• השקט הרועם שאחרי הסערה

    הגדלה

    "כל כך ייחלתי לרגע שארגיש בעצמי את החוויה העוצמתית של הורדת נשמה חדשה לעולם" > בלומי לנדא במונולוג מטלטל אודות הלידה השקטה שעברה > יוסף ה' לי בן אחר • לקריאה

    שלבים ראשונים ומרגשים

    זה התחיל בהריון מאד משמח ומרגש, הריון ראשון עם כל מה שזה אומר, וזה אומר הרבה. בדיקות ומעקב. הכל ברוך השם בסדר, ההריון תקין ומתפתח יפה. התרגשות, חלומות, הרבה תכניות לזוג הצעיר שעומדים להפוך ממש בקרוב להורים טריים.

    בהתקרב מועד הלידה, הייתי בבית הוריי בבית שאן. התעוררתי לפנות בוקר עם סימנים מבשרי לידה, רק אחרי זה הבנתי שאחד מהם העיד על מצוקה עוברית, אבל באותו רגע רק חשבתי שאני הולכת ללידה, וברור שהכל בסדר. התקשרתי לדולה ויחד יצאנו בזריזות לבית הרפואה 'העמק' בעפולה. לא אשכח שבנסיעה אמרתי לה, 'תראי, לא הספקנו לעשות תיאום ציפיות לגבי הלידה, אבל תדעי שממש חשוב לי שיהיו ניגונים ברקע, שברגע הלידה, כשהתינוק יוצא לאוויר העולם,  זה יהיה הדבר הראשון שישמע, ניגוני חב"ד קדושים'…

    מי חלם על תינוק שלא שומע ניגונים. על תינוק שלא חי בכלל?!…

    ניסיון וכוחות בצידו

    הגענו לבית הרפואה עם צירים סדירים, כשאנחנו שמחים ומתרגשים לקראת הלידה. במיון יולדות חוברתי מיד למוניטור אבל משהו במוניטור לא עובד… המיילדת לא מבינה מה קורה. היא מחליפה לי למוניטור אחר ואומרת 'כנראה המכשיר לא טוב'. כשגם המוניטור השני לא עובד משום מה… היא רצה מבוהלת להזעיק רופא.

    הרופא שהגיע במהירות עושה אולטרסאונד ומתחיל לחפש ולחפש… 'אני מחפש דופק', הוא אומר לי באיטיות תוך כדי שהוא מתרכז בבדיקה. פתאום אני קולטת ורוצה לדעת, להבין עכשיו מה קורה.

    "מה זה אומר שאתה לא מוצא דופק?" אני שואלת, מתחילה להבין.

    הרופא אומר בקול שקט ועצוב "אני לא מוצא דופק כי לצערי אין דופק"…

    באותו רגע אני רואה את כולם סביבי בפנים חיוורות, לבנות. בעלי, הדולה שלי, הצוות הרפואי, כולם שותקים, נראים על סף עילפון. אבל בדיוק באותו רגע ממש אני מרגישה שיש לי כוח. כן, זה לא מוסבר אבל בניגוד לכולם כאן, יש בי כוחות על־טבעיים לעבור את הניסיון הזה ובעזרת השם לצאת ממנו מחוזקת. כאילו מישהו הכין אותי לכל זה, מישהו כבר לחש לי בתחילת ההיריון שיש לי שליחות מיוחדת, לזמן מוקצב. ככה הרגשתי פתאום.

    בעלי מיד פותח 'אגרות קודש' שהספקנו בהשגחה פרטית, להכניס לתיק לפני היציאה לבית הרפואה. במכתב שהתקבל, הרבי נותן לנו שפע של ברכות מפורשות ללידה של בן!… ברכה של הרבי לא חוזרת ריקם. הברכות הללו התגשמו במלואן אחת לאחת, גם אם לא ראינו זאת מיד.

    אני שומעת ברקע דיבורים בין הדולה למיילדת והרופאים, על פיטוצין וזירוז. בחסדי ה' ובאופן על־טבעי, הצירים היו מספיק חזקים ותוך פחות משעתיים נולדה התינוקת.

    מלאכית, יפהפייה, נשמה טהורה, מושלמת.

