• שליחות בארץ הספארי: בית חב"ד קניה

    18 | הצג גלריה

    חצי שנה היא שישה חודשים, שהם כמאה ושמונים ימים. מה אפשר לעשות בהם? תלוי את מי שואלים ומתי. אבל אם תשאלו את הגב' חיה נוטיק, היא תספר לכם שבחצי שנה אפשר להתחיל מהפך ענק. בואו למסע בקניה שבאפריקה. כי גם שם צריך בית חב"ד" • בפנים: ראיון מרתק וגלריה

    "ספארי נג'מה!" (נסיעה טובה). אתן מוזמנות לעלות על הג'יפ יחד איתנו ולקפוץ לביקור בארץ הסאפארי — "קריבו קניה!" (ברוכים הבאים לקניה).

    אמנם בניירובי, עיר הבירה, לא מסתובבות הג'ירפות בין הרכבים. אך במרחק חמש דקות כבר אפשר לראות בצידי הדרך זברות, ג'ירפות, אנטילופות ועוד.

    זוהי ארץ מרתקת, מעצבנת ושונה לגמרי מכל מה שאתן מכירות.

    המקומיים כאן אינם מהדרים ב"מדבר שקר תרחק", ואפילו לא מתביישים בזה. ההבטחות לא שוות "שילינג" (שם המטבע המקומי) ו'מחר' הכוונה היא למיקום אלמוני בטווח שבין מחר לעוד שבועיים בערך.

    העיר ניירובי בנויה ממערבולת סואנת של רחובות, כבישים, מתחמי מגורים, סלאמס (פחונים או בתי בוץ), שכונות עוני ופשע רחוב — כל זה עם המון פקקים חסרי התחלה וסוף.

    להיות לבן זה סימן שאתה עשיר. מאוד עשיר. ולכן הכל יקר להחריד — השכירות, הקניה ב'סופר' וכל דבר גדול או קטן שצריך לרכוש כאן…

    לתוך הארץ הססגונית הזו נחתו לפני כחצי שנה זוג שלוחים — הרב שמואל וחיה נוטיק.

    חצי שנה היא שישה חודשים, שהם כמאה ושמונים ימים. מה אפשר לעשות בהם? תלוי את מי שואלים ומתי. אבל אם תשאלו את הגב' חיה נוטיק, היא תספר לכם שבחצי שנה אפשר להתחיל מהפך ענק. בואו למסע בקניה שבאפריקה. כי גם שם צריך בית חב"ד".

    שליחות

    "הרצון לצאת לשליחות הוא פועל של החינוך שספגנו בבית, בבית הספר ובמסגרות נלוות כמו ארגון 'אחות התמימים'" אומרת חיה. "השליחות הוחדרה לתוך העצמות. זה היה משהו ברור מאליו — זה מה שהרבי אומר, אז זה מה שעושים. העניין הוא, שבתור בחורה נורא קל לדבר, ולדקלם את זה בפגישות. העולם נראה ורוד ונוצץ, וכך עם שיא הלהט והרצינות החלטנו בפגישות שאחרי שתעבור תקופה מסויימת מהחתונה נצא לשליחות. האמת, שהמון זוגות מדברים. לא בדקתי, אבל לדעתי לפחות 70% מהבחורות מדברות על זה. אולי 30% מיישמות… כי לדבר זה קל. קיוויתי שאהיה מהמיישמות".

    למה קניה?

    "בתחילה לא היה ברור כל כך שנוסעים לקניה" מגלה חיה, "ההפך. היה לי ברור ששליחות — כן, אבל חו"ל — לא. יש לי דודים שהם שליחים באוקראינה. בתור ילדים שמענו על החוויות שלהם, וראינו כמה לא פשוטה זו שליחות בחו"ל. יותר מאוחר, כבחורה בסמינר, נסעתי אליהם לשליחות. חוויתי מקרוב מה עושה המרחק. זה לא רק העניין הפיזי. זה פשוט ניתוק מהמשפחה וגעגועים עזים… חוץ מזה, ראיתי את אופן העבודה עם הקהל הרוסי, והיה לי פשוט ברור שזה לא בשבילי. אין לי סבלנות לתרבות הזו. אני רוצה לעבוד עם ישראלים: אנשים שאני מכירה את הרקע והמנטליות שלהם, אז מובן שהארץ היתה מקום מועדף.

    התחלנו לחפש שליחות בארץ ישראל, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא המקום שלנו. החלטנו לפנות לאפיק אחר, חו"ל. מסתבר שיש לא מעט מדינות חסרות בית חב"ד. אחרי בדיקה של מספר אופציות שמענו על קניה. מי שסיפר לנו עליה היה הרב אליהו חביב, שליח הרבי באתיופיה וחבר טוב של בעלי. כבר מאז החתונה הוא דיבר על כך. אבל כאמור, לא היה על מה לדבר אז. כעת הגיע הזמן. החלטנו לסיים את שנת הלימודים בארץ ישראל, בשל עבודת ההוראה שלי, ואת שנת הלימודים הבאה להתחיל בשליחות. התלבטנו האם לנסוע קודם לרבי, ואז לקניה או להפך. והחלטנו להפך: ראש השנה ויום הכיפורים בקניה, סוכות אצל הרבי, ואז חזרה לארץ ישראל. כדי לעכל את החוויה, ולהחליט האם אנחנו מסוגלים לה.

    יום הטיסה היה גם היום בו פינינו את הדירה השכורה שלנו. זה היה קצת קשה גם לפנות בית וגם לארוז מזוודות: לא כל מה שמפנים לוקחים לטיסה. הרבה דברים צריך לאחסן במחסן, וכך יצא שעבדנו וארזנו עד הרגע האחרון. לטיסה הגעתי עייפה, עייפה, עייפה. זו היתה טיסת לילה, וממש ייחלתי לשינה. אלא שבשדה התעופה המתינה לנו הפתעה לא נעימה ומורטת עצבים: הכרטיס של מענדי, התינוק שלנו, לא כורטס. שולם — כן, נקנה — כן, אבל לא כורטס. מה זה אומר? עיכוב משמעותי ושיחות לחוצות עם כל מי שרק אפשר. בדיעבד הסתבר שהעיכוב הזה גרם שהוכנסנו לטיסה אחרי נעילת השערים, ומסיבה זו גם לא שילמנו דולר על המשקל העודף של המזוודות. יישום מעשי של "כל עכבה לטובה".

    נסענו אל הלא נודע. כשאני אומרת 'לא נודע' אני לגמרי מתכוונת לזה: לא ידענו היכן נניח את הראש מחר בלילה, איך תראה הארץ החדשה שנגיע אליה או איך יראו האנשים בה. לא ידענו כמה יהודים יש שם והאם בכלל הם קיימים? באינטרנט יש ים של מידע, אבל בפועל אי אפשר לדעת ממנו כלום. רק כשהגענו למקום הבנו מה קורה".

    נעים להכיר!

    "נחתנו. על מיליון מזוודותינו. אופס. מיליון מינוס אחת. מזוודה אחת הלכה לאיבוד. בדיוק המזוודה שהכילה את הבגדים שלי ושל מענדי. כמה נחמד. בעלי התרוצץ ברחבי שדה התעופה לנסות למצוא את המזוודה, כי היה ברור שבלעדיה לא הולכים לשום מקום. השעה היתה כבר 12 בצהריים, וכיון שהייתי לפני ברכות לא טעמתי שום דבר. הייתי עיפה, מענדי בכה, ורק רציתי להניח הכל היכנשהוא וללכת לישון. הסתכלתי על תמונה של הרבי שנמצאת באופן קבע במסך הפלאפון שלי, ואמרתי לו: 'רבי, אני פה בגללך. אני פה בשבילך. תעזור לי להתחיל ברגל ימין עם שמחה בלב'. לא סיימתי לבקש, וכבר — איך לא? נמצאה המזוודה!

    יופי. יוצאים. לאן? ובכן, כבר בארץ ישראל יצרנו קשר עם יהודי שחי בקניה. היה קצת מסובך להגיד לו איך הגענו אליו (הרב חביב שמע ממישהו על חבר שיש לו חבר בקניה. לכי תסבירי לאותו חבר של חבר של מישהו שבקשר עם הרב חביב איך הגענו אליו…), אבל הוא לא הסכים לדבר בטלפון: 'תגיעו ונדבר', אמר. אז הנה, הגענו. הרמנו טלפון. הוא היה נחמד והזמין אותנו למשרד שלו. בעלי הסביר לו שאנחנו עם מזוודה של קפואים, ואם יש לו מקפיא. הוא ענה: 'אז סעו אל הבית שלי. העוזרת שם, היא תפתח לכם ותתארגנו'. ככה, בצורה הכי פשוטה בעולם קיבלנו את הנחיתה הכי רכה שאפשר: בית גדול ויפה, ריק לאורך כל שעות היום, כי בעל הבית עובד משמונה בבוקר עד שש בערב. מטבח ענק וכשר שעומד לרשותי. וכמובן — מיטות נוחות להניח עליהן את העצמות. הרבי פשוט דאג שאוכל להיות שמחה".

    תשרי — חודש משביע

    "שבוע שלם התארחנו אצל אותו יהודי מכניס אורחים. בשבוע הזה התחלנו להכיר את האזור ולחפש דירה. בד בבד ערכנו הכרות עם הקהילה (כן, למרות שבתחילה צחקו שאנחנו "הולכים לגייר אריות ולשחוט ג'ירפות" — יש כאן קהילה שמונה כשמונים משפחות + 50–60 אנשי עסקים שחיים בגפם). ראש השנה הגיע, וברוך ה' הצלחנו 'להרים' חג של שלושה ימים כולל הכשרת מטבח וכלים, בישולים, חלוקת ערכות תפוח ודבש (שאגב היו האשמות העיקריות במשקל היתר של מזוודותנו) ואירוח. גם יום הכיפורים עבר במהירות, והנה אנחנו כבר בדרך אל הרבי.

    בזמן שהיינו אצל הרבי, נשארו בחורים שהגיעו אלינו ככח עזר מספר שעות לפני ראש השנה. אמנם לא ידענו האם נחזור אחרי סוכות, אבל אם כבר התחילה פעילות בחודש החגים — שתמשיך.

    סוכות אצל הרבי זה תמיד מיוחד. אבל בשנה ההיא זו היתה חוויה יוצאת מגדר הרגיל. בשנה שלפניה לא יכולתי לטוס מסיבות משמחות. כל השנה הרגשתי את החוסר. פשוט בער לי בעצמות לנסוע. לא היה שייך לוותר. הגענו, אחרי שעות טיסה ארוכות. אבל מי שם לב לקטנות. נחתתי לתוך 770 באמצע 'שיר של יום', ועם שיר בלב רצתי היישר אל מעמקי השורה הראשונה יחד עם מענדי. קשה לתאר איך חשים כשמגיעים ל–770 אחרי שנתיים, ועוד אחרי שליחות. פשוט לחזור הביתה, ולהרגיש שאת גורמת נחת רוח לאבא".

    ההחלטה

    "סוכות עבר מהר מידי, וחזרנו אל הארץ. ישבנו ביחד לדיון פתוח. היה ברור שקניה מלאה בתעסוקה ושלא יהיה בה רגע דל. השאלה היתה האם אנחנו בנויים לזה. האם אנחנו מוכנים ומסוגלים להתמודד איתה. בסוף, החלטנו שבעז"ה, כן. אנחנו מוכנים. מרגע ההחלטה נותרו לנו שבועיים ימים בשביל להתארגן ולחזור. רצנו מחנות לחנות לקנות דברים נחוצים, והופ — שוב אנחנו על מטוס בדרכינו לקניה. הבחורים שנשארו שם עשו עבודה נהדרת בזמן שלא היינו. הם הכירו יהודים רבים, וארגנו פעילות מוצלחת".

    יום הולדת שמח?

    "אחרי ה'טררם' הגדול של החגים נחתנו אל חודש מרחשון. חודש שקט עם פעילות רדומה. הרגשתי שהגענו סתם. פשוט סתם. חברות שלי פועלות להן בארץ ישראל, ואני משתעממת כאן. ניסיתי לארגן ערבי נשים, שמצליחים בכל מקום, אבל אף אחת לא הגיעה. פעם ועוד פעם… נשים אמרו לי: 'את עושה בלילה, ואלו שעות שלא מתאימות לנו. תעשי בבוקר ונבוא'. ארגנתי בוקר, ושוב — אף אחת לא הגיעה. זו היתה אכזבה צורבת. שלושה שבועות הסתובבתי עם תחושה ופרצוף של תשעה באב.

    ואז הגיע יום ההולדת שלי. כתבתי לרבי שאם לא מגיעות ליום ההולדת שלי לפחות שלוש נשים, אנחנו חוזרים לארץ ישראל. כי אין לנו מה לעשות כאן. הרגשתי שהרבי איתי. אי אפשר להסביר את התחושה הזו במילים. הזמנתי את כל קהל מכירותיי לשעה 7, מתוך מחשבה שא–––ם הן תגענה זה יהיה לקראת 8. רק אחת מתוך כולן אמרה שאולי תבוא. הכנתי את הבית לכבודה.

    בשבע ועשרים נשמעה דפיקה בדלת, שתפסה אותי עם מטפחת, קושרת בלונים אל התקרה… פתחתי וגיליתי חמש נשים. חמש!!! אחר כך הגיעו עוד. בסך הכל היו בהתוועדות יום ההולדת שלי שמונה נשים. זו היתה התוועדות מרוממת ממש. ישבו איתי שמונה נשים שהקשיבו באמת. בלי לשחק בפלאפון תוך כדי… יצאתי זורחת מאוזן לאוזן. פשוט קיבלתי זריקת עידוד מיוחדת, אישית ורצינית מהרבי".

    פעילות

    "נכנסנו לתקופה מלאת מרץ — התוועדות י"ט כסליו ולאחריה ההכנות לחנוכה. חג החנוכה חל בתקופה בה כל הקהילה נוסעת לארץ ישראל: יש חופש בבתי הספר, המפעלים נותנים חופש לעובדים לקראת תחילת השנה האזרחית, אז כולם מנצלים את ההזדמנות. מסיבה זו, על אף שדיברנו ופרסמנו על מסיבת חנוכה, התכוננו נפשית לכמות קטנה של אנשים. בפועל היו שבעה ילדים, כולל מענדי שלנו, שהיה מרכז האירוע. אמא שלי, שהגיעה במיוחד מהארץ, הפעילה את הילדים, וההורים יצאו מרוצים עד השמיים. בסוף המסיבה ניצלתי את הבמה להודעה על מועדון 'תורה–קידס' לילדים בימי ראשון. לצערי, הוא עוד לא עלה על מסלול קבוע: לפעמים מגיעים יותר ילדים, לפעמים פחות ולפעמים לא מגיעים בכלל. למדתי לא להתארגן אליו שבוע מראש, אלא להתחיל להתארגן ביום חמישי, כשאני מגששת אצל ההורים מי מתכנן להגיע. לעומת זאת, בפורים היתה סעודה יפהפייה עם עשרים איש ומנייני תפילות. זה היה האירוע הכי גדול שארגנו עד כה, והוא נחל הצלחה כבירה, ברוך ה'.

    פשוט לארח?!

    לפעמים הקשיים מתגלים בסוף כסוכריות. למשל, יום חמישי אחד היתה הפסקת חשמל רצינית. בעלי יצא למקווה, ומהדרך התקשר לספר לי שפגש ישראלים מניגריה. זוג עם שלושה ילדים שהגיעו לקניה לחופשה. דווקא האישה היתה זו שדרבנה את בעלה לגשת לבעלי, מתוך הלם לפגוש בכזה מקום יהודי חרדי. בעלי הזמין אותם אלינו לביקור, והם נענו בשמחה.

    עוברות עוד כמה שעות, המשכנו שנינו בפעילות הקבועה של יום חמישי: בעלי מחלק חלות ואני מכינה את השבת. ואז, בסביבות השעה ארבע, שוב — טלפון. הפעם זה הישראלי מניגריה — הם בדרך
    לא ר ו ח ה אצלינו, ורוצים לדעת מה הכתובת המדוייקת.

    לרגע בלעתי את הרוק וניסיתי להבין על איזו ארוחה הוא מדבר: אין חשמל, אין לחם בבית, בעצם — אין כלום, והם בדרך?… מה?…

    הסברתי להם איך להגיע ותפסתי את הראש בשתי ידיים. ברגע הבא החלטתי להעמיד פסטה — התבשיל היחיד שמבשל את עצמו בעצמו.

    אחר כך פשוט הוצאתי מהמקרר והמקפיא את כל מה שהספקתי לבשל לשבת. בעלי התקשר, ואמר לי: 'הוא בדרך'. ואני שאלתי: 'האורח או החשמלאי?'. בסוף הם הגיעו — בעלי והחשמל (החשמלאי לא הגיע, אז בעלי לקח את העניינים לידיים).

    עשר דקות אחר כך, גם האורחים היו בבית. הכנסתי חלות לתנור והם זכו לטעום מהן חמות וטריות.

    אבל למרות שזו נשמעת חוויה לא נעימה — היא דווקא היתה נעימה ועוד איך. האורחים היו נעימי שיחה, ותוך כדי סעודה חשבתי לעצמי שלארח יהודים לארוחת ערב כשרה זה גם 'מבצע אהבת ישראל' וגם 'מבצע כשרות' כפשוטו".

