לכל מיני בתי ספר נידחים של הרשת, התמודדו עם תלמידים ברמה סוציואקונומית נמוכה מאוד שהיום לא קיימת, ב"ה.

היו כיתות של שלושים וארבעים תלמידים, בלי מזגן. לפעמים בכל מיני צריפים וקראוונים.

ומה היה לנו? דפדפת, עט והרבה רצון טוב. לא יכולנו לחפש חומרים באתר "מעלין בקודש" של רשת "אהלי יוסף יצחק"… כל שיעור בנינו מהתחלה. אצלנו בבית הספר עוד היתה מכונת צילום, היו לי חברות שרק כתבו בגיר על הלוח. אם הן מאוד התעקשו לחלק דף, הן נאלצו להעתיק אותו בעצמן כמספר התלמידים.

וההורים! היום ב"ה לרוב יש שיתוף פעולה עם הבית. כשאני התחלתי את העבודה חלק מההורים לא ידעו בעצמם לקרוא. הם התמודדו עם כל כך הרבה בעיות, שההתנהגות של הילד שלהם בכיתה הייתה באמת הדאגה האחרונה שלהם. לא הקדישו לה אפילו רגע.

היום הדור לא קל, אבל יש מסביב המורה המתחילה מעטפת רחבה של תמיכה שכל מה שנשאר לה זה רק ללמד…

שולמית: הדברים מעלים לי זכרונות כואבים מאוד, אבל גם מתוקים. לא היה לי קל בתור מורה צעירה, קרו לי דברים שגם כיום, כמורה ותיקה, אני עוד מתביישת לספר. כמו ילד קטן שלומד ללכת, ונופל וקם בכל פעם מחדש, ככה למדתי על בשרי עד כמה ניתן להיות רכה עם התלמידות, על קשרים עם הורים, על איך לדבר עם מנהלת ואיך לבקש ממנה גיבוי.

לילה אחד, אני חושבת שזה היה באיזה ערב חג, אני פוסעת עם בעלי ברחוב ראשי, פתאום ניגשת אליי אישה צעירה. "שלום המורה!" לקח לי בדיוק שנייה להיזכר מי היא, המבט השובב שלה נשאר בדיוק כמו שהיה בכיתה ד'. "מה שלומך, אילה?" שאלתי בחיוך.

"בסדר, איך המורה?" היא צחקה, "יש לך עדיין תלמידות שבורחות לך מהכיתה דרך החלון או שאני הייתי משהו מיוחד?" צחקנו, נפרדנו באיחולים. בעלי ההמום לא חיכה אפילו שתתרחק מספיק. "תלמידה שלך ברחה לך מהחלון?" הנהנתי סמוקה. "ולא סיפרת לי עד היום?"

למה אני אומרת שהזכרונות שלי גם מתוקים? כי הייתי מורה אחרת. הייתי חדורה בשליחות. כל שיחה של הרבי מה"מ שלמדתי הייתי חושבת איך אני מעבירה אותה לבנות, מחדירה אותה במשחקים, שירים, משלים. כתבתי סיפורים, עיצבתי קלפים, חרשתי את ירושלים כדי להשיג איזה עץ שחשבתי שהוא יכול להדגים משהו. מה אני היום? מורה עם המון ניסיון ומשמעת, אוהבת את הבנות ומכירה בעל פה את החומר. עדיין מורה נהדרת אבל ההתלהבות של ההתחלה, איפה היא? אולי זה קשור דווקא לקושי?

מה תוכלי לתרום לה ולכל המורות המתחילות מנסיונך רב השנים?

אסתר: אין הרבה מה לעשות, זו תקופה שצריך לעבור אותה, כמו טירונות בצבא. אף אחד לא יכול לקפוץ למים במקומך. שתי עצות טובות שאני יכולה לתת למורות צעירות הן אלו:

א. תשתדלי לא לקחת ללב. הבנות שמפריעות בשיעור, לא באמת שונאות אותך או רוצות לפגוע בך. הן ילדות קטנות שרוצות להנות וזה נורא כיף להן. הן פשוט לא שמות לב שהן פוגעות בדרך. הורים זועמים הם פשוט הורים המתוסכלים מהבעיות של הילד שלהם ומעוד דאגות. זה לא מכוון אלייך אישית ואת לא אשמה. אמנם זה לא מצדיק את התנהגותם, אבל כשאת יודעת שזה לא אישי יותר קל לך לבלוע.

