הקב"ה פוקד על משה רבינו "בא אל פרעה" ומורה לו לדרוש את שחרורו של עם ישראל. משה מזהיר את פרעה מפני העלול להתרחש אם יסרב להיענות בחיוב לשליחותו.

האיום מתממש שוב ושוב אך פרעה עדיין במריו. הוא אמנם מתחנן על רכושו ורכוש המצרים, על גופו ועל עמו, אך כצפוי (וכמובטח) הוא חוזר לסורו פעם אחר פעם.

בפעם האחרונה בה נפגשים המלך המצרי העיקש והמנהיג היהודי הרחום, מזהיר משה רבנו את פרעה: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים", או אז תבוא גם אתה אדוני המלך, להתחנן שנצא ממצרים.

לפני שנתיים וחצי הייתי בתקופה מאוד קשה בחיי. "על הפנים" כמו שאומרים. כמה חודשים קודם לכן פוטרתי מעבודתי, שני בני הבוגרים כבר היו מספיק גדולים ואיכשהו נתקעו בשידוכים, והייתה זו שנת האבל על אבי מורי עליו השלום שנפטר לאחר שנה קשה של אשפוזים וייסורים.

ודווקא באותו קיץ קשה נפתח בכפר חב"ד קורס של בית הספר "תורת הנפש" – פסיכולוגיה חסידית על פי תורת הבעש"ט. היה זה בשבילי יותר מאשר סגירת מעגל. חצי יובל שנים לאחר שעזבתי את ספסל הלימודים, חזרתי אליו. חזרתי ללמוד חסידות בדרך חדשה ומאירה, זכיתי ויחד עם לימודי החסידות והקאוצ'ינג (ידוע הדבר שכל יסודות הקאוצ'ינג נכתבו כבר קודם בתניא) הדברים עלו על דרך המלך, מצאתי את דרכי בעסק שלי, הבנים הקימו בתים בישראל וב"ה רואים נחת מהם.

השיעור המכונן היה שיעור המבוא, שיעור שהיה כעין סקירה היסטורית אודות הסיבות והנסיבות שהביאו את הבעש"ט לייסד ולהפיץ את תורת החסידות. וכך באר לנו המרצה, הרב ניר שיחי': כידוע שאדם ששרוי בעילפון קוראים בשמו כדי לעוררו מתנומתו. וזה בדיוק מה שעשה רבנו ישראל בעל-שם-טוב. הוא הסתובב בערים ובעיירות וקרא בשמם של אחיו היהודים שהיו בעילפון רוחני וחשו ריחוק מאביהם שבשמים. דמעות הציפו את עיניי כאשר שמעתי בראשי את קולו של אור שבעת הימים, הזועק בכיכרות ובבתי הכנסת "ישראל. ישראל. בטח בהשם". למותר לציין כי שמו של אבי ע"ה היה ישראל רפאל…

—

בשבוע שבו הלך לעולמו המחזאי והפזמונאי דידי מנוסי, שהיה, בציטוט מהתקשורת הכללית "מאושיות התרבות הישראלית". דידי או נכון יותר ידידיה בשמו המלא, היה בן קיבוץ גבע ורחוק מאוד מדרך ישראל סבא.

הגעתי לניחום אבלים ומצאתי את עצמי יושבת לצדן של אשתו צילה ובנותיו קרן ודנה. שלושתן לא ממש מצאו את עצמן במנהגי השבעה… בתום ההלוויה הותקנה לראשונה מזוזה בבית אביהן הנפטר וכל המנהגים היו זרים להם.

בנו יחידו של מנוסי, הרב ניר, הוא המרצה שהחזיר אותי לפני שנתיים וחצי למקום הטבעי שלי, של כל יהודי, לאורה של תורת הבעש"ט. ניר הוא זה שאחראי לקביעת המזוזה ולעובדת קיומם של שלושה מניינים מידי יום בבית האבלים…

כאשר ישבתי ושוחחתי עם הבת הבכורה – קרן, לא יכולתי שלא להזדהות עם האבל והכאב שלה. למרות השוני בינינו, רק בת בכורה יכולה להבין את האבל על מותו של אב. בכורה זאת בכורה ולא סתם מכה.

אמנם אבא שלה היה יהודי שלא חי בדרך ה' ואילו אבי היה חסיד ומקושר לרבותינו נשיאנו בכל נימי נשמתו. אבא שלה חי 86 אביבים ואבא שלי הספיק רק 65 חורפים. אבא שלה היה אשף של מילים וחרוזים ואבא שלי היה בעל מנגן של ניגונים חסידיים, אך הבכורה, האחריות והמחויבות שהיא מטילה, אם זה לאימא ואם זה לאחים ולאורחים הרבים שפקדו את הבית, זהה בשני המקרים. ממש מכה – מכת בכורות!

—

ובינתיים, במצרים. בני ישראל נדרשים לסמן את המשקופים בדם קרבן הפסח על מנת של יינזקו מהמכה שמכה ללא רחם בבכורות הארץ ההיא. וכך בעוד שקולות השבר בוקעים מכל עבר, הם – עם ישראל – יושבים לבטח בבתיהם ואוכלים את קרבן הפסח. פרעה, שליטה של המעצמה העולמית של אותם ימים, רץ בבגדי השינה שלו ומחפש את משה ואהרן. לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ… הוא מתחנן: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה'.

זה מה שקורה כאשר הטומאה – המצרים בעצמם – מבקשים מאיתנו למהר וללכת לעבודת ה'. זו גאולה!

עם ישראל זקוק לניעור וטלטול כדי שהיציאה ממצרים תמשיך להתרחש בכל אחד מאתנו בכל דור ודור ובכל יום ויום. לולי רבנו הבעש"ט שנחלץ לעורר אותנו מהעילפון, מי יודע היכן היינו.

ועדיין תורתו ממשיכה לעשות זאת ומקרבת אותנו לגאולה האמיתית והשלימה. ללמוד חסידות, לחיות משיח, כי הוא כבר כאן. עלינו להתעורר ולגלות בעצמנו את קיומו.

כשיש תקופות קשות בחיים, צריך לזכור שזה רק עניין זמני.