היא הלכה שפופה, עם חיוך, כהרגלה

מברכת שבת שלום נשים ובנות

בין מכירה, בין לא מכירה.

והן, משיבות בנימוס וממשיכות הלאה,

כמוני למשל.

ויש שנעמדות להחליף מילה או שתים ויותר

כמו חברות של ממש.

ואני מתבוננת מהצד, מעריכה את הסבלנות

מה לעשות, זאת'י סובלת מפיגור,

זה לא בשבילי.

לא מתחברת לאנשים טפשים, מוזרים, מכוערים…

ואז הוא בא, ילד אחד קטן וחמוד,

חכם, אך בדרכו שלו. עם 'אוטיזם' שנשמע מפחיד יותר ממה שזה,

ועולם שלם נפתח בפני. על אנשים 'נורמטיביים' לחלוטין,

רק בדרך שלהם.

כי המסלול שלהם, הוא מסלול לכל דבר,

רק שונה משלך, אז מה?

וסיפור קטן, על רב שהיה נעמד בבית הכנסת

בכל פעם שהגיע ילד 'תסמונת דאון' –

כי 'צדיק' – נשמת צדיק

הגיע לבית הכנסת. תנו כבוד.

אורות גבוהים, אומר הרבי, שהגלות אינה יכולה להם ושוברת אותם.

ושוב אני פוגשת את אותה אחת

והפעם, כבוד ממלא את ליבי לנשמת הצדיק שפגשתי.

ושוב אינה נראית בעיני מוזרה,

אפילו נחמדה וחמודה,

נעמדנו ודיברנו מעט, עד שהיא 'מיהרה לבית הכנסת…'

חבל…