• הארות בילקוט של בלה • מגזין

    הגדלה

    שנה חדשה – שינויים. תפילות. תקוות והסתכלות אחרת • "שישו ושמחו בשמחת הגאולה, הנה זה משיח בא!" • מאת קרן קפלן באדיבות מגזין הנשים החב"די העולמי 'עטרת חיה'

    "מה נשמע? מה שלום הילדים? איך מענדל מסתדר בכיתה? מה שלום בלה? הבנות?" הפטיר יוסי. משליך את כובעו על הספה ומתיישב, עייף.

    השעה הייתה מאותן שעות שבהם כבר עדיף לא להביט אל המחוגים כדי שלא יתקדמו… כוס קפה עשתה את דרכה מהמטבח החוצה.

    תמי יצאה מהמטבח והצטרפה, גם היא שאלה שאלות משלה: "איך היה השיעור? זוהר קנה אתרוג בסוף? גל הגיע? איזו שיחה לימדת בכלל?"

    הוא חזר לה על השיחה בנקודות כלליות ואז לגם מהקפה, מהורהר.

    לפני שהספיקה לשאול אותו על מה הוא עורך חשבון נפש? הרי אלו ימים שלא חוטאים בהם?… התחיל לספר לה.

    "לא תאמיני מי הגיע לשיעור? זוכרת את הבן של אריק ונוגה?"

    רבקה נזכה בבחור גבה הקומה שהיה נועץ בהם מבטים זועפים. מבטיו הזועפים היו אך דגם מוקטן של מבטי הוריו כל אימת שהיא או הילדים עברו בחדר המדרגות.

    "הוא הגיע. אפילו התיישב ללמוד, אמר שביקר בבתי חב"ד במזרח ורצה להעמיק קצת."

    "להעמיק? הוא?!"

    משום מה בנקודה זו סיפרה לו גם היא מהתרחשויות היום…

    •     •     •

    החופש הגדול הפך שוב לזיכרון מתוק מעורפל. מורכב ממלוח של ים, מתוק של ארטיק, ומתובל במזכרות מקומטות של מדריכות שדמותן הולכת ומיטשטשת, יחד עם רישומו הכללי של החופש.

    בלה ניגשה אל הילקוט שבחרה יחד עם סבתא במשך שעתיים של עמידה בחנות הגדולה. כעת הוא עמד בפינת החדר – ורוד, גדול ומבטיח. היא נאנחה קצת, מניסיונה הקצר ידעה שאין כל ערובה ששנת הלימודים עצמה תלך בעקבות הילקוט ותהיה אף היא ורודה ומבטיחה.

    היא חיטטה בילקוט שכבר הספיק להתבלגן בשבוע וחצי בו הן לומדות. איפה הוא? רק לצבור נגדה ראיות הוא יודע! נאנחה שוב ושלפה את היומן שלה. אותה חוברת מבהיקה ויפה למראה שבאיזה שהוא שלב הופך לה לאויב מר. היא כבר מכירה את זה. השנה, עם המורה דבורה, חשבה שזה לא יהיה ככה. כי היא כבר בכיתה ד' וגדולה. בטח תצליח להתנהג כמו שצריך. כמו שטערני, מושקא ותהילה החרוצות. אך המציאות טפחה על פניה.

    הנה! שלפה באחת את היומן המקומט. מגיע לו! חשבה בליבה. שיתקמט לו, ככה לפחות הוא לא נראה כל כך נחמד וחדש. היא נעמדה, בולעת את רוקה פעמיים. מה עושים עכשיו?

    יהודית וחנה'לה משחקות בנחת בחדר. להן אין לימודים ומורה אימתנית. לפחות מהגן לא שולחים מכתבים הביתה. חיימ'קה זחל בכל הבית מאושר ומענדל אכל ארוחת צהריים. אם היא תצליח להגיע לאמא בלי שישימו לב הרי שלפחות היא…

    "מה? איייימא! עוד הפעם יש לבלה הערה ביומן". עדכנה חנה'לה כמציינת עובדה.

    "מסכנה, רוצה שאתן לך בכל הטושים שלי לת-מיד?" הטעים מענד'לה בחיוך אוהב וכבר זנח את הצלחת החצי מלאה לצורך שליפת הטושים מהילקוט.

    בלה לא ידעה למה, אבל כל הבלגן הזה רק הרגיז אותה עוד יותר והיא הייתה כועסת ועל סף דמעות. אמא הגיעה מיד, מנסה למצוא בבית הקטן פינה פרטית יחסית.

    הדמעות השובבות חצו את הסף וזלגו במורד לחייה; הם, היא, המורה. היא ידעה שהיא קטועה ולא מובנת לחלוטין. "לא אכפת לי! לא אכפת לי בכלל!" צעקה, בוכה.

    אמא ניסתה להרגיע בחיבוק, כוס מים. חיימ'קה ניסה להיעמד לה על קצה החצאית אך בלה לא צחקה כמו תמיד, לא ביום מרגיז כל כך.

    אמא טרם פתחה את היומן.

    "מה קרה?" היא תמיד רצתה לשמוע קודם את בלה.

    לאחר גמגומים קטועי בכי הצליחה בלה לספר. "ישבתי ועבדתי בחוברת ושנייה ביקשתי מהדסה מחק כי שלה מוחק הכי טוב ואז המורה קראה לי לגשת אליה. עם זה". הצביעה בסלידה על היומן השנוא.

    "איזה יופי, שעבדת בחוברת", ליטפה אמא את תלתליה המקורזלים והתיישבה לקרוא את ההערה המרשיעה. לצערה, היא כבר מכירה את כל ההערות והניסוחים.

    עיניה חלפו בזריזות על הכתב המשורבט.

    אחר הרימה עיניה מתפלאת.

    "בלה, קראת את ההערה שהמורה כתבה?"

    "להורים שלום,

    עליי לציין כי ביתכם בלה תחי' התאמצה מאוד והשקיעה רבות בעבודה בחוברת חגים. אנא עודדו אותה. יישר כח!"

    "את סתם ממציאה!" אמרה בלה מבעד לבכי.

    "ככה לא מדברים לאימא ולא המצאתי, תראי בעצמך".

    אפילו מענדל הגיע לחזות בפלא.

    הערה חיובית ביומן של בלה?

    ונהפוך הוא – בתשרי?

    •     •     •

    "זה מדהים!" התפעל אלי. כמעט מזנק מהספה.

    טוב, לא צריך להגזים. אומנם זה משמח שבלה משתפרת ומתקדמת. אבל מדהים? עד כדי 'אזוי'? שמחה של קפיצה מהספה באישון לילה?

    אלי מיהר להסביר את עצמו.

    "זה בדיוק משל למה שניסיתי להסביר היום בשיעור. דיברנו על שמחה בחג, על לשמוח בשמחת הגאולה ולטעום ממנה כבר מעכשיו.

    'מעכשיו?' תמה מיד רונן. 'אבל עכשיו אנחנו עדיין לא שם… כשאני נוסע לטיול אני שמח כשאני מגיע, לא כשאני ממתין בשדה לבידוק'.

    'עניין של הסתכלות', חשב לעצמו אלי בשקט.

    'וכשיש לך כבר כרטיס? אתה לא שמח?'

    רונן חדל מלגימת ה'ספרייט' הקר. 'לא חשבתי על זה. יש בזה משהו, לפי מה שאתה… מה שהרבי אומר, יש לנו בעצם כבר אצלנו כרטיס אל-חזור לגאולה'. הרהר בקול. אלי סיים את סיפורו.

    רבקה נאנחה אגב קיפול הבגדים.

    "בסדר, נו, מה השתנה, זה המצב כבר שנים ואפילו הרבי אומר שקשה לאנשים כמונו לחיות את זה".

    אלי קיפל אף הוא מכנס קטן.

    "קשה זה לא בלתי אפשרי. ותמיד אפשר להתחיל שינוי…"

    •     •     •

    ערב חג הסוכות, דפיקות אחרונות לסוכה, ניגונים עליזים.

    בישולים, אפייה. המולה מופלאה של ערב חג.

    בין המוקפץ ("כמו שחג כשרוקדים וקופצים אז מתאים להכין מוקפץ" – בלה) לקינוח הקצפת ("שיהיה על מה לעשות אתכפיא, אמא". – מענדל…), נזכרה רבקה בזה שבעצם מי שמונע ממנה לשמוח בשמחת החג, ולתבל זאת בשמחת הגאולה היא לא אחרת מאשר… היא.

    אפשר לשנות?

    הרי כל כך הרבה זמן הכול אותו דבר.

    היא תנסה, היא תצליח.

    והשנה גם לה תהיה הארה טובה.

    הארה טובה של שמחה, הארה של לחיות את הזמן המיוחד…

    "אמא, תראי! בלה ומענדל סידרו את כל החדר שלהם! לבד! וגם שטפו…" בישרה יהודית בנשימה עצורה, מתפעלת.

    שנה חדשה, יכולות חדשות, תקוות חדשות ורודות ומבטיחות.

    גם בילקוט של בלה. ולא רק…

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    3 תגובות

    1. חנה ג.
      כ׳ בתשרי ה׳תשע״ד (24/09/2013) בשעה 17:20

      תודה, קרן! כמו תמיד, מדהים. את תמיד מזכירה לי לשים לב לדברים החשובים באמת.כשאני יוצאת מהכלים בגלל ילדים, אני מנסה לחשוב "מה קרן הייתה עושה במקומי". זה עוזר.

    2. חנה
      י״ט בתשרי ה׳תשע״ד (23/09/2013) בשעה 23:11

      תודה רבה! מזכיר לנו לשים לב לדברים הטובים הקטנים שביום יום…

    3. חיילת באורו
      י״ח בתשרי ה׳תשע״ד (22/09/2013) בשעה 23:07

      וואו.מדהים ונותן הרבה חומר למחשבה…תודה רבה!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.