• אליאן גבריאלוב פרצה דרך • ראיון אישי נוגע

    6 | הצג גלריה

    יש קו דק ועדין בין פריצת וסלילת דרך עצמאית חיובית לבין פריצת מסגרת העלולה לנתק את האדם ממקור הווייתו. אליאן גבריאלוב פרצה הכל עד שעלה "הפורץ", הרבי שליט"א מה"מ, לפניה * בראיון אישי נוגע ללב היא מספרת על החששות, התהיות, החיפושים המסוכנים ועל השלווה והאושר שבמציאת הדרך ובחיים ה"ממוסגרים" דווקא וגם: נותנת תובנות להורים לצעירים פורצים, באדיבות מוסף עטרת חיה של בית משיח • לראיון המלא ולתמונות

    את סיפורה המופלא של אליאן גבריאלוב שמעתי לראשונה בהתוועדות נשים בה השתתפתי. אליאן סיפרה וסיפרה וגם כשהשעון הורה על חצות הלילה, עדיין ישבנו שם, מרותקות.

    אליאן כיום בת 23 בלבד, אבל בחייה הצעירים הספיקה להגיע למקומות נידחים שיתכן שגם אדם בן 90 לעולם לא ידע אודות קיומם על הגלובוס. אליאן פרצה דרך בחיפושיה אחר מהות רוחנית שרק יותר מאוחר ידעה לקרוא לה בשם. היא פרצה כל נורמה ומסגרת אפשרית שהכתיבה החברה כדי לגלות מי היא באמת – חלק אלוקה ממעל ממש.

    ההורים, החברה, כולם סביבה ציפו ממנה להמשיך בתלם – לימודים, צבא, קריירה. אבל היא נטשה את כל הציפיות מאחור כי בתוך תוכה היא חתרה לדעת מהו רצון ה' ממנה ולא מה רצון אחרים. אבל את התהליך הפנימי הזה, היא הבינה רק בסוף, כשנפרצו המחסומים כולם.

    היום אליאן היא אשה חסידית לכל דבר, הקימה בית חב"די יחד עם בעלה, גם הוא חסיד חב"ד, ולא מזמן ילדה במזל טוב את בנה הבכור, יצחק. היא כותבת ומלחינה מוסיקה יהודית ,שרה ומנגנת בערבי נשים, וכמובן מספרת את סיפורה האישי..

    אבל כשהחלה את מסעה בהודו, יהדות – ממש לא הייתה הכיוון.

    "נולדתי באנגליה למשפחה אמידה", היא מספרת לי כמה ימים אחרי אותה התוועדות, כאשר נפגשנו שוב במקום שקט כדי לתעד את סיפורה, "הוריי שלחו אותי לבית ספר יהודי אבל בבית כמעט לא שמעתי על אלוקים. הדבר היחיד שאני זוכרת מבית הספר זה נושא התפילה. תמיד ידעתי שאפשר להתפלל. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה שרה ורוקדת שירים על אלוקים".

    כוחה של תפילה

    "פעם אחת התפללתי לה' שאני רוצה חברה טובה בכיתה, טובה באמת, שתהיה רק שלי. למחרת בבית הספר, אני רואה התקהלות ילדים בחדר השירותים וכולם מבוהלים. שאלתי מה קרה וענו לי שאחת מחברותיי תקועה בפנים ולא מצליחים לפתוח לה את הדלת. לא יודעת מה דחף אותי פנימה אבל פשוט נכנסתי, לחצתי על הידית והדלת נפתחה. אין לי הסבר למה שקרה שם. החברה ההמומה והנפחדת נפלה על כתפי, חיבקה אותי זמן ארוך ואמרה בקול 'את החברה הכי טובה שלי!!!' הייתי רק בת 8 אבל כבר אז הבנתי שה' שמע לתפילתי.

    "בגיל 10 עלינו לארץ ישראל וגרנו בחולון. בגשמיות, היה לי ה-כ-ל, כל תענוגות העולם. אבל בפנים, ריק ועצוב. 'למה אנחנו לא שמחים?' שאלתי את עצמי, 'מה חסר לנו בחיים?' חיכיתי רק לרגע שאגיע לגיל 18 ואוכל לצאת ולחפש, מבלי הפרעה, רוחניות שתמלא אותי. הייתי צריכה לעבור דרך ארוכה ומפותלת עד שהבנתי שאני מחפשת לראות בטוב ה'. בלעדיו לא יכול להיות טוב".

    המסע מתחיל

    "הגעתי להודו, אבל בשונה מהמטיילים הישראלים הבאים להתפרק, להתנתק מקצב החיים בארץ ישראל ולטייל בלי שום עול, אני התחברתי שם לכתות הודיות של עבודה-זרה לא עלינו ובעקבותיהם החלטתי להתנזר מכל דבר גשמי. צמתי הרבה, ימים ולילות לא ישנתי ולא נגעתי בכסף. לעיתים רחוקות השתמשתי בטלפון כדי להודיע להוריי היכן אני נמצאת. חשבתי שאם אבטש את הגוף ואתנתק מהגשמיות, אתעלה ברוחניות. לפעמים, עבדתי במסעדות ובתמורה קיבלתי קצת אוכל. בעלי המסעדות רצו שאעבוד אצלם כי משכתי אליהם תיירים. תמיד בשולחני התפתחו דיונים פילוסופיים סוערים. הגעתי לאזורים מרוחקים ונטושים שאנשים שם מעולם לא ראו אדם לבן…

    "כוחות טומאה חזקים השתלטו עלי, ומכיוון שלא למדתי יהדות, התפתיתי לחשוב שהעוצמות הרוחניות שאני חשה, היוגה והמדיטציות, הן האמת לה השתוקקתי. היום אני יודעת שהאמת שלהם מעוותת ומסולפת והם שקר וכזב".

    חשה את אהבת ה'

    "במהלך המסע הגעתי למקומות מסוכנים ולא פעם ניצלתי ממוות ממש. כילדה קטנה שרוצה את אבא, רציתי לראות איך ה' יוביל אותי וידאג לי, יראה לי מה אמת ומה שקר. פשוט נזרקתי על ה' ובתוכי, הייתי בטוחה שלא יקרה לי כלום. פעם אחר פעם קיבלתי הוכחות שה' אוהב אותי ורוצה בקיומי. הרבה פעמים דיברתי עם עצמי ולאחר התבוננות, הגעתי למסקנה שאני פשוט רע גמור. הדבר היחיד שטוב בי זה שיש בי את אלוקים. זה היה עוד לפני שלמדתי תניא וידעתי שבכל יהודי יש חלק אלוקי.

    "פעם, אחרי מסע רגלי ארוך ומפרך עם מטיילת הודית, חיפשנו מקום להניח את עצמנו. בכפר הסמוך כולם פתחו לנו את דלת ביתם אך עם אותה תשובה לקונית – "בשמחה נכניס אתכם אבל אין לנו מקום". הצצה קטנה פנימה אישרה את הדברים: זה לצד זה ישנו כולם בצפיפות, מהסבתא ועד הנכד הקטן. המשכנו לחפש עד שהגענו למלון הודי אך היינו בלי פרוטה בכיס וקיווינו שיסכימו לארח אותנו ובתמורה אני אשיר במסעדה לכולם. קיבלנו ארוחה מלאה אחרי שבועות בהם טעמתי רק פרוסת לחם וכוס חלב פה ושם, מקלחת חמה אחרי מי יודע כמה זמן שלא התקלחתי ומיטה אמתית, נוחה ואנושית. אני זוכרת את התודה ששלחתי כלפי מעלה מבלי שממש ידעתי לאן. כשזרוקים ברחוב, חסרי כל, כל דבר שמקבלים אינו מובן מאליו, הוא מגיע ממישהו. מאוחר יותר, כשלמדתי על יציאת מצריים ומתן תורה, נזכרתי באותו מלון והרגשתי שממש חוויתי זאת. קיבלתי מה' מן במדבר. בעצם כל הזמן חיפשתי להרגיש את יד ה' ורק אותה ולשם כך הייתי מוכנה להכל. להיות לבד בחור נידח, במדבר שומם, בחום אימים".

    כך ניצלתי ממוות כפול

    "בשלב מסוים, החלטתי להמשיך לבד. רציתי להגיע לים בגואה ותכננתי לקנות כרטיס זול לרכבת. כשהגעתי בשעת לילה מאוחרת לתחנת עצירה במומבאי, נודע לי שבשעה כזו אין תחבורה לגואה. גיליתי לחרדתי שאני פשוט תקועה כאן וכל תכניותיי נהרסו. מומבאי היא עיר שמסוכן להסתובב בה לבד. אנשים מתים פזורים ברחובות, מרעב, מחלות או מנזק עצמי. כל רגע שם לבד זו סכנת נפשות ממש. בכיתי ואמרתי שם לה' שאני כל כך אגואיסטית כי בשביל לגלות מי אני ומה מטרת חיי, בשביל למצוא שמחה ונחת עזבתי הכל ופגעתי כך במשפחתי ובחברה מבלי להתחשב בהם. ביקשתי שאם לא בשבילי, לפחות בשביל אמי הטובה, שלא מגיע לה שיקרה לי משהו, או שתדאג ותצטער בגללי.

    "וה' שמע לתפילתי. פתאום הגיע מישהו, מלאך ממש, ואמר 'אל תדאגי'. הוא ביקש מחברו לקחת אותי במונית למקום שממנו יש אוטובוס לגואה. לא הבנתי את שפתם ולא ידעתי לאן לוקחים אותי. ידעתי שאני בסכנה. במונית המשכתי להתפלל על… אמא. ה' היה איתי גם כאן וברגע האחרון קניתי את הכרטיס האחרון לאוטובוס האחרון לגואה. כל הנסיעה, 12 שעות, יהודייה אחת בין גויים, רק בכיתי ובניתי לי מערכת יחסים עם אלוקים. הבנתי שגם אם לא תמיד אני טובה, ה' רוצה בקיומי. ומה אני צריכה יותר מזה? לראשונה הבנתי שאני כבר לא צריכה אישור קיומי מהסביבה ורווח לי. התמלאתי שמחה ורצון עז למצוא את אלוקים ולהחזיר אהבה.

    "הרבה שואלות, איך שלוחי הרבי הפזורים בחורים נידחים כדי לאתר נשמות כמוני, לא מצאו אותי? איך לא נקלעתי לבית חב"ד בחיפושיי? כנראה שזה נבע מכך שהגעתי לאותם מקומות לא בעונת התיירות המותאמת למזג האוויר. בנוסף, הסתובבתי גם במקומות שיש שם רק גויים. כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך ארוך יותר עד שאפגוש בשלוחי הרבי מה"מ.

    "המשכתי לורנאסי, עיר שכולה עבודה זרה. התחברתי למורה שלימד אותי את כזביו וליווה אותי במשך תקופה. בכתות המסממות האלו, אנשים מאבדים את עצמם ואת שפיותם. הכת משכנעת: 'תתרחק מהמשפחה, תתנתק מהכל. רק כך תמצא את עצמך'. שקרים על גבי שקרים. הרגשתי שם נורא והקולות הפנימיים אמרו לי שעליי לברוח אבל לא הצלחתי להקשיב, הייתי כבולה בכוחות הטומאה וברצון לגלות את האמת. בשל חוסר בהבחנה שבין קדושה לטומאה, זה מאד מבלבל – הרי גם לטומאה ה' נותן חיות. בהשגחה פרטית מופלאה ובאהבת ה' אליי נודע לי שהעבודה זרה של אותו מורה היא לרצוח את תלמידיו בסוף התהליך. כששמעתי זאת ברחתי ממנו ושוב ניצלו חיי".

    המפגש עם חב"ד

    "הגעתי לרישיקש עם כת אחרת. באחת הפעמים שיצאתי מהכת, הסתובבתי ברחוב וראיתי שלט 'בית חב"ד'. מעולם קודם לכן לא שמעתי על חב"ד. בלי נעליים לרגליי ובבגדים קרועים ומלוכלכים, בציפורניים מגודלות ועור שחור מלכלוך שהצטבר, נגשתי לשליח, הרב זוהר דוד ואמרתי: 'אני רוצה שתלמד אותי תורה'. השליח עזב את כל עיסוקיו וענה מיד 'בשביל זה אני פה'. הוא הוציא ספר חסידות והחל להסביר לי על עבודת ה'. זה נגע לי עמוק בנפש. הרבה זמן אחר כך המשכתי לחשוב על מה שאמר..

    "הרב הציע שאשאר לשבת בבית חב"ד אך אמרתי לו שאני לא יוכל, הרב נתן לי נרות שבת וספר תהלים. כשיצאתי והתרחקתי שמעתי אותו צועק אליי מרחוק בכל כוחו: 'את צריכה לבנות בניין עדי עד בארץ ישראל!' באותו רגע הוא היה נדמה לי כמשוגע, תהיתי מאיפה הביטחון שלו לומר לי מה אני צריכה לעשות, אבל בסוף זה באמת קרה. לפני כמה חודשים הרב זוהר הגיע לברית של בננו ואמרתי לו – 'הילד הזה בזכותך'.

    "חזרתי עם ספר התהלים לכת וה'גורו' חטף לי אותו מהיד וזרק אותו על הרצפה בשאט נפש. 'שום אמת לא תמצאי בספר' צעק עליי. הרמתי את הספר במהירות, הכנסתי לתיק , תהיתי עם הוא צודק אך לא הצלחתי להתנתק מהספר. כשהייתי לבדי מול ההרים והנופים המדהימים, פתחתי את התהלים וקראתי לעצמי 'אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי'. הרגשתי את האמת במילים. אבל הייתי עמוק בכת ,ביקשתי מה' שיראה לי את האמת , ישבתי והתחננתי בדמעות שימצא את האור.תוך כדי תפילה אני פתאום רואה מרחוק אור קטן נדלק באורח פלא. מיקדתי את המבט וראיתי הודי שיורד לנהר לכבס את בגדיו. הרגשתי שקיבלתי סימן מה' אבל רק כשלמדתי בתניא על שלשת הלבושים הבנתי שכיבוס הבגדים רימז שעליי לנקות את ה'לבושים' שלי".

    ביקור פתע

    "בהשפעת הכת שלחתי הודעת ס.מ.ס. לאמא שלי , מבקשת סליחה ומחילה על מעשי שולחת את אהבתי אליה. לאחר מכן כבר לא יצרתי שום קשר עם אף אחד. אמא נבהלה והבינה שזהו מכתב פרידה ,היא פחדה שאני בסכנה ולכן נפרדתי ממנה. לאחר התייעצות משפחתית החליטו הוריי לטוס להודו. הם היו נחושים למצוא אותי ולהשיבני ארצה.

    "הם יצרו קשר עם אדם שתפקידו למצוא נעדרים תמורת מאה אלף ₪ לנפש. הוריי היו מוכנים לשלם לו כל הון אך אימי סברה ובצדק שגם אם ימצא אותי אני לא ארצה לבוא איתו. היא רצתה בעצמה להגיע אליי ולבקש ממני לחזור הביתה.

    "החיפושים ארכו זמן רב. בכל מקום שהגיעו, אנשים בסביבה שראו את תמונתי, אמרו שהייתי כאן אך עזבתי לפני כשבועיים. אמא לא התייאשה.ערב אחד לאחר מסע ארוך ומיאש, שכבר היה נראה שהמצב אבוד לגמרי אמא נדרה שאם תמצא אותי בבוקר למחרת היא תקפיד לברך 'שהכל' בשתיית מים.

    כנראה שה' החליט שהגיע הזמן לגאול אותי משם כי בדיוק באותו יום קרה דבר פלא. כשה'גורו' הורה לי כבכל יום, לעבוד עבודת אלילים לא עלינו ולהביא מתנה מסוימת לפסל, זרקתי אותה מידי בניגוד להוראתו כי הרגשתי שאיני מסוגלת. ממש קפאתי במקום ,כאילו שלא היה לי בחירה בזה ,בלי שום הגיון לא יכולתי לזוז ,לא הבנתי למה הגוף שלי לא מסכים לעשות את העבודה הזרה . אני זוכרת את החוויה הזו כעכשיו,הרגשתי נקיון מוחלט מיד אחרי שסרבתי למעשה , כאילו שנשמתי חזרה לתוכי ,שכוחות ששלטו בי התנדפו ,העולם היה נראה אחרת ,כמעט כמו חלום, התהלכתי ברחוב כאישה חדשה … היום, אחרי לימוד התניא אני יודעת שעצם הנשמה, ה'יחידה' שבי התגלתה אז כי יהודי לא מסוגל להתנתק מאלוקות.

    באותו יום נלקחתי לתחנת המשטרה. על הקיר שם ראיתי תמונה גדולה שלי ומתחתיה כתוב  – נעדרת. לא הבנתי מי מחפש אותי ולמה. לתדהמתי נאמר לי שהוריי ממתינים בחוץ. וכך ראתה אותי אמא, שלד עצמות אחרי תקופה ארוכה של צומות וסיגופים, לבושה בבגדי עבודה זרה ומבט חודר וקר. הוריי בכו וכך גם אני.

    חוזרת הביתה: תרתי משמע

    "קניתי פסלים וחפצי עבודה זרה וחזרתי לארץ ישראל. ביקשתי מהוריי שיאפשרו לי לגור במרתף הבית ולהמשיך לחיות שם על פי אמונתי. היה לי ברור שאחרי המסע שעברתי, לא אוכל לחזור להיות מי שהייתי. משהו חייב להשתנות. הוריי יצרו קשר עם הרב דוד זוהר, השליח ברישיקש שהיה אז בארץ ישראל והוא בא לבקרני.

    "הרב המליץ שאלך ללמוד ב'אור חיה' ולא התנגדתי לבדוק את האפשרות הזו, כי התעניינתי בלימוד הקבלה. שנתיים וחצי ב'אור חיה' והרבה לימוד תניא קירבו אותי לחסידות ופתחו בפניי עולם אלוקי, טהור ואמיתי. חברות יקרות קירבו אותי וסייעו לי. פעם אחת הן הכינו לי דף עם 'מודה אני' ותלו ליד מיטתי כדי שלא אשכח.

    "החזרה לחיים תקינים, לסדר יום של שינה ואוכל, דרשה ממני כוחות נפש וראיתי בזה חלק מהחזרה בתשובה. החסידות חידשה לי שצריך להיות בעולם ולא לברוח ממנו, 'רצוא' ללא 'שוב' זו לא התכלית. הייתי קוראת תניא מהספר, בלי הסברים ופירושים ומרגישה נשאבת פנימה. אם נקלעתי לצומת דרכים או התלבטות, הייתי פותחת את התניא ומקבלת תשובות. קיבלתי על עצמי שמירת מצוות, הכל בבת אחת, כי ברגע שצימאוני האדיר פגש במקור מים חיים, לא יכולתי לחכות עוד.

    "ברגע שזכיתי וגיליתי את הרבי הבנתי שזהו הדבר שחיפשתי כל חיי. רציתי שרק הרבי ילמד אותי את דרך האמת. התחברתי לכל דבר ששמעתי מהרבי – לאהוב כל אחד, גאולה, שלום, טוב אמיתי. בכיתי אז הרבה כשהגעתי הביתה".

    לעשות כל שביכולותינו

    "אנו קרבים לימות המשיח וכחלק מזה המודרניזציה מתגברת, הילדים מיוחדים יותר. הרבה מבני הנוער שלנו נמצאים בעולם ה'תוהו' ומחפשים את עצמם. בפנימיות, הם רוצים לדעת מה הרצון האלוקי מהם, רק שלפעמים תנועה קיצונית בנפש יכולה להטעות אותם. אני חושבת שאם הם ימצאו את עצמם בתוך מסגרת הקדושה, הם לא יאלצו ללכת רחוק כל כך. כהורים וכאנשי חינוך אנחנו חייבים לזהות את נקודות החוזק, את הכישרונות ותחומי העניין ולתת לנער או לנערה במה לניצול ופיתוח יכולות אלו. אם הילד מתעניין בצילום, תנו לו את האמצעים להצליח. יש בתוך חב"ד הרבה מקומות שהוא יכול לבטא את כישוריו בצילום. הוא יוכל ליצור סרט על הרבי, לסקר פעילות של בתי חב"ד ועוד.

    "זה דורש מאיתנו 'לצאת מהקופסא'. להפסיק לשאוף שכולם יעשו את אותו 'מסלול בגרויות' שהעיקר בהן זה ללמוד בעל פה, להקיא על הדף ואז לשכוח מהכל. הילד/ה צריך לגלות את עצמו, להביא לעולם את האור המיוחד שלו. הרבי כבר אמר לנו 'עשו כל אשר ביכולתכם'. ואיך הילד יממש את יכולתו אם אנחנו רק נגביל אותו? צריך לכוון לשם. הרבי כבר התגלה, עכשיו התור שלנו לגלות את עצמינו".

     

    הסיפור עוד ארוך ולא ניתן להביאו בשלימות מעל בימה זו. להזמנת ערבי נשים, שירה וסיפור אישי: אליאן – 052-7978085 elianfridman@gmail.com

     

    לפניכן: תמונות של אליאן מתקופת המסע בהודו ומהיום יחד עם בנה שי'











    775

    תגיות:

    3 תגובות

    1. a8500750
      כ״ד בסיון ה׳תשע״ט (27/06/2019) בשעה 10:30

      נכןןןן גם אני ראיתי את זה!!
      סיפור מדהיםםם
      מרגש ממש

    2. אקסטרלינג
      כ״א בסיון ה׳תשע״ט (24/06/2019) בשעה 16:12

      היא דומה לזו שמציגה אצל טלי אברהמי בתור הבת של שרה והשליחה רבקי במומבי

      • מישהי
        כ״ט בסיון ה׳תשע״ט (02/07/2019) בשעה 14:51

        נכוןןן

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה