• מה תוכנן של שבע הברכות? • הרב יצחק ערד

    הגדלה

    "נכנס יין - יצא סוד". על האדם להתבונן עמוקות בתוך תוכו, לגלות ולחשוף את סודו הפנימי. כאשר האדם חי באמונה (שהרי פנימיותו אינה גלויה לו) שבתוך תוכו הוא חסר ערך עצמי ושאין תכלית אמיתית לחייו, יפחד הוא להתמודד עם תוכיותו הריקה ולכן יברח תמיד לאותה שמחה משכרת, משקרת, וחיצונית אשר בסופו של דבר תנתק אותו מהעולם ומבת זוגו. אך האמת היא שאין כך הוא הדבר • למאמר המלא

    מאת: הרב יצחק ערד

    בשבע הברכות שמברכים תחת החופה ואחר כך בשבעת ימי המשתה, טמונים סודות עמוקים אשר מהווים מפתח לקיום חיי זוגיות שלמים, שמחים ומאושרים. ברכה בכלל, עניינה המשכת אורות עליונים, אשר נותנים כח ועזרה משמים לעבודת האדם בעולם. כמו בכל חלק בתורה, כך גם בברכות, קיים רובד עמוק ונסתר אשר מבטא חכמה אלוקית. תורת החסידות מאפשרת לנו לגלות ולחשוף את טעמה המתוק והכמוס של כל ברכה, את כוונתה הפנימית המענגת ועל ידי כך לבנות קשר זוגי עמוק, יציב ונצחי.

    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. 

    הברכה הראשונה מבטאת את התכלית האלוקית שהיא נקודת הייסוד בחיי היהודי – "שהכל ברא לכבודו". כאשר האדם זוכר בכל רגע בחייו את תכלית בריאתו – שעליו לגלות בכל פרטי חייו את השלימות האלוקית ואיך שבעצם אין עוד מלבדו – הוא מפנה כל מחשבה, דיבור ומעשה לקב"ה. על ידי כך משתחרר מהרגשת היישות (האגו) שלו, אשר חוסמת ואינה מאפשרת לו לנהל מערכת יחסים זוגית, מתוקנת ובריאה.

    בית שנבנה על גבי יסודות יציבים וחזקים סופו להתקיים ולהיות בנין עדי עד. כאשר הזוג מפתח את התודעה ומעורר בו את הזיכרון שבניית ביתו אינו לצורך עצמו בלבד, אלא בונה הוא את ביתו מתוך הכרה אמיתית שהבית וכל אשר נעשה בו הוא "לכבודו", לכבוד הקב"ה – אזי הוא מתחבר למימד פנימי עליון, אשר מאפשר לו להתעלות מעל עצמו האנוכי והאגואיסטי למקום שמתאחד עם השני.

    הברכות השניה והשלישית מבטאות שני רבדים כלליים שקיימים במציאות ובנפש האדם – הרובד הנסתר והרובד הגלוי, ובלשון הזהר – עלמא דאיתכסייא ועלמא דאיתגלייא. העולם, כשמו כן הוא, מעלים ומסתיר על השלימות האלוקית, החבויה בתוך המציאות הגלויה והחסרה והאדם בעבודתו צריך להוציאה מהעלם לגילוי.

    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם. 

    בתורה מתואר שאדם וחוה נבראו שניהם בגוף אחד ולאחר מכן הפרידם הבורא זה מזו. התואר "אדם" שבסיפור הבריאה מתייחס לאדם וחוה יחד, כפי שהם עדיין מחוברים בשלימות בגוף אחד – "יוצר האדם". ברכה זו מלמדת אותנו שלמרות שבגלוי נראה שהאיש והאשה הם שתי נשמות נפרדות בשני גופים, האמת היא שאמנם הגופים מחולקים אך הנשמה היא אחת.

    בעולם הרוחני, לפני ירידת הנשמה לגוף, נשמת האיש ונשמת האשה היא בעצם נשמה אחת טהורה ושלימה ורק בירידתה לעולם הגלוי, היא מתחלקת לשני חצאי נשמה ומתלבשת בשני גופים – בגוף האיש ובגוף האשה. ע

    מוק בתודעה נמצא הכח שמניע את הזוגיות, האנרגיה הפנימית הגנוזה, והוא שבפנימיות כל אחד מחפש בקשר את עצמו, ו"עצמו" הוא האחד שמורכב משני בני הזוג יחד. עמוק בתוכנו ישנה איכות פנימית שאינה רואה שניים. בברכה זו אנו מאחלים לעצמנו שנתפוס את מהות הקשר שבעצם אנחנו מהות אחת.

