• אוקראינה -ישראל • ממשיכים בשליחות!

    הגדלה

    הן נשלחו ממקום שליחותן כרעם ביום בהיר והן ממשיכות בשליחות למרות הקשיים והאתגרים, ומחכות בכיליון עיניים לקיבוץ גלויות האמיתי > השליחות מאוקראינה הנמצאות בישראל –דבורי אסמן, שושי וובר וחני רובין, מספרות על המעבר המטלטל, הניסים שבכל יום, ההתאקלמות, ההתמודדות, הפעילות ששינתה כיוון, ועל חלום העתיד. באדיבות עטרת חיה • לקריאת הכתבה

    מי איתנו?
    "חני רובין, אימא לתשעה בעין טובה. אנחנו שלוחים בז'יטומיר תחת הרב וילהלם כ–20 שנה. אני פועלת בשליחות בבית הילדים 'עלומים' שנמצא בזריצ'ני – כפר הסמוך לז'יטומיר. לימדתי בבית הספר ומסרתי שיעורים לסטודנטים במסגרת תוכנית stars".
    "דבורי אסמן, אמא לארבעה. אנו שלוחים בקייב, באופן מעשי אני עוסקת בניהול המוסדות – בית ספר לבנות ו'חדר'"
    "שושי וובר, אמא ל–11 שיהיו בריאים. שלוחים בדנייפר, מרכז אוקראינה. אנחנו שלוחים כעשרים ושש שנה באוקראינה. כשליחה אני עושה דברים רבים אבל הדבר המרכזי שאני מתעסקת בו בשנים האחרונות הוא בארגון שהקמנו שנקרא 'אוהל תורה' שמעניק שיעורי תורה לגברים ונשים ומתפקד ממש כ'כולל', הקמנו אותו יחד עם הרב בן ציון ליפסקר מפטרבורג".
    שליחות בארץ הקודש

    עכשיו אתם בארץ ישראל, איך ההתאקלמות? מה ההתמודדות העיקרית? איך ממשיכים בשליחות כאן?
    חני: "בעקבות המלחמה באוקראינה אנחנו כאן בארץ הקודש כחודשיים וחצי ומתגוררים כרגע בנס הרים – מרכז שדה של קק"ל. מארחים אותנו כאן בצורה מאוד מיוחדת ומחבקת. הילדים שלי נוסעים מדי יום למוסדות חב"ד בביתר וגם שם קיבלו אותם מאוד יפה! סובבים אותנו הרבה אנשים טובים שעוזרים לנו להתמודד עם האתגרים הרבים! כרגע אנחנו ממשיכים פה את השליחות אמנם בצורה שונה ובתנאים אחרים ומשתדלים מאוד לגרום נחת רוח לרבי שליט"א ולא מפסיקים להודות לה'!
    "הנס הגדול מבחינתי הוא שהצלחנו להגיע לארץ ישראל כקהילה בזכות הרב שלנו – השליח הרב וילהלם – ויש לנו פה חיי קהילה. נוצר קשר מאוד מעניין עם השלוחים ביישוב נס–הרים משפחת רבינוביץ' ובל"ג בעומר היתה תהלוכה משותפת, שמחה ומיוחדת שאיחדה בין יהודים מכל התפוצות".
    דבורי: "כרגע בארץ ישראל, הרצון שלנו עד לגאולה, זה לחזור לקייב; קייב, בשונה מערים אחרות, היא עיר גדולה מאוד שגם היום ישנם יהודים רבים שנשארו בה. גם לאחר המלחמה חלק מהפליטים יחזרו, בעיקר אנשים שהיו מאוד משמעותיים בקייב וכרגע הם כאן בארץ ישראל. אין להם שפה ופה הם הפכו להיות הכי פשוטים… הילדים מתקשים במוסדות הלימוד ועם החיבוק הכי חם בסוף השוני גדול ויש קושי עצום להתרגל למציאות אחרת. אם לי קשה כשאני ישראלית וכל המשפחה שלי כאן, אז להם פי כמה – התרבות, השפה וההסתגלות.
    "אנחנו שוכרים דירה כרגע, מאתגר לנו, הכל שונה. פיזור הילדים לוקח לי דקות ארוכות לעומת הפיזור בקייב שם הכל נמצא בקמפוס אחד – ה'חדר' והגן, המעון ובית הספר וגם…העבודה שלנו. שם כולנו נוסעים יחד. כאן גם יש יותר בירוקרטיה ויקר יחסית.
    "ההתמודדות בהתחלה היתה 'מה עושים עכשיו?'. עדיין נשארנו השלוחים בכל רמ"ח איברנו וכרגע השליחות היא לדאוג לפליטים שנמצאים כאן – אם זה למסמכים והטבות של עולה חדש, דירה ומוסדות לילדים, סיוע במציאת עבודה כדי שיוכלו להחזיק את עצמם ועוד.
    בל״ג בעומר ארגנו תהלוכה לכל הפליטים באוקראינה זה היה אירוע מדהים ומרגש עד מאד.
    איך אנחנו ממשיכים בפעילות? פתחנו משרד בבני ברק שם עובדים אנשים שהתפקיד שלהם לטלפן לפליטים, יש לנו מאגר של הפליטים מרוב אזורי אוקראינה. הם מתקשרים אליהם, אחד אחד, מתעניינים ומוודאים האם הסתדרו עם מסמכים, מוסדות, האם הם צריכים משהו, עבודה או סיוע בשכר דירה בחודש הראשון, יום–יום זה מה שאנו עושים״.
    שושי: ״כעת אנחנו בארץ ישראל, לא יודעים כמה זמן. אנו מתגלגלים מדירה לדירה. ב"ה, קיבלו את הילדים במוסדות בצורה מאד יפה, אך הם מתגעגעים מאד לחזור לבית שלהם ולמקום המוכר להם.
    השליחות ממשיכה גם כאן כי קהילה זו קהילה ושליחות זו שליחות, וכעת הפעילות היא סיוע לפליטים ולבני הקהילה בכל המצטרך. אם זה סיוע בדברים לדירה, מסמכים ובעיקר סיוע מורלי, כיוון שמדובר במצב שביר כי לא מדובר בעולים חדשים שבחרו לעלות לארץ ישראל, מכרו את ביתם ולקחו את חפציהם. אלו אנשים שהגיעו בחוסר כל, ולכן מאד קשה להתחיל התחלה חדשה.
    ב"ה, בפורים עשינו אירוע גדול וכך גם בפסח חגגנו את כל החג יחד, אנחנו מזמינים אותם אלינו לשבתות, הקהילה שלנו מאד קהילתית יש הרבה ׳ביחד׳״.