    תכניות לעתיד

    "אנחנו רק בהתחלה" מחייכת חיה, "עוד לומדים את הישראלים כאן. יש כאן המון אנשים שאנחנו לא יודעים על קיומם והם לא יודעים על קיומינו: רק לפני מספר דקות התקשרה אליי ישראלית מעיר החוף וביקשה אספקה של אוכל כשר לטיול מאורגן של ישראלים דתיים וחרדים. בכל יום אנחנו מגלים עוד ועוד יהודים, שפשוט מפוזרים בכל המדינה. כיום אנחנו מוכרים בשר כשר ויש לנו גם קייטרינג, שעוד נמצא בחיתוליו, אבל ברוך ה' מצליח. מסוג הדברים שעוברים מפה לאוזן. בקרוב תיפתח חנות עם מוצרי מזון כשרים ביבוא אישי מהארץ: שקדי מרק, פתיתים, במבה… הקהילה כולה מחכה לזה בכליון עיניים.

    יש כאן מקווה, שאנחנו מאוד רוצים לשדרג מבחינה חיצונית ומבחינה הלכתית. הוכח כבר כי ככל שהמקום נקי ומטופח יותר כך הוא מושך יותר לשימוש. בנוסף, יש לי חלום לפתוח גן ילדים. זה כנראה יהיה תחת הכותרת 'משפחתון' או 'גנון', כדי שלא יהיה מידי רשמי, אבל שנוכל להחדיר בו יהדות. וזה יקרה אולי בתחילת שנת הלימודים הבאה, אולי בזו שאחריה, אם חלילה וחס משיח לא יגיע עד אז. מענדי שלנו חייב חברה ויש כאן קהל צעיר גדול מאוד".

    מסר לקוראות

    "אני רוצה לפנות אל השליחות" אומרת חיה, "כל שליחה שנמצאת אי שם וקוראת עכשיו את הכתבה הזו, שתמצא את הדרך לספר על עצמה. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לכל זה אילולא שמעתי על חברה בת כיתתי, שלמדה איתי מגיל אפס והיום היא בהודו חרף עדינותה. סיפורים כאלו נותנים כח ותנופה אדירה. ודווקא כשהסיפורים האלו נשמעים מפיות של נשים צעירות, שעד אתמול היו כמוני וכמוך, ופתאום נשמעות כל כך גיבורות והרואיות — אז נופל האסימון שהשליחות ה'גדולות' וה'מורמות מעם' הן בעצם את ואני וכולנו. כי יש בנו את הכח הזה לפעול. אם אני יכולה — אז כל אחת יכולה. זו הדרך שלנו להכין את העולם לגאולה, שתבוא תיכף ומיד ממש. אמן!".

     

    לתרומות:

    בנק דיסקונט (11)

    סניף אסף הרופא (396)

    חשבון מס' 93386054

    ע"ש שמואל וחיה נוטיק

     

    20150212_175347

    20150212_180258

    IMG_0102

    IMG_0111

    IMG_0148

    IMG_6500

    IMG_6601

    IMG_6603

    IMG_6674

    IMG_8897

    IMG_9019

    בשר כשר

    מימונה

    פורים

    פסח

    קונטיינר

    שחיטה

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    5 תגובות

    1. חנה
      כ״א בסיון ה׳תשע״ה (08/06/2015) בשעה 22:50

      יחי המלך! וואו, כמה נחת זה עושה לרעבע! הלוואי עליי!!!!!!!! בהצלחה רבה ומופלגה!!

    2. אר"ל
      ט״ו בסיון ה׳תשע״ה (02/06/2015) בשעה 20:37

      חחחח פנינה!

    3. פנינה
      י״ב בסיון ה׳תשע״ה (30/05/2015) בשעה 23:04

      יאווו שלוחו של אדם כמותו!
      תצליחו תצליחו תצליחו!
      פשוט חלום חיים…חלום חיי…

    4. מרים
      י׳ בסיון ה׳תשע״ה (28/05/2015) בשעה 10:00

      חיה אין כמוכם!! עושה כבוד למשפחה (:
      תצליחו מלאאא..

    5. מוסיא
      י׳ בסיון ה׳תשע״ה (28/05/2015) בשעה 0:42

      איזה יופי!!! שיהיה הרבה בהצלחה!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.