    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי יוֹצֵר הָאָדָם. 

    כמו בברכה השניה גם ברכה זו נחתמת ב"יוצר האדם", אך תוכן הברכה מבטא שלימות אחרת לגמרי – שלימות המגיעה לאחר עבודה ומאמץ. האיש והאשה, למרות שיודעים שבאמת הם נשמה אחת, אינם מרגישים זאת ותחושת חסרון ממלאת את עולמם. אותה תחושת חסרון היא זאת שנותנת מקום להתנהגות שלילית, לבעיות ולקשיים. הכח לו אנו זקוקים בכדי להתמודד עם אותן בעיות טמון בברכה השלישית, אשר מזכירה לנו שהבורא יצר את האדם, למרות חסרונותיו הגלויים, בצלמו, בצלם דמות תבניתו. כפל הלשון מדגיש שהאדם נוצר בצלם אלוקים. כלומר, שגם כאן בעולם הגלוי, למרות תחושת המוגבלות האנושית שלו, חבוי בו מימד אלוקי בלתי מוגבל, ובכוחו יכול להתמודד ולהצליח בבניית הקשר ובחיים בכלל.

    בהמשך מלמדת אותנו הברכה שהתקין לו ממנו בנין עדי עד. שכאמור, האשה (אשר היא ביתו) הותקנה לו ממנו. האיש חסר (בגלוי), כי חלק ממנו ממש נמצא אצל האשה. חיבור אמיתי אל האשה מתאפשר רק כאשר הוא מכיר בכך ששלמותו נמצאת בה. הכרה זו, שיש בה מה שאין בו ולהיפך, מאפשרת לבני הזוג לפתח מערכת יחסים של וויתור, הקשבה, ונתינה הדדית אמיתית.

    שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. 

    ברכה זו מגלה לנו את הסוד הגדול הטמון בכוח השמחה עד שכאשר היא מופיעה, אפילו עקרה (במובן הרוחני) יכולה ללדת. כל הולדה מבטאת יצירת דבר חדש, הבא מתוך חיבור של שניים. כמו הולדה גשמית, המבטאת התמזגות וחיבור אמיתי, כך גם האהבה שבין בני הזוג היא פרי ההתחברות האמיתית ביניהם.

    באהבה יש שתי דרגות כלליות: אהבה זוטא (קטנה) המבטאת אהבה טבעית הבאה ללא כל עבודה ומאמץ מצד בני הזוג ואהבה רבה (גדולה) הבאה אחרי עבודה ויגיעה אמיתית. הבעיה באהבה הקטנה שטבעית היא ולכן עלולה להוביל בסופו של דבר לנפילות ומשברים. באהבה זו כל אחד מבני הזוג מרוכז עדיין בעצמו ואוהב לא את בן זוגו ממש, אלא את מה שמקבל ממנו. ולכן, כאשר מפסיק לקבל – מפסיק גם לאהוב. זו היא אהבה התלויה בדבר וממילא כאשר בטל הדבר – בטלה האהבה. לכן קרויה האשה בקשר זה – עקרה – שאין הקשר בין בני הזוג מוליד אהבה חדשה ואמיתית. בקשר זה כל קושי חיצוני בחיים מרעיד ומטלטל את אהבתם ולכן גם עלול שלא להחזיק מעמד חס וחלילה. האהבה הרבה לעומתה, היא תוצאה של מאמץ אמיתי להתחבר אל בן הזוג עצמו ולא אל הדבר שמקבל ממנו. עבודה של התמקדות בעיקר ולא בטפל.

    כאשר כל אחד מבני הזוג "יוצא מעצמו" ומפתח כבוד הדדי, וויתור, ויכולת לראות את השני באמת, תיוולד אהבה אמיתית, נצחית ובלתי מוגבלת – קשר מבוסס ויציב אשר יעמוד בעוז כנגד כל בעיות וטלטלות החיים. אמנם הסוד הגדול הטמון בברכה זו הוא, שגם אם מסיבה כזאת או אחרת לא בוצעה עבודה כלל או שאין היא בשלימות עדיין, והאהבה היא רק "זוטא" – אהבה טבעית – למרות כל זאת, באמצעות השמחה ניתן יהיה "לדלג" כביכול על תהליך העבודה וליצור בבת אחת חיבור אמיתי ועצמי בין בני הזוג.

    ברכה זו מגלה לנו שבשמחה טמון כוח עצום של גילוי עצם הנפש וממילא גם של עצם הקשר – גילוי המאפשר אפילו לעקרה ללדת. כלומר, שגם בני זוג שלא השכילו להוליד אהבה וקשר אמיתי מתוך עבודה ויגיעה, יוכלו להגיע לחיבור והתמזגות אמיתית מתוך שמחה. השמחה תעטוף אותם, תגן עליהם ותאפשר להם לדלג מעל כל מכשול הנקרה בדרכם המשותפת. בפנימיות נפשם, בעולם הנסתר, הרי הם נשמה אחת ממש, מחוברים ומאוחדים. שם האיש והאשה הם בתכלית השלימות, החיבור שם אינו תלוי בדבר אלא חיבור עצמי ובלתי מוגבל. והשמחה, אשר בטבעה פורצת גדר, היא זאת שמגלה את אותו חיבור עצמי ואת אהבתם הנצחית גם פה בעולם הגלוי.

    שַׂמח תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. 

    ברכה זו מוסיפה ומעצימה את סוד השמחה ואת עומק החיבור שפועלת בין בני הזוג. ביחסים שבין האיש והאשה ישנם שני רבדים כלליים. יחס של חברות (רעים) המבוסס על שכל קר ויציב, ויחס של אהבה (האהובים) המבוסס על רגש חם ומשתנה. ויש בזה מה שאין בזה.

    המעלה ביחס של חברות, כפי שכותב הזוהר הקדוש, היא שבני הזוג הם "תריין רעין דלא מתפרדין" – שני חברים שאינם נפרדים לעולם. היחס היציב והקבוע נובע מתוך תודעה שכלית, אשר בטבעה מופשטת מהמציאות הרגשית-חוויתית, המאפשרת להם לראות את המציאות כפי שהיא ללא נגיעה אישית ומעורבות רגשית וממילא מונעת משברים. אך למרות יציבותו הרבה של קשר זה, חסר בו הביטוי האמיתי של קשר זוגי – הרי הוא חום הרגש והאהבה.

    ביחס של אוהבים לעומת זאת, שהוא ביטוי שלם יותר של קשר זוגי, עיקר הקשר הוא רגש חם, הבוער בעוצמה ומקשר את בני הזוג בלהט האהבה. בניגוד ליציבות ותמידיות הקשר הנמצאת בשותפות השכלית והקרה, כאן הקשר נתון תמיד לעליות וירידות – מצד טבעם של הרגש ושל האש, לעלות ולרדת. כאמור, עיקר היחס שבין איש לאשה צריך להיות מתוך רגש חם של תשוקה ואהבה. אמנם בקשר כזה נמצא גם התרחקות של בני הזוג אחד מהשני, אך דווקא מתוך אותה התרחקות נבנה הקשר ומתעצם עוד יותר.

    הסיבה לאותה תנועת ירידה ועליה שקיימת בעולם הרגשי של בני הזוג, בניגוד ליציבות שבקשר השכלי החברי, היא תחושת היישות שקיימת בחוויית הרגש. במימד השכלי אני פחות חווה את עצמי ואילו במימד הרגשי עיקר החוויה היא הרגשת עצמי. אותה חווית יישות הנמצאת ברגש, שורשה היא בחטא עץ הדעת. לפני החטא האהבה שבין אדם לחוה היתה שלמה – חמה יציבה ובוערת כאש השמן הבוער בקול דממה דקה, ואילו לאחר החטא, האהבה, כמו אש המדורה, לפעמים גם שורפת ומרעישה.

    וזהו הסוד העצום הטמון בשמחה. השמחה, אשר בכוחה לגלות את עצם הנפש, בכוחה גם להביא לחיבור ההפכים הבלתי אפשרי הזה – שהאיש והאשה יהיו רעים האהובים. השמחה מביאה לכך שהקשר שלהם, תהיה בו הבעירה הפנימית של אש האהבה ויחד עם זאת תישאר יציבה, תמידית ואף מתגברת ללא שום ירידה. ולכן מבקשים אנו מהקב"ה – "שמח תשמח רעים האהובים" – שישמח את החתן והכלה בשמחה אשר תבטל את תחושת היישות העצמית, תחשוף את מהות נשמתם ותחבר את הזוג באהבה של רשפי אש תמידית ונצחית כפי שהיה בגן עדן מקדם.

