• "אני סופרת עד שלוש" • דאברושי הנדל

    הגדלה

    פעם אחרונה שאני אומרת לאסוף, אחת, שתיים ו... אני יגיד שלוש? > על כללים חוצי גבולות... > מה עושים כשילדים עומדים על הגבול? הרי בכל גבול יש מלחמה! איך נגרום לילדים להקשיב, להיות ממושמעים? והכי חשוב, בלי מלחמות... באדיבות מגזין עטרת חיה • לכתבה המלאה

    אני סופרת עד שלוש!

    הי, רגע. שניה לפני שאת ממשיכה לספור…

    בואי נספר לעצמנו סיפור חדש על הספירה לאחור.

    כן, אנחנו בימים של ספירה (מקדמת!), ובאותו צד – בימים של 'כן נהגו כבוד זה לזה'.

    את הכי רוצה ללמד את הילדים לכבד אותך.

    אני צודקת?

    בואי נלמד ביחד איך עושים את זה, בלי שנצטרך לספור עד שלוש.

    מסכימה?

    אל תדאגי. זה לא יסתכם מ'לכבד אותם בעצמם'.

    מה פתאום?

    ביהדות יש היררכיה ברורה.

    אתם, ההורים, עומדים לגמרי מלמעלה, אתם הסמכות.

    אין כאן, ולא צריכה להיות, הדדיות.

    אולי כדאי לכבד את הילדים, אבל לכבד אתכם – הם מחויבים.

    אז מה כן?

    נתחיל מההתחלה.

    בואי נגדיר מושגים מחדש ונראה אם משהו משתנה מבפנים.

    בואי נדבר על גבולות ונשאל – מי אמר שגבול צריך להיות גדר תיל חשמלית?

    אולי גדר של צמחיה גזומה ומתוחזקת בא גם הוא בחשבון?

    אולי גבול הוא ההבנה שמכאן לא נכנסים, ואין שום חיוב לשים שומר עם אקדח בשער?

    אולי.

    אולי???

    ומה את מציעה לעשות עם ילד שפרץ את הגבול, את בטח שואלת???

    מה את רוצה שאגיב אם הוא מתחצף, מתפרץ, מרביץ, משקר?

    פשוט שאסכים?

    הו, לא. אף פעם לא.

    אנחנו אף פעם לא מוכרחות ללכת אל הקצה השני.

    אם אני מציעה לא לכעוס, אין זה אומר שאני רוצה שתסכימי.

    את זו שקובעת מה כן ומה לא!

    אם אני מבקשת מאמא לא לאיים, אין בי שום כוונת זדון של אפשור. נראה לך?

    זה בכלל לא או–או.

    או לכעוס או לאפשר.

    או להקטין או לוותר.

    יש מרבד דשא מדהים באמצע, קוראים לו חינוך.

    אני מציעה לחנך.

    ללמד.

    להסביר.

    לתת כלים של שליטה וניהול רגשות (מרגישה שאמרנו בעצם חוצפה ומריבות?)

    לתת כלים לארגון וניהול זמן (את שמה לב שזה תחליף מעניין ל: "אני סופרת עד עשר והחדר מסודר!"?)

    לתת כלים לאיפוק (במקום לומר "תפסיקי כבר לבכות! ו"תפסיק לנג'ז!"),

    כלים לחיפוש מושכל (במקום: "זה היה מול העיניים שלך, איך לא ראית???)

    לתת כלים לאכילה בנימוס (תחליף מרתק ל"תתביישי לך, תראי איך את אוכלת?!")

    כל הזמן לאמן. ולהאמין. ולהתאמן בעצמנו.

    רגע, ומה לגבי עונשים?

    זה נושא מרתק.

    אולי העורכת תיתן לי פעם לכתוב רק עליו.

    רק שלפני העונש מגיע האיום. אני סופרת עד שלוש!

    נו…ו? ומה יקרה אז?

    ילדה חכמה אחת ביקשה מאמא שלה באלגנטיות, "תגידי לי מה יקרה, אני אחליט מה כדאי לי יותר".

    בואי נדבר רגע על איום.

    איום מחליש.

    אם הוא מפחיד באמת, הוא מחליש את הילד.

    אם הוא (בינינו, זה מה שבדרך כלל קורה, לפחות בזירה שלנו, האמהות) לא מפחיד –

    הוא מחליש את הסמכות שלך, אמא.

    מסתבר שאמא, היא לא לשון אִם,

    היא לשון אמונה. ואמון. בה', בנשמה האלוקית של הילד שלה.

    נכון, זמין יותר לאיים, קל יותר לומר מה יקרה אם לא תאספו, תתקלחו, תסיימו, תתחילו.

    מה יש לומר, אנחנו צריכות הרבה כוח כדי לא להשתמש בכוח.

    מה שייתן לנו את הכוח הזה, בין השאר, היא ההבנה הפשוטה – שכנראה עוד לא נולד הילד שעונש גרם לו להתחנך.

    אולי העונש גרם לו להימנע מלעשות מעשה, אולי הוא גרם לו להסתיר טוב יותר את אותו המעשה,

    נדיר שהוא יגרום לו להשתכנע בעצמו שהמעשה אכן אסור.

    מתי זה כן עשוי לקרות?

    כשהעונש עצמו הוא נדיר.

    כשהעונש הוא מובן.

    כשברור לילד שהעונש מגיע באמת מתוך אהבה.

    [ספוילר: אם צריך לומר את זה במילים, זה כבר לא ברור בכלל]

    אוקי, אבל מה כן?

    מה לעשות כדי לחנך?

    יש המון מה לעשות!

    ספרים שלמים ושעות ארוכות לא יספיקו כדי להקיף את כל מה שאפשר לעשות.

    זה דורש הרבה יותר זמן והרבה יותר כוח מאשר לספור עד שלוש…

    אבל פטור בלא כלום – אי אפשר.

    הנה מה שכדאי לכלול בכל תוכנית אימון לשינוי של ילד (ומבוגר!) –

    חמש אנרגיות קריטיות להצלחה:

    כבוד ["אתה ילד בוגר לגילך, רק לכן אתה תצליח לעמוד בזה"].

    הבנה ["זה באמת קשה להתאפק ולא לומר מיד מה שעומד לך על הלשון, גם מבוגרים לפעמים מתקשים"].

    אמון ["אתה בטוח תצליח! אני מכירה אותך!"].

    הרפיה ["זה בסדר אם זה ייקח זמן. זה לא חייב להצליח מיד, זה לא חייב להצליח תמיד"].

    אהבה ["גם אם תצליח, גם אם לא – את האהבה שלי אלייך אין שום דבר שיכול להקטין!"].

    הנה מה שאסור לכלול באף תוכנית אימון לשינוי של ילד (ומבוגר!):

    האשמה [דרך בדוקה לקלקל את ההווה והעתיד בגלל העבר, שכבר עבר. חבל!].

    כעס [טבעי, נכון. מחליש, עוד יותר נכון. ומעביר מסר שטעויות לא באות בחשבון וזו טעות!].

    זלזול [כשההצלחות מוקטנות והנפילות מועצמות – מאיפה תהיה אנרגיה להמשיך?].

    חוסר סבלנות [אנחנו רוצים מהם כאן ועכשיו ומיד ולתמיד. זה לא יעבוד!].

    ייאוש [חומר לא קיים במערכת! תכניסו לעצמכן לראש: אין סיכוי שאין סיכוי!].

    חשוב לי שתביני:

    כל החומרים האלו, 'האסורים' בשימוש – הם הכי הגיוניים, הכי מתבקשים, הכי טבעיים. אבל הם הכי לא יעילים. הכי לא מקדמים, הכי לא נותנים כוח.

    אל תכעסי על עצמך אם את משתמשת בהם, זה אומר עלייך שאת בת אנוש; כן, נסי להתאמן על שימוש באנרגיות אחרות. זה כי את רוצה להיות אנושית.

    והנה החומר הכי מומלץ לשימוש: יצירתיות.

    כי מה אפשר לעשות?

    אמא שאומרת לילד: "אלף פעמים אמרתי לך ש…" מפספסת משהו קטן בדרך:

    אם אמרת משהו שלוש פעמים והוא לא עזר – הגיע הזמן לומר משהו אחר.

    או עדיף: לעשות משהו אחר.

    מה את אומרת?

    אם מה שקראת כאן מדבר אלייך – את יותר ממוזמנת להכיר את השפה כולה.

    'לגדל בלי להקטין' – אותך! מיד אחר כך את הילדים.

    472

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה