מגיעים ל- 770. איזו התרגשות. מהמקומות האלה שאיך שאתה נכנס, אתה לא רוצה לעזוב. החום ספוג בריהוט הישן ובקירות העץ המהוהים. תחושה של משהו מוכר גם למי שמגיע בפעם הראשונה.

אני מחניקה דמעות ומנסה להסביר לביתי בטון כמה שיותר דידקטי על הזכות שנפלה בחלקה. אנחנו נכנסות פנימה וחותרות בנחישות למקום שהחלטתי כבר בביקורים הקודמים שהוא האולטימטיבי מבחינתי – האקווריום. הריהו הפאה המערבית של עזרת הנשים, בצמוד למרפסת שעליה ישב הרבי אחרי השבץ, וממול בימת העץ, ארון הקודש, הסטנדר והכסא. "אקווריום" על שום החלון הגדול שפותח נוף הכי יפה בעולם לים של חסידים ששרים ומתפללים והמלך שם, אנחנו לא רואים אותו אבל הוא שם. אנחנו מתחילות להתפלל, נחתנו רק לפני יום והזמנים עוד מעורבבים בראש כמו בבלנדר, יום, לילה, ערב בוקר צהריים, פותחות שחרית ומתחילות.

בשלב מסוים אני מהמהמת לבכורה "יעלה ויבוא" והיא מהנהנת חזרה לאמור "קיבלתי, עבור". מדפדפת לי היישר להלל ומתחילה לפזם את המנגינות לעצמי. אני זוכרת עד עכשיו את הטעם המיוחד של תפילת ר"ח כסליו, ערב כינוס השלוחים שנה קודם. זו היתה התפילה הראשונה בחיי. כלומר, התפללתי המון תפילות עד אז אבל זו היתה הראשונה הראויה להקרא בתואר "תפילה". שם התחלתי להבין איך תפילה אמיתית אמורה להיות ולהרגיש. קיוותי לטעום שוב מהטעם הזה, לשחזר שוב את החוויה, לרחף שוב באוויר עם הסידור. זה היה כמו שמנסים לשחזר תבשיל מוצלח בפעם השניה. יוצא דומה אבל לא דומה. נו, שוין העיקר שזכינו להתפלל.

לפני אמירת החת"ת היומי, קולטת שתי נערות עם חוברת 'דבר מלכות'. שניה לפני מישהי למדה שם בקול שיחה של הרבי לפרשת חוקת, שמתמצתת בתרכיז חריף את כל העניין של פרה אדומה, מה זה משה רבנו, מה זה רבי ומה זה משיח ואת הקשר הרציף בניהם. אין לי את החוברת אבל אין מצב שאני לא שמה יד על השיחה הזאת. משאילה מהן ומתחילה לקרוא בקול לנגה, שתפנים.

מפה לשם, הנערות רומזות כבר שרוצות לזוז, אני והילדה מחזלשות את השיחה ולסיום, רק כדי להיות בטוחה אני שואלת אחת מהן: "מה היום, ל' או א'?"

היא מפלבלת בעיניה כלא מבינה את השאלה. ואני שוב: "היום, ל' לחודש, או א' לחודש?" היא מביטה בחברתה לרגע ואני תוהה – הן דיברו עברית ביניהן או שדמיינתי? ואז חברתה עונה לי במהירות: "היום ב' לחודש".

מה זה?? אני מתבעתת.

היום ב' לחודש. אתמול היה א', מחר ג'. היא מסבירה לי כמו שמסבירים לילדה קטנה.
הבת שלי מסתכלת עלי במבט של "אמא את מקרה אבוד"