    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה, וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה. 

    בברכות הקודמות ראינו את חשיבותה העצומה של השמחה אשר מאפשרת מעין "דילוג" על שלב העבודה ואשר יוצרת אהבה בוערת ויציבה בין בני הזוג, גם אם לא השלימו עדיין את עבודתם. ראינו שהשמחה בטבעה חושפת את השלימות העצמית של האדם וממילא גם את שלימות הקשר. פעולתה של השמחה מובנת. אך אינו מובן כיצד בכלל תהיה שמחה אם שלימות עדיין אין. הרי כידוע, שמחה היא תוצאה של שלימות. השמחה מגיעה בעקבות השלמת חסרון, ואם עדיין חסר, והראיה לכך שישנה עוד עבודה, איך ניתן כלל להגיע לשמחה שפורצת גדר?

    אך העניין הוא, וברכה זו מגלה לנו זאת, שהקב"ה ברא ששון ושמחה תחילה, לאחר מכן, חתן וכלה, ורק אח"כ – גילה, רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות. סה"כ עשר (מספר המבטא שלימות) לשונות של שמחה. כלומר, הקב"ה ברא את האדם ואת עולמו שלם, ורק אחר כך בחטא עץ הדעת נשבר העולם, הופיעה תחושת היישות (האגו) ואז גם החלה עבודת ביטולו. תכלית כוונת הבריאה, מלמדים אותנו חז"ל, היא שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – שהאדם בכוח עבודתו ויגיעתו יתקן את שנשבר בחטא עץ הדעת ויגלה את השלימות הפנימית שלו ושל העולם.

    כאשר נזכר האדם, כי שלם הוא בעצם וכך גם עולמו, שמחה גדולה ממלאת את ליבו והיא הנותנת את הכוחות לעבודתו. אם כך, השמחה שעוד קודמת לעבודה, היא בזכות הידיעה וההכרה שאת השלימות העצמית אין צריך להשיג ולרכוש, אלא כבר קיימת היא בתוכי ויש רק לגלות ולחשוף אותה. ואז ממילא, כאשר העבודה מגיעה ממקום של רגיעה, בטחון ושמחה, איכות העבודה היא לעין ערוך טובה יותר ואז גם חודרת השמחה לכל פרטי המציאות. וכמו שבברכה ישנן עשר לשונות של שמחה, כך גם השמחה חודרת למציאותם של החתן והכלה המורכבת מעשר ספירות. עוד מגלה לנו ברכה זו את הסוד הטמון באישה עצמה. שבאמת אשת חיל עטרת בעלה – האשה היא זאת שבפנימיות סובבת ומקיפה כעטרה את בעלה ולמעשה משפיעה היא לו. היום בעולם של גלות האיש הוא הדומיננטי – הוא הזן, המפרנס, הוא המשפיע וכך גם בחופה מקדש הוא בקול את האשה ואילו האשה נשארת שותקת. בגאולה, תצא האשה משתיקתה, ואז ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן, אך גם קול כלה. האשה בצניעותה השקטה מבטאת את אותן מעלות גנוזות הצנועות בכל אדם – את אותה שלימות עצמית חבויה ונסתרת.

    תפקידו האמיתי של בני הזוג הוא לא רק להשלים אחד לשני את מה שחסר באחר, אלא מתוך אותה עבודה של נתינה והשלמה, להגיע גם לחשיפת מעלתו העצמית של כל אחד ואז ממילא גם יתרוממו, ישתוו ויגלו שבעצם הם אחד ממש. ואז משמח הקב"ה את החתן עם הכלה, בניגוד לברכה הקודמת שם משמח חתן וכלה (עם ו' החיבור), שם הכלה טפלה לחתן, כאן עומדת הכלה עמו במעמד שווה ממש. וכמו ביחסים בין האיש והאשה כך גם היחס בין הקב"ה וכנסת ישראל, המשולים כידוע, לחתן וכלה.

    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן 

    היין עליו מברכים את ברכת בורא פרי הגפן מבטא בפנימיותו את השמחה, שהרי יין ישמח לבב אנוש. מוצאים אנו ביין שתי תכונות הופכיות לחלוטין – מצד אחד יין המשמח ומצד שני יין המשכר. כאשר שותים יין של מצוה, מגיעים לרוממות רוח, לאהבה, לחיבור ולהתמזגות. אך כאשר השתייה היא לשם שתיה גרידא, היא עלולה להפוך לשיכרות הרסנית, המביאה לנפילת רוח, לריחוק, לניתוק ולחוסר הרמוניה.

    וכמו ביין כך גם בשמחה – ישנה שמחה אמיתית אשר את מעלותיה הרבות ראינו בברכות הקודמות וישנה שמחה אחרת – שמחה של שכרות אשר מפילה ומנתקת. לדוגמא, כאשר האדם חווה לפתע בחייו הצלחה כזאת או אחרת, הוא מרגיש סיפוק עצמי ובצורה טבעית הוא נהיה שמח. שמחה זו מלווה לעיתים גם בהרגשת רוממות ועליונות על הזולת, ואז עלול הוא לפגוע ולהשפיל וממילא להתנתק ולהסתגר בעולמו ה"מוצלח". לשמחה כאמור, תכונה לפרוץ גבולות, ולכן, שמחה המשכרת גורמת לפריצת גבולות האחר ללא התחשבות, ואז פוגעת והורסת.

    מהו אם כך הגורם הפנימי המכריע את איכות השמחה – מתי תהיה היא יין המשמח ומתי יין המשכר? שורש ההבדל נעוץ במקור ממנו נובעת השמחה. שמחה היא תוצאה של התבוננות בטוב. כאשר אני רואה הצלחה והשלמה מופיעה שמחה.

    והעניין הוא, שהשמחה היישותית, בה האדם מרוכז בעצמו, היא שמחה מורגשת ואילו השמחה האמיתית אין היא מורגשת כל כך. השמחה היישותית מגיעה מתוך תחושה פנימית של חוסר שלימות דווקא, תחושה של רגשי נחיתות הנובעים מריקנות וחוסר בערך עצמי אמיתי. ולכן כאשר לפתע אני חווה הצלחה, אני מייד מרגיש את ההתמלאות וההשלמה בצורה חזקה ואז גם השמחה היא מאוד מורגשת, בולטת ורועשת, וממילא גם באה על חשבון הזולת. ואילו בשמחה האמיתית שנובעת מתחושה פנימית של שלימות, רוממות עצמית בלתי תלויה והרגשת ערך עצמי אמיתי, השמחה אינה מורגשת כל כך וממילא גם פחות בולטת ויותר שקטה ומחברת.

    "נכנס יין – יצא סוד". על האדם להתבונן עמוקות בתוך תוכו, לגלות ולחשוף את סודו הפנימי. כאשר האדם חי באמונה (שהרי פנימיותו אינה גלויה לו) שבתוך תוכו הוא חסר ערך עצמי ושאין תכלית אמיתית לחייו, יפחד הוא להתמודד עם תוכיותו הריקה ולכן יברח תמיד לאותה שמחה משכרת, משקרת, וחיצונית אשר בסופו של דבר תנתק אותו מהעולם ומבת זוגו. אך האמת היא שאין כך הוא הדבר.

    באמת כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, הוא בעל חשיבות אינסופית ובלתי מוגבלת. וכאשר יזכור את האמת, שהקב"ה אוהב אותו ללא כל תנאים, כאשר הוא יאמין בעמקי נשמתו שטמן בו הבורא ערך עצמי אמיתי, אז ללא כל פחד יוכל להתבונן עמוק לתוך תוכו ולחשוף את סודו האמיתי, את שלימותו האינסופית וכך, בשמחה שפורצת כל גדר, להתמזג, להתאחד ולהתחבר.

    ומכיוון שעומדים אנו בפתחה של הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא בעצם אותה חשיפה, נשאר רק להיות בשמחה של שלימות ועד לשלימות השמחה, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. ח אורה
      י״א בתמוז ה׳תשע״ג (19/06/2013) בשעה 13:57

      הכותרת- שמח תשמח- הניקוד לא מתאים לנוסח שלנו שכולו בפתח! לתשומת לב העורכים

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.