    השקט שאחרי הסערה

    בדרך כלל לפני הלידה יש בחדר–לידה סערה, כאב, תפילה, אבל אז נשמע סוף–סוף הבכי המתוק, האלוקי, המלאכי. אצלי בלידה, אחרי כל הסערה הזו, נשמעה רק דממה, שקט. אני קוראת לו – השקט שאחרי הסערה.

    יש גישות שונות לגבי הפרידה מהתינוק לאחר לידה שקטה – אם כדאי להיות, לחוות, לראות, להיפרד או לא. שאלו אותי והעדפתי שכן. בעלי נכנס ושנינו הבטנו בתינוקת ונדהמנו מהפלא הזה; מהלחיים הרכות, כמו בובה אמיתית שלא חסר לה כלום, רק רוח חיים…

    לאחר מכן אני שומעת את בעלי מדבר עם ה'חברא קדישא', מדברים על קבורה, ואני לא מצליחה להבין איך כל זה קשור אליי?!…

    מעבירים אותי למחלקה אבל לא איפה שכל היולדות, כדי שלא אראה את התינוקות, הבלונים וכל ההתרגשות… אלא למחלקה של נשים לפני לידה, הריון בסיכון גבוה.

    בימים שהתאוששתי בבית הרפואה, הרופאים ערכו בדיקות רבות כדי להבין מהי הסיבה למוות העוברי, אבל לא מצאו שום גורם אפשרי. פסיכולוגית שהגיעה לדבר איתי, פכרה ידיה בייאוש ואמרה לי בהזדהות 'תראי זה הטבע, זה קורה'… שאלתי אותה אם במקרה היא יודעת מהי הגימטרייה של 'הטבע'…

    לפני צאתנו ביקשתי לדבר עם הרופא שקיבל אותי בלידה כדי להבין מה היה כאן. ישבנו איתו, בעלי ואני, ושאלתי אותו האם יתכן שזה קשור למשהו לא נכון שעשיתי בהריון, אולי התאמצתי, אולי לא אכלתי מספיק.

    כדי להוכיח לי שאין קשר בין הדברים, הרופא נתן לי דוגמאות שהגיעו למחלקה, יולדת שהגיעה ישר מתאונה קשה והצליחו להציל את התינוק כשהוא בריא ושלם. אישה שעברה דקירה לא עלינו, והעובר חי ונושם. הוא הסביר לי שהעובר כל־כך עטוף ומוגן ברחם, עד שהבנתי שהיה כאן פשוט רצון אלוקי ומאז הפסקתי להאשים את עצמי…

    יצאנו מבית הרפואה, בלי הסלקל החדש והמרגש. בידיים ריקות.

    מתחילה לעכל

    הגענו לבית ההורים, נכנסתי לחדר ואז לראשונה התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור. המשפחה חיכתה לי אבל לא יכולתי לצאת מהחדר. פתאום צפו מולי תמונות של אושר, איך שאחיותיי הגדולות חוזרות מבית הרפואה עם האוצר בידיים, וכל ההתרגשות שמסביב… הכל מוכן לנסיך הקטן.

    הקנייה בחנות ה'פארם' שכבר הפכה למסורת, קנייה שאמא שלי לא מוותרת עליה בכל לידה מחדש, ורוכשת כל מה שצריך לתינוק וליולדת, את כל החנות בערך… ועכשיו, כלום! אין בשביל מי, אין בשביל מה…

    תוך כדי, אבא שלי שהיה אז חולה מאד, שלח לבעלי הודעה שהוא מבין את הקושי ומשתתף איתנו בצער, ואם הוא יכול לעזור אז שנדע שאפשר לשתף…

    חברות הגיעו לבקר והביאו בושם ועוד דברים בסגנון, אבל אני חיפשתי בתוך השקיות המרשרשות את הבגד המתוק הורוד או התכלת… לא אכפת לי מה, רק משהו לתינוק.

    שוקעת ומתרוממת

    ככל שעובר הזמן אני מרגישה שלא טוב לי; מרגישה שאני שוקעת בתוך הקושי. אני לא מכירה את עצמי ככה ולא מוכנה להיות שם, אבל אין לי כח וחשק לעשות שום דבר כדי לשפר את מצב הרוח.

    אני לא ישנה בלילות, מתעוררת ורוצה לזעוק "החזירו לי את התינוקת שלי, אני רוצה לעטוף אותה, להרגיש אותה קרוב, לחבק חזק חזק".

    לא אשכח שאחותי הגיעה אליי לחדר ופשוט הוציאה אותי מהמיטה ואמרה לי: "בואי, הולכים לעדינה!" אבל אני אחרי לידה, בקושי זזה…איכשהו נסענו לעדינה פרצובסקי, פסיכולוגית בחיפה, ואז הרגשתי מה זה 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. אני לא יכולתי לעזור לעצמי, אבל כשאחותי הקימה אותי, היא פשוט הצילה אותי.

    עדינה הקשיבה ובכתה יחד איתי. אמרתי לה שאני חושבת שהכל קרה באשמתי. עובדה שאני ידעתי שזה הולך לקרות, הכנתי את עצמי למצב כזה, וההוכחה שאפילו לא הופתעתי כשזה קרה. ובגלל שחשבתי בצורה שלילית, זה קרה בסוף. אם הייתי חושבת טוב, מתוך ביטחון בה' – זה לא היה קורה!

    עדינה הסבירה שכל אישה בהריון מכינה את עצמה לכל מצב שלא יקרה חלילה, וזה הרגיע אותי. אז זה לא שחשבתי מחשבות לא טובות, זה חלק טבעי מהתהליך.

    אמרתי לעדינה שכולם אומרים שזו כנראה נשמה מיוחדת שהייתה לה שליחות מיוחדת לתקופה קצרה, אבל אני, איך ניצלתי את התקופה הקצרה הזו? כמה הייתי יכולה עוד לעשות אם רק הייתי יודעת? הרבה רבץ על מצפוני. עדינה הסבירה שתמיד אחרי אבל ואובדן יגיע המצפון ויגיד 'למה לא עשיתי יותר, למה לא השתדלתי והתאמצתי'… היא ביקשה ממני שכשאגיע הביתה, אנסה להיזכר ולכתוב את הדברים הטובים שכן עשיתי עבור אותה נשמה יקרה. כשהגעתי הביתה כתבתי מכתב תודה אישי מהתינוקת, אלינו ההורים (המכתב מופיע במסגרת).

    השיחות עם עדינה היו חשובות לתהליך ההחלמה וההתאוששות. אישה שעוברת כזו חוויה מטלטלת חייבת למצוא אוזן קשבת ועדיף שתהיה גם מקצועית. יותר מאוחר פגשתי נשים שעברו חוויה דומה לא עלינו ולא דיברו על זה עם אף אחד. הרבה שנים אחרי זה, הן עדיין לא מצליחות להתאושש… כמה חשוב לשתף ולשפוך את מה שיושב על הלב.

    ריקנות

    אחרי תקופת התאוששות אצל אמא, חזרנו הביתה לצפת. ואז הרגשתי את הריקנות בבית בכל עוצמתה. לא יכולתי להישאר לבד. בעלי הלך לתפילת ערבית, ואני הלכתי איתו. חיכיתי על ספסל מחוץ לבית הכנסת עד לסיום התפילה. הרגשתי כמו בתוך בור שחור ועמוק שלא ניתן לצאת ממנו לעולם.

    ואז התחלתי לקבל את הארוחות בוקר של "שפרה ופועה" בצפת. הם דפקו בדלת והשאירו ארוחות בסדר גודל של בית מלון הכי מפואר והכי מפנק שיש. אבל אני לא רציתי לקבל. אמרתי לבעלי שזו טעות! אין כאן תינוק. הארוחות האלו מיועדות בטח לאימהות שמיניקות ומטפלות בתינוק והן צריכות לאכול שיהיה להן כוח, זה לא בשבילי!

    אבל אחרי זה התברר, של"שפרה ופועה" יש מחלקה שנקראת 'בלי פתק מזל טוב'. הן שולחים את אותן ארוחות מושקעות ואגדיות בלי ה'מזל–טוב'. אני מאחלת להן שלעולם לא תצטרכנה לשלוח ארוחות כאלו יותר. אני חייבת להגיד שהמשלוחים האלו היו רגעים של אור בתוך חושך מאוד גדול.

    הרבה חברות שפגשתי אמרו לי "מזל טוב" בהתרגשות גדולה ו"מה ילדת?" הן זכרו אותי לפני הלידה ולא התעדכנו… לחלקן לא טרחתי אפילו להגיד שלא… לא רציתי להביך אותן ככה באמצע הרחוב.

    לאורך כל התקופה הזו בעלי חזר ואמר "ה' לקח, ה' ייתן חדש" וזה נתן הרבה תקווה. ללידה כזו ולחוסר כזה, יש נחמה. נחמה אמיתית. והיא הגיעה די מהר בדמות הריון חדש, ה' הטוב לא נתן לי לחכות הרבה זמן.

    יש נחמה

    הריון אחרי כזו טראומה הוא לא פשוט לנפש, הרבה חרדות והמון עבודה על ביטחון בה'. בצד הטכני יש המון בדיקות, הלחצות של הרופאים ומעכשיו כבר הדביקו לי תווית של הריון בסיכון. לא משנה שהכל בסדר, ממש לפי הספר – צריך יותר להישמר ולעקוב. שיגעו אותי, באמת שלא נשמתי. הרגשתי שעברתי דירה לגור בחדר של האולטרסאונד… כל בדיקה מחדש אני מחליטה החלטות טובות, מתפללת ותורמת צדקה. רוצה רק לשמוע מהרופא שהכל בסדר. רק לשמוע שיש דופק.

    עם כל הקושי, אני חושבת שזו הנחמה היחידה. רק הריון נוסף וילד בריא יכולים מעט לפצות ולנחם. וה' יודע לפצות. ממש הרגשתי את זה. כשמענדל שלנו נולד, בדיוק שנה לאחר הלידה הראשונה, הייתה כזו שמחה שאי אפשר לתאר; כולם הקיפו את התינוק הקטן כמו מלך ולא הפסקנו להודות לה'.

    כשהגעתי ללידה, קיבל אותנו אותו רופא שהיה כאן בלידה הקודמת, לפני שנה. הדולה שלי אמרה לו 'אתה אמרת לה בלידה הקודמת שהעובר בלי דופק, עכשיו ומיד תעשה לה חוויה מתקנת'… הרופא הרגיע שהכל בסדר ושלח אותנו מיד לחדר לידה. בדרך לשם אני רואה מולי את המיילדת שהייתה איתי בלידה הקודמת רצה אליי, מחבקת אותי ואומרת "אמרתי לך אמרתי לך… הנה זה הגיע, שיהיה בשעה טובה!"

    מאז נולדו לנו חמישה ילדים, ב"ה, ויש הרבה נחת חסידי. החיים עמוסים והקטנים בבית דורשים את שלהם, ואנחנו כמעט כבר לא זוכרים את התקופה הקשה הזו. מידי פעם כשאני יוצאת עם הילדים לגינה ופוגשת שם ילדונת מקסימה בת שמונה בערך, אני מרגישה תחושת הפסד והחמצה וחושבת לעצמי, 'הייתה אמורה להיות לי ילדה בגיל הזה בדיוק'… ו'איזה נחמד זה היה יכול להיות אם ככה היא הייתה מובילה את כל השיירה שלי, ואולי אפילו לוקחת אותם בעצמה לגן המשחקים'… אבל אחרי רגע אני מיד מתעשתת ואומרת לעצמי – לא הייתה אמורה להיות! כי אם הייתה אמורה להיות, אז היא פשוט הייתה כאן, אצל הקב"ה אין דבר כזה 'היה אמור להיות׳!

    ולסיום – על הזכות להביא ילדים ב'הקהל' לבית המקדש נאמר 'והטף למה באו'? והתשובה היא – 'ליתן שכר למביאיהן'. ראיתי רעיון מדהים על מילים אלו לגבי לידה שקטה. אחרי כזו לידה, שאף אחת לא תדע… מזדעקת השאלה: והטף למה באו? מהי המטרה של לידה כזו, של תינוק שנפטר עוד קודם שנולד? אלא "ליתן שכר למביאיהן"…

     באדיבות: מגזין עטרת חיה

     

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.