    החלום לעתיד
    חני: ״המשאלה של כולנו היא משיח נאו וגאולה שלימה…
    אמנם הייתי מאוד רוצה לחזור לבית שלי בזריצ'ני, השארנו בית מלא חוויות, פעילויות ועמוס בתכולה גשמית שנאגרה במשך שנות השליחות בז'יטומיר.
    כרגע אנו לא יכולים לתכנן – הקב"ה מלמד אותנו שהוא ורק הוא מחליט… וקשה לקבל החלטות כאשר המצב באוקראינה לא יציב. אמנם בז'יטומיר שקט בתקופה האחרונה אבל המצב בעיר לא פשוט, מנסים לחזור לשגרה למרות שיהודים רבים עזבו את העיר. חלקם לאירופה וחלקם עלו לארץ הקודש״.
    דבורי: ״החלום האמיתי הוא גאולה, אבל עד שתגיע, החלום הוא לחזור לשם – לטפח את בית הספר היהודי ואת בית הספר של יום ראשון; להגדיל את הפעילות עם הקהילה המקומית והישראלים ולמצוא את כל היהודים שלא הגענו אליהם.
    ״התכנון שלנו הוא לפתוח ישיבה. כמה דקות לפני שעלינו לאוטובוס כשעזבנו, עשינו טקס הנחת אבן פינה למבנה. זו ישיבה שקיבלה ברכות רבות מהרבי, ישיבה מדהימה שמשקיעים בה את הנשמה. מבחינה חיצונית היא גם תיראה מדהים! התכנון הוא לבנות מקום שכיף להגיע אליו, עם שטחים ירוקים ומקומות מרווחים, מקום לטייל בו ובריכת שחייה. יהיה להם כיף בגשמיות וכשלאדם יש תנאים טובים ונעימים קל לו ללמוד. נשקיע גם בפן המקצועי והצוות יהיה הכי טוב וחסידי שאפשר ומצד שני תהיה גם גשמיות מפנקת״.

    על הניסים ועל החוויות
    חני: ״חלק מהחוויות והאתגרים שלנו במרכז קק"ל קשורים לכביסה. הבקתות בהן אנחנו משתכנים מיועדות ללינה קצרה, לכן אין תשתית למטבח או מכונת כביסה. אז, ב"ה, הבינו בהנהלה את הצורך והקימו חדר כביסה שמיועד לקהילה אבל הוא נמצא באזור מרוחק מהבקתות. מאוד מקובל לראות אנשי קהילה המסתובבים עם מזוודות בדרך לחדר הכביסה, וכמובן יש תורנות מעניינת שמתחילה משש בבוקר עד חצות ואפילו יש כאלו המגיעים בשעות שלפני עלות השחר…
    זכינו לעשות כאן בנס–הרים ברית מילה לתינוק חמוד בן שנה וחצי. אמו שהיתה תלמידה במכון אצלינו בז'יטומיר לפני כ–18 שנה שלחה את שני הגדולים שלה אלינו לבית ילדים בתחילת השנה. כאשר הגענו לארץ ישראל, הילדים העדיפו להישאר איתנו והיא הגיע לבקר אותם. קצת לפני שברחנו מז'יטומיר היא נתנה אישור שימולו את הבן הגדול אך לצערנו לא הספקנו ופה בארץ ישראל היא ביקשה שימולו את הקטן. ב"ה היתה ברית והמשפחה נשארה לשבת – זה היה מרגש ומיוחד. עכשיו מקווים לעשות ברית גם לבן הגדול.
    "הניסים שאני רואה הם יומיומיים והחיבוק של עם ישראל גדול! הצלחנו למצוא עבודה גם לעצמנו וגם להעסיק חלק מהפליטים ולתת להם משכורת. כל אדם שהצליח לצאת זה נס! יש כאלה שרק אחרי שלושה חודשים הצליחו לצאת, גם כל משפחה שהתאחדה עם אב המשפחה זכתה לנס גדול.
    אחד החברים שלנו, מבריח אוטובוסים עם פליטים מהמקומות הכי מסוכנים. פעם אחת היה בלבול, היתה קבוצה שגרה במקום מסוים שהיתה צריכה לצאת ביום שני. ביום ראשון הגיע אוטובוס ואיכשהו היה בלבול, התושבים שגרו בבניין השני ירדו ונכנסו לאוטובוס של יום ראשון. האוטובוס יצא לדרכו ואחרי חצי שעה נפל על הבניין השני טיל והוא קרס כליל. נס מטורף!!!"
    שושי: "באוטובוס הבריחה היה איתנו ילד שלא היה לו דרכון. ילד זה לומד אצלנו בישיבה, הוא גר בקייב וההורים שלו ברחו כבר מהבית כי כל האזור שלהם הופצץ. כשהבנו שצריך לצאת גילינו שאין עליו דרכון! (השגתי רק צילום של הדרכון שלו). כשהגענו לגבול לא נתנו לו לעבור, באוטובוס איתנו היו שני תינוקות בני שבועיים והשגריר הישראלי הגיע לקבל את פנינו כדי לתת לתינוקות תעודות מעבר. סיפרנו לו על הנער והשגריר אמר שילך לבדוק, עשה סיבוב עלה בחזרה ואמר: 'הכל בסדר יש לנו כזה ילד במאגר ואני מנפיק לו תעודת מעבר'. נס.
    סיפור נוסף, תוך כדי בריחה היתה לנו תקלה משמעותית כשהאוכל שלנו נשאר על הרציף בתחנת הרכבת. היינו כמעט בלי אוכל כבר כמה ימים. בהסעה היו אנשים, נשים וילדים קטנים וכולם רעבים. כשהגענו לעיר יאסי שברומניה כבר ממש נגמר כל האוכל.
    תוך כדי בריחה הבנתי שכל הקהילה בורחת והרי כל אחד יגיע למקום אחר. לכן היה לי חשוב להכין רשימה ברורה של מקומות ובתי חב"ד באירופה ולרשום מה כל אחד מציע, למי לפנות, כך שכל יהודי שמגיע יהיו לו את כל הפרטים – כתובות וכו' ושם יוכל לקבל אוכל ולינה. תוך כדי איסוף הפרטים מהשליחות והכנת הרשימה, אני מקבלת הודעה מיהודי שיש לו דירה ביאסי והוא מוכן לתת אותה לפליטים רק בתנאי שהם יהיו שומרי תורה־ומצוות כי המטבח כשר למהדרין. ואנו מבינים שבדיוק בעיר אליה הגענו כעת, אין אוכל כשר, אבל יש לנו מטבח כשר! ואיתנו במסע באוטובוס נמצא מנהל המסעדה היהודית אצלנו, אז יש לנו מטבח ומנהל מטבח. מיד הוא הלך לבשל אוכל לכל הפליטים ב"ה וזה היה חסד השם שראינו במוחש".

     

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.