ב. תכתבי לרבי מה"מ, אפילו בכל יום. קודם כל הוא שלח אותך והוא ייתן לך כוח, וחוץ מזה, הרבי עושה ניסים, אפילו בנושאים האלה…

שולמית: קודם כל, תני לעצמך כוח. תעשי דברים שאת אוהבת ותשקעי בהם. לקרוא? לצייר? לנגן? למרות העומס תמצאי זמן להשתחרר ולהנות. דבר שני, תשקיעי בקשר עם הבנות. תכתבי להן פתקים טובים, תאפי להן עוגה לכבוד שבת, דברים קטנים שמראים על חשיבה ואכפתיות. בנות יתחברו, יפריעו פחות ויקבלו ממך הרבה יותר. חלק גדול מהבנות שמפריעות עושות זאת כדי לקבל את תשומת הלב שלך. אם תתני להן אותה בדרך חיובית, הן לא יצטרכו לחפש אותה בדרך שלילית. ועצה אחרונה, ספרי סיפורים חסידיים. הם מרתקים ומחנכים במתיקות.

בכנות, שווה להיות מורה? תשכנעי אותה!

אסתר: יש בדיחה כזאת: תני לי שתי סיבות טובות להיות מורה? – יולי ואוגוסט… האמת, שאם את מחפשת מקצוע קל ומפרנס, אל תמשיכי בהוראה. בחינוך עובדים  קשה. גם בשעות העבודה בכיתה וגם אחר הצוהריים, בשיחות עם הורים, אסיפות, הכנת שיעורים. ההוראה לא עוזבת אותך גם בחלומות… והמשכורת? לא גבוהה.

אבל מה? זה מה שהרבי מה"מ רוצה מאיתנו. הרבי כמה וכמה פעמים דיבר על כך שכל אחד צריך לעסוק בחינוך, מי שיכול, שיחנך בפועל. ומי שלא, יכול לפחות לתמוך בחינוך, לתרום מהונו. אם את מורה את זוכה להיות מלגיון של מלך, ללטש יהלומים!

שולמית: אין כמו להיות מורה! זה מקצוע מושלם! גם בגשמיות, זו עבודה כל כך נשית ומעניקה. השעות מתאימות לך, חופשת בחופשות. אני רק חושבת על אמהות שצריכות לארגן במשך חודשיים סידור לילדים או צריכות להשאיר אותם לבד בכל בוקר, ולא מצליחה להבין איך היא בוחרת עבודה אחרת חוץ מהוראה. וברוחניות בכלל, את יודעת שאת משקיעה בחינוך של הילדים, מעמידה את הדור הבא, מקיימת את ההוראה של הרבי מה"מ כפשוטו.

אז נכון שהמשכורת לא גבוהה, אבל ראיתי מכתב שהרבי כתב למורה שהתלונן על המשכורת שהוא מקבל מהרשת שהרבי הריי"ץ לא נשאר חייב! לא תמיד מקבלים את המשכורת בכסף. לפעמים המשכורת מגיעה דווקא במחלה שנחסכה מאיתנו או בדרכים אחרות. אז אם ככה, מה יותר טוב מלהיות מורה?

איך אתן בחדר המורות עוזרות לה להשתלב, להרגיש בנוח, להתייחס אל חדר המורות כמקום מטעין?

אסתר: אני לא יודעת מה להגיד לך, אצלנו בחדר המורות, כל הצעירות מיד מרגישות בבית… יושבות איתנו, צוחקות, הופכות להיות חלק מהחבורה. לפעמים אפילו יותר מדי. וגם אנחנו נהנות מהן. הן מביאות איתן רוח צעירה והמון התקשרות לרבי שליט"א. אין על הדור הצעיר.

שולמית: זו שאלה טובה ומביכה. אם הראיון הזה הגיע רק כדי לעורר על הנושא הזה, אז הכל היה שווה. אני מחייכת למורה חדשה, משתדלת להיות נעימה אליה, ממש כמו המורות המתוארות ביומן המתסכל של המורה החמודה ההיא, אבל אחר כך ממשיכה לפטפט עם החברות הותיקות שלי. אני באמת צריכה לעשות יותר השתדלות כדי להכניס אותן לעניינים, שירגישו בבית.

כמה מילים לסיום…

אסתר: אני מאחלת לכל אחת מכן להצליח להשתלב בעבודת החינוך להגיע כמה שיותר מהר לשלב יותר קל בחיים ולראות איך הרבי מה"מ מלווה אותך. אני מוסיפה עוד שאת אכן צעירה. ולצעירים יש יותר כח ויכולת הסתגלות. ולפעמים בהתחלה, כמו בכל מקצוע יש תקופה בה נדרשת עבודה קשה של להוכיח את עצמך. גם במקצועות אחרים זה כך. ותדעי שגם אנחנו המורות המבוגרות יותר, מתמודדות עם דברים מאתגרים בחיים. משימות מורכבות של אמהות וארגון. שאת כצעירה בת עשרים עדיין לא מכירה. המורות המבוגרות בחלקן עדיין יולדות בעצמן והגיל לפעמים נותן את אותותיו אז תביני גם אותנו…

שולמית: תמשיכי להשקיע, אל תתייאשי, אין דבר טוב יותר מלהיות מורה. זה נכון ש"כל התחלות קשות" מתקיים במיוחד במורות, אבל ההמשך טוב יותר ומתגמל במיוחד. אני בטוחה שכבר עכשיו את חווה מדי פעם רגעים מיוחדים של נחת ובעז"ה עוד יהיו לך יותר ויותר כאלה.

ואל תשכחי את עצמך, בבקשה! אם היועצת של בית הספר נעימה לך, תתייעצי איתה. אם פחות, תמצאי מישהו אחר לשתף. גם המנהלת תשמח לעזור אם תבקשי עצה טובה ולא תאשימי אותה בהתנהגות של התלמידות בבית הספר שלה. מאחלת לך שבעוד עשרים שנה תוכלי לתת בעצמך כמה מילים טובות למתמחה חדשה, להיזכר ביומן שלך, ולצחוק עליו עם דמעות בעיניים…

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-27 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בעקבות ומאז האסון הגדול של שבת ושמחת תורה אנו עדים להפגנות המבטאות בצורות שונות את הכאב העצום הנצור בלבם של בני עמנו. בשבוע האחרון היינו עדים להפגנות שונות וחסרות תקדים בהיקפן בעצמתן וברושם העז שהותירו בנפשנו.

אני מדבר על היקף ההפגנות והאופי בו המופע שלהם בא לידי ביטוי השבוע, חלקנו אהבו את עליית המדרגה, חלקנו סלדו ממנה, אחרים היו המומים והיו גם שהגיבו באדישות.

איך נכון להתייחס להפגנות אלו? מה הן מבטאות? ומדוע הן באות לידי ביטוי ומופע באופן כל כך מורכב וקשה להכלה?

אקדים ואומר שאני אתייחס לתופעה מההיבט החברתי (סוציאלי) ולא מהמרחב הפוליטי!

אני אתייחס לחברה הישראלית בכלל לאנשים יקרים ואהובים בני עמנו שהמצב הנורא אליו נקלענו כואב להם באמת ומבקשים להביע את כאבם וזעקתם בדרכם שלהם!

אז בכדי לענות על שאלה מורכבת זו אקדים את המבט החסידי והפסיכותרפי הניבט ונשקף מפרשת השבוע למשמעותה של תופעה זו.

החיפוש אחר פשר לסבל והענקת משמעות לאבדן בחיינו עוברת ב -'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' שמשמעו הנה יצירת מרחב מאפשר להתבוננות מעמיקה המסייעת להשבת התקווה והשליטה אל חיינו!

השבוע נקרא בפרשת שמיני

אחד האירועים המשמעותיים והמרגשים המתוארים בפרשה הנו השראת השכינה על עם ישראל במשכן אותו בנו עם ישראל כבית לה' יתברך. במעמד מיוחד ומרגש נחגגה חנוכת הבית. עם ישראל זוכה לברכה מיוחדת אותה ברכו משה שתשרה השכינה במעשה ידיהם ואהרון שהוסיף ברכת כהנים והשמחה האדירה ששררה בקרב עם ישראל הייתה רבה ועצומה בעקבות כך.

כפי שמתארת זאת התורה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם".

ורש"י על אתר מפרש: 'וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם' – אָמְרוּ: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (ספרא שם,ט"ו). לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ, וּפֵרְקוֹ בְּכָל יוֹם, לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה: מֹשֶה רַבֵּנוּ! כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ – שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל. לְכָךְ אָמַר לָהֶם: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בָּכֶם, וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ".

 השראת השכינה באה לאחר חטא העגל בה עם ישראל חש את הריחוק והניכור ששרר בינם לבין ה' יתברך וכעת עם ישראל בונים לו בית ומקווים שימחל להם וישוב להשרות שכינתו בקרבם, ואכן ה' יתברך שב ומתרצה לעם ישראל מתקרב אליהם ומשרה שכינתו ביניהם.

בעיצומה ובשיאה של השמחה עם ישראל היה עד למאורע שהותיר אותו בהלם בכאב ובעצב רב: בני אהרון נדב ואביהו נתונים בהתלהבות שיא מתוך קדושה וטהרה ומחליטים על דעת עצמם להקריב קרבן (מלשון להתקרב) אל ה' יתברך בדרך ייחודית להם בתנועה של כמיהה ויציאה מעצמם.

בלשון החסידות נקראת תנועה זו שבנפש 'רצוא ללא שוב', כלומר כמיהה להידבק ב-ה' יתברך ללא יכולת לשוב חזרה למצב הקודם ולהתנתק מהגדרת ומהגבלת מקום (עולם) זמן (שנה) וסיטואציה (נפש) כחלק מרצונם לבטא את אהבתם לה' יתברך!

זוהי תנועה שהנה בניגוד גמור לרצון ה' יתברך שאכן חפץ מצד אחד בעבודתנו אותו בתנועת הנפש המכונה רצוא- אותה כמיהה רוחנית להידבק בו, אך לצד זאת חייבת להיות היכולת לקיים גם את החלק הנוסף החשוב והמשמעותי כל כך, והא: תנועת 'השוב' שבנפש, כלומר: לשוב מההתלהבות והכמיהה להידבק ב-ה' יתברך ולקיים את חיינו בגוף גשמי כאן בעולם הזה החומרי והגשמי!

כתוצאה מכך אכן לצערם של כלל ישראל הם מוצאים את מותם באופן טראגי והשמחה הגדולה של חנוכת המשכן מופרת באחת!

תגובת אביהם אהרון הכהן למותם של שני בניו דומיה! אהרון 'נאלם-דם' המילים נעתקו מפיו, התחושה הקשה באבדן של שני בניו היקרים השאירה אותו ללא מילים!

דומיה- הנה תגובה למצב נפשי בו האדם לא מוצא ביטוי לעצמת האירוע שחווה, הוא חווה את האירוע בחושיו אך ללא יכולת לבטא את רגשותיו במילים.

  בשלב השני אחר שהאדם חווה את עצמת האירוע בכל חושיו בדומיה, הוא מתפנה להתבונן על האירוע בדרך לחיפוש אחר מרחב מאפשר בנפשו על מנת לאפשר לעצמו למצוא פשר ומשמעות לסבל ולאבדן שחווה!

משום שכאשר האדם תר אחר הסברים במחשבות במילים או במעשים הגובלים בהיגיון אנושי הוא מגלה מאוד מהר כי אין באמת דרך אמיתית להשיג איזו שהיא הבנה לטרגדיה על אנושית!

לכן הדומיה (דום-י"ה, דומיה לפני ה' יתברך) שהנה מעבר למחשבות מילים ואפילו למעשים הנה הדרך המאפשרת את החיבור לאבדן על ידי חיפוש והענקת משמעות ייחודית לאדם המתמודד עם האבדן.

כפי שנאמר על יד דוד המלך בתהילים: "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי" (פרק ס"ב פסוק ו'). כאשר אני בדומיה לפני ה' יתברך אני זוכה לתקווה הבאה מה' יתברך.

הדומיה נועדה כדי להעניק לאדם תקווה! כאשר האדם מפנה את מוחו ולבו מטרדותיו ושם את מבטחו בה' יתברך הוא זוכה למרחב חדש של תקווה בחייו!

הדומיה הנה הדרך הבטוחה ליצירת מרחב מאפשר בנפש האדם, בו ועל ידו האדם מוצא את המשמעות שבאבדן ולא את ההיגיון הנעדר שבאבדן!

הדומיה איננה שתיקה במובן של אין מה לעשות צריך עדיף לשתוק ולהמשיך הלאה!  להיפך הדומיה הנה מצב נפשי בנפש האדם כאמור דרכו האדם מוצא את הדרך ליצירת ולהשגת מרחב מאפשר בנפשו עלי יד פינוי המחשבות הטורדות לטובת מקום ומרחב למשמעות אותה הוא נותן ומעניק לאבדן שלו, חיבור לאבדן ממקום זה הנו הדרך להשבת התקווה והשלווה אל נפש האדם!

וכפי שמתארת זאת התורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

הספורנו מפרש על אתר: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' – שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם!

ורש"י על אתר מפרש: 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – "הֵיכָן דִּבֵּר? 'וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי' – אַל תִּקְרֵי 'בִּכְבֹדִי' אֶלָּא 'בִּמְכֻבָּדַי'. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: אַהֲרֹן אָחִי! יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִּי אוֹ בְּךָ עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמֶּךָּ". 

המפרשים עומדים על הנחמה אותה מצא אהרון במות בניו יקיריו נדב ואביהוא קידוש שמו של ה' יתברך, או בנחמה שמשה אחיו ניסה להעניק לו על מנת למצוא את המשמעות שבמותם הטרגי הם גדולים ממני וממך ולכן זכו לקדש שמו של ה' יתברך בקדושת הבית שנבנה לכבוד ה' יתברך!

בא' באייר תשט"ז (1956) בשעה 20:00 בערב, היו התלמידים בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד באמצע תפילת שמונה עשרה של ערבית פתאום חדרו למתחם שלושה מחבלי פדאיון הם כיבו את האור, התחילו לירות ללא הבחנה ומיד ברחו כשנדלק האור נמצאו מדריך וארבעה תלמידים שעמדו בסמוך לדלת, שוכבים הרוגים וחמישה פצועים קשה.

לקח שבוע שלם עד שהרבי מליובאוויטש שלח את מכתבי העידוד שלו והרבה תהו למה הרבי חיכה? במכתבים ששלח ולאחר מכן גם בשיחה פומבית שנשא ציטט הרבי את הפסוק "וידום אהרון" המילים שהתורה אומרת לגבי תגובת אהרון הכהן כששכל את שני בניו, שמתו בעיצומה של החגיגה ביום חנוכת המשכן. שתי מילים שאומרות הכול התגובה המתאימה היחידה לטרגדיה בלתי נתפסת היא דומיה!

רבים גם ציפו שהרבי יציע איזשהו הסבר תיאולוגי לטרגדיה. אבל הרבי סירב בעקשנות לעשות את זה. כל השאלות בנוסח "למה זה קרה?" נתקלו בשתיקה רועמת דממה.

בשתיקה יש הרבה יותר ממילים. האינסטינקט הטבעי של אדם מאמין הוא לראות גם בשבר את הכוונה האלוקית. זה עשוי לגרום לאדם לנפק הסברים ולמצוא סיבות וצידוקים להתרחשויות.

אהרן הכהן מזכיר לנו: זה לא תפקידנו להצדיק ולמצוא הסבר פילוסופי כזה או אחר למה שקרה. לפעמים עדיף לשתוק, הרבי מעולם לא טרח להסביר אסונות שהעם היהודי עבר. לא הטרור ולא השואה היו בעיניו של הרבי אותות של נקמה או ענישה מלמעלה חלילה כתגובה לחטאים. הרבי התייצב להגנה מוחלטת על עם ישראל, ולא היה מוכן לקבל פרשנויות כאלה ותמיד ראה את עם ישראל בעין אוהבת ולא שיפוטית. (מתוך 'ממתק לשבת' שליח הרבי לתאילנד הרב נחמיה ווילהלם)

הכאב והסבל הבלתי מעובדים רגשית ונפשית מולידים חשיבה קטסטרופלית שבעקבותיה נולדת לה התפרקות טוטאלית בנפש האדם בדמות התפרצויות זעם ותוקפנות! החיפוש אחר משמעות ופשר לסבל מסייעת להגיע למצב של: "מי שיש לו לְמָה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך" ומשיבה את התקווה לחיי האדם!

למה אנחנו זקוקים למשמעות בכלל במות יקירנו? והאם יש בכך תועלת באמת? האם משמעות אכן פועלת את הנחמה הדרושה לנפש האדם?

בכל אובדן יש סבל קיומי. הקושי והסבל האדיר במותם של קרובנו ויקירנו הוא בלתי אפשרי עבורנו, לא משנה מה נסיבות המוות טבעי או על טבעי הקושי יושב לו על לבנו וממאמן להאמין שיקירנו כבר לא אתנו!

בטח כאשר המוות הוא פתאומי ובטח כאשר המוות אירע בנסיבות ובאופן טרגי הסבל הקיומי רק גובר ומעמיק את המשבר הנפשי והרגשי בחיינו!

האדם מתקשה להבין, להכיל או לעכל מוות טרגי והוא שוקע בחוסר אונים קיומי אל נוכח הקושי האדיר שבחוסר היכולת להבין את נסיבות המוות הטרגי!

הקושי המשמעותי ביותר של האדם עלי אדמות הנו התמודדות עם חוסר היגיון משווע שזועק לשמים ומייחל לאיזה שהוא היגיון בכדי להעניק לו קרקע קיומית בטוחה ומרחב נפשי מאפשר לשאת את הקושי והסבל האדיר שאליו הושלך ואתו הוא אמור להתמודד.

כאשר האדם לא מוצא היגיון 'פשר לסבל' הוא אבוד! הוא מוצא עצמו מפתח מחשבות קטסטרופליות הנחוות עמוק בנפשו הגורמות לאדם לחוסר שקט נפשי תמידי, ומולידות תסכול עמוק והתפרצויות זעם בלתי נשלטות. הנפש מחפשת מרגוע, מחפשת מנוחה אך איננה מוצאת אותו!

הספרות הטיפולית מתארת את המונח 'חשיבה קטסטרופלית' כסוג של עיוות חשיבה. דפוס קוגניטיבי מוגזם או לא הגיוני.

הפסיכולוג אלברט אליס, טבע את הביטוי לראשונה בשנת 1957 כשפיתח את הטיפול הרגשי הטיפול הרציונלי-אמוטיבי –REBT  הצורה הראשונה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי -.C.B.T

לפי התיאוריה שלו הרגשות והתפיסות שלנו אינן נוצרות על ידי האירוע עצמו – אלא על ידי האופן בו אנו חושבים על האירוע. 

בעלי נטייה לחשיבה קטסטרופלית נוטים לדמיין השלכות מעוררות אימה לאירועים.

הם נשאבים לחשיבה פסימית לגבי העתיד ומתארים בעיני רוחם את הגרוע ביותר, גם כאשר אין סיבה רציונלית לכך. 

אל הקליניקה הם מגיעים לעיתים על רקע של טריגרים קבועים כמו התמודדות עם חרדות, תסמינים פסיכוסומטיים שמועצמים ומוגברים על ידי חשיבה קטסטרופלית, או טריגרים מצביים, כמו דאגות לגבי העתיד במשברים המוניים. 

מצב זה מתאר את אבוד האמון בעולם ובהיגיון הבריא אותו הורגל האדם לשאת בנפשו לכל אורך שנות חייו עד לרגע בו נקטע בבת אחת החוט המחבר ומקשר את ההיגיון שבעולם עם האמון של האדם בעולם!

כאשר פוגעים בתכונה הראשונית הבסיסית והקיומית של האדם 'באמון' הוא מנסה להשיג את האמון חיזרה בכל דרך אפשרית!

משמעו של איבוד האמון אצל בני האדם הנו נטילת השליטה על חייהם והפקעתה מחייהם, מה שמזמין חוסר אונים קיומי ובמצב שכזה האדם נאבק להשבת השליטה אל חייו בכל אמצעי אפשרי כדי לשוב ולהרגיש את הביטחון הקיומי לו הוא זקוק!

רק שהפעם הדרך עוברת בעיוותי חשיבה ובהתנהגות מעוותת ומסוכנת, שכן חוסר האונים העמוק הוביל אותו למצב הישרדותי קיומי ובמצב שכזה האדם מתנהג 'כארי-בסורג' ומגלה את הצד החייתי שבו!

את התפתחותו של מצב נפשי זה נוכל לצפות בחלוף זמן מה מהאבדן והאירוע המטלטל, כאשר הרוחות שוקטות להן אט אט, וכאשר לא נעשה עבוד  נפשי ורגשי לחוויית האובדן באופן מקצועי!

חוסר העיבוד הנפשי והרגשי לאירוע הקשה יוצר בליל של מחשבות ורגשות לא מווסתים המוצאות את ביטוין כאמור במחשבות קטסטרופליות המובילות להתנהגויות לא מותאמות, לא מווסתות ומסוכנות בדוגמת התפרצויות זעם הבאות לידי ביטוי באלימות קשה וחסרת מעצורים!

בהקשר זה של אבדן האמון ומשמעותו בחיי האדם: אני נזכר באחד המטופלים שלי שעבר משבר קטסטרופלי, כאשר לאחר תקופה משמעותית לאורך כל שנות ילדותו משפחתו 'נוטלת' ו'שוללת' ממנו את יכולת הבחירה, בכך שכל בחירה שלו בחייו לוותה בחוסר פרגון, באי אמון מוחלט, בבוז גדול, בהשפלה ובלעג..

כאשר הוא גדל מעט וכבר הגיע לשלב בו הוא לא ממש זקוק לאישור ממשפחתו באמצע שנות גיל ההתבגרות הוא בחר את 'בחירותיו' באופן שרק הוא 'ידע' (כמובן באופן לא מודע) למה הוא בחר אותן!

הוא עשה הכל אבל הכל כדי שכעת תהיה למשפחתו באמת מה לומר ונסות להניא אותו מבחירותיו רק שכעת הוא פשוט לא 'ספר אותם', הוא עשה מה שרק עלה בדעתו, גם כאשר הדבר גבה ממנו מחיר כבד מנשוא ופגע בחייו בצורה משמעותית ביותר!

זהו משמעותו של חוסר האונים הקיומי כאשר אנחנו ניצבים אל מול הצורך הבסיסי הקיומי והראשוני שלנו כבני אדם הנקרא: הצורך בשליטה! היכולת להרגיש ולדעת שאנחנו יכולים לעשות את בחירתנו מבלי שנרגיש מאוימים מכך שמישהו יבטל את בחירותינו יערער עליהן או יזלזל בהן..

האמון שנפגע אל מול הקרובים אליו ביותר בעקבות הערעור על יכולתו לבחור והניסיון לערער על זכות הבחירה שלו, גרר את ההחלטה הלא מודעת שכעת אני אבחר ולא משנה מה ואיך העיקר שלא אחוש איך יכולת הבחירה שלי בחיים כסובייקט לבחור ניטלת ממני!

התחושה של האדם החש עם 'הגב אל הקיר', מעוררת בו את חוש ההישרדות הקיומי שנכנס לפעולה מגיב בעצמה ו'בועט' בכל מי ומה שרק נקרה בדרכו!

הדרך למענה במקרים אלו הנה חיפוש אחר משמעות בניסיון לעבד את האירוע רגשית ונפשית ולהעניק איזו שהיא יכולת לנפש להכיל ולהתמודד עם האירוע הקשה.

החיפוש אחר משמעות קושרת את האבדן הטרגי עם סיבה בעלת ערך ומשמעות עבור האדם שחווה את האובדן  ומעניקה לו פשר לסבל אותו הוא חווה ומסייעת ביכולת להתמודד עם האירוע למרות כל הקושי הגדול והנורא שפקד אותו!

כפי שתיאר זאת הפסיכיאטר הנודע ד"ר ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות' כשציטט את הפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו לְמָה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך"!

ה-לְמָה מייצג את המשמעות הנסתרת מאחורי הסבל שבאובדן! הוא מעניק לאדם פשר לסבל עבור האדם המחפש לשאת כמעט כל איך!

זו הסיבה שבגינה אהרון תר אחר משמעות עבורו במוות הטרגי של שני ילדיו האהובים, ואף אחיו משה רבינו נותן ומעניק אף הוא את פרשנותו הנושאת בחובה את המשמעות הייחודית היכולה להוות עבור אהרון הכהן את הנחמה המעטה ואת היכולת לשאת את הכאב והסבל במוחו ולבו!

כעת נוכל להבין קצת את משמעות הביטוי הנפשי והרגשי הקשה והטעון הבא לידי ביטוי בהתנהגות המאוד קשה מאותם אנשים יקרים שפגשנו השבוע בהפגנות הסוערות המחפשים מרגוע לנפש מהסבל העצום שהביא עלינו האירוע הקשה והמזעזע בשבת שמחת תורה.

ביום הקדוש והשמח ביותר בשנה לעם ישראל בסיום מועדי וחגי חדש תשרי המושבע במועדים בעיצומה של שמחת תורה כשכל עם ישראל חוגג בכל מקום בארץ ובעולם אנו שומעים על האסון הנורא שמתרחש לו באותם רגעים בעצמתו ובממדים הנוראיים שגדלים מרגע לרגע!

אנו לא מעכלים, לא מאמינים למראה עינינו ולמשמע אוזנינו ניצבים בדומיה אל מול אותו אסון נורא ואיום המתרגש לפתחנו חסרי אונים.

אך מפאת הקטסטרופה שבאסון והבלבול הגדול בו שרוי עם ישראל אנו לא מוצאים זמן כלל לעבד ועכל את האירוע, משום שאירוע רודף אירוע ומיד בשמחת תורה נפתחת לה מלחמת 'חרבות ברזל'. אנו נשאבים לאירוע רודף אירוע ולא ממש מוצאים את ההזדמנות להתבונן על מה שקרה לנו כעם וכחברה!

חוסר העיבוד הנפשי והרגשי לאותן חוויות מטלטלות וקשות פועל את פעולתו ובשוך הסערה מעט לאחר מספר חדשים יוצאים ופורצים להם אותן רגשות בלתי מעובדים ולובשות צורה מעוותת בדמות תוקפנות, ואלימות בלתי מרוסנת וקשה המלווה בהתקפי ובהתפרצויות זעם לה היינו עדים השבוע!

זו איננה ביקורת או שיפוטיות חלילה כלפי אף אחד, זו עובדה עצובה המתרחשת כאמור בנפש האדם החווה אירוע קטסטרופלי כל כך קשה ומטלטל ולא מסוגל להכילו בשום צורה ואופן!

אותם אנשים יקרים מבטאים בהתנהגותם (אם כי לא באופן המעוות בו זה בא לידי ביטוי) את רחשי לבם של כולנו כעם לנוכח הסבל הנורא והקשה מנשוא אותו חווינו ועברנו בשבת שמחת תורה!

הם זועקים מעמקי נשמתם את מה שהמח ולא מבין והלב לא יכול להכיל!

ולכן חובתנו לחפש אחר המשמעות הנסתרת מעיני מוחנו ולבנו, לזכור ולהזכיר לעצמנו בכל רגע מי היו ומי אלה אותם יקירים ויקרים שנלקחו מאתנו באופן כה טראגי בשבת שמחת תורה?, הלא הם מיטב בנינו ובנותינו אהובנו המובחרים שבנו, אלו שרק ה' יתברך  יודע ומכיר בגדולתם וברוממותם!

אלה שנלקחו מאתנו באכזריות שאין כדוגמתה ושאין לנו יכולת בשום צורה ובשום אופן לנסות אפילו להבין למה? מדוע? איך? כל זה קרה לנו?

אבל כן יש לנו את היכולת לנסות להבין את ה- לְמָה שעל ידה נוכל לשאת בעזרת ה' כמעט כל איך!

גיל שטרן אומן חרדי בחר לצייר ולהנציח את עמית מגנזי הי"ד שנרצח במסיבה ברעים. לאחר שבת שמחת תורה, קיבל גילי הצעה להפתיע את אמו של עמית ענת, ולהנציח אותו באמצעות דיוקן אישי.

גילי סיפר לענת שהוא נוהג לצייר דיוקנים של צדיקים ואנשי רוח מגדולי ישראל לדורותיהם. ואז ענת אמרה לו בספונטנית 'גם עמית היה צדיק'!, וגלי הסכים ואמר זה בדיוק מה שחשבתי שציירתי אותו!

אין לנו שמץ של מושג מדוע נרצחו באכזריות שאין לה אח ורע אותם נשמות קדושות בשבת שמחת תורה ואין לנו מושג אלו נשמות היו אותם קדושים וטהורים שנלקחו מאתנו!

לכן אנחנו מאמצים את התנהגותו האצילית של אהרון הכהן הגדול 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'! זאת משום ש: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, אותם נשמות קדושות הנם מכובדיו ומיודעיו של ה' יתברך הגדולים מכולנו!

אנחנו נדרשים לפנות מקום לתקווה הבאה על ידי הדומיה מכל הניסיונות להבין מדוע? למה? וכמה? הדומיה מסייעת לנו לחבור אל כח האמונה שבנו ומשם לנסות ולשאוב תקווה אל חיינו!

על ידי הנצחתם של קדושי ישראל שנלקחו מאתנו בהגברת האחדות והערבות ההדדית ובתוספת במעשים טובים אנחנו יכולים למצוא במעט את הנחמה, ביודענו שיקירנו ציוו לנו במותם את ה-ביחד! אם יש משהו שיגרום להם שמחה אמיתית כשהם מביטים עלינו מלמעלה זה כאשר הם יראו שמותם רק הגביר וחיזק את אחדותנו ולא להיפך חלילה!

שנזכה להיות ראויים לקדושים אלו שבחייהם ובמותם צוו לנו את האחדות!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה