חנה בניסטי

מי לא זוכרת את הילדים הקטנים שנדחפים במדרגות, נאחזים במעקה כדי להשאר עומדים ומכריזים וממליכים בחיות עוצמתית את המלך
מראים שקם עוד דור של אמונה טהורה
עצם. עצם. עצם.
דורשים ותובעים בלי פשטאלך
היום וגם אתמול ואולי אפילו שלשום, הם לא היו שם, לא נדחפו, לא נאחזו במעקה, לא הניפו את היד בעקשנות ובתביעה..
את היחי אמר החזן ואחריו דרשו והכריזו כל הקהל
אבל ילדים, עם התמימות, לא היו.
אני עומדת שם, מרגישה את העץ והצבע שעליו, את הזכוכית הקרה בפנים
והוא עומד שם החזן, זקן, שראה
שהכריז
שזכה לעידוד עוצמתי
לכוס של ברכה, ליחידות ולדולר
הוא זוכר את הימים האלה
הוא חי אותם
את אז, את מה שהוא חווה, ראה , עבר וקיבל
והוא עומד שם, מול כיסא אדום ומאחוריו המון עינים כלות ומצפות של חסידים שלא זכו, לא זכו לראות ולקבל בראיה גשמית
ואז הוא מכריז,
הוא מסתכל לעבר המקום של הרבי,מיישיר מבט, עם המון געגוע ציפה וביטול
ומכריז בקול שקט ועיקש
מכריז יחי, ומרכין את הראש, ושוב ושוב,
שלוש פעמים, והקהל
שואג
ודורש
ורוצה
רוצה כבר לראות את העידוד, את החיוך האוהב
והוא ראה, ושמע וקיבל ועדיין הוא כאן , מעיד ללא מילים, רואים או לא, צריך לחיות עם הנקודה.נקודה.
הרעבע כאן
וגם אני שזוכר ומתגעגע
ואולי קשה לי להאמין בצורה פשוטה כמוכם,
גם אני חסיד
יחי של איש זקן
יחי שלא הזדקן