• מבחן חוזר

    הגדלה

    שוב ושוב, הם מעמידים אותנו במבחן. בכל גיל, בכל שלב התפתחותי של ילדינו, אנו עומדים מול הצורך להציב גבולות • מאמר חינוכי מרתק על הצבת גבולות והמשמעות שלהם

    שוב ושוב, הם מעמידים אותנו במבחן. 

    "אמא, ארטיק…" כך יוסי.

    "לא יוסי! עכשיו לא מקבלים ארטיק". כך היא, החלטית, וסיבותיה עימה – בריאותיות, פרקטיות (אם יאכל ארטיק, ארוחתו תישאר מיותמת), חינוכיות או כלכליות.

    "כן ארטיק", הוא אינו מרפה, "כן ארטיק. עכשיו!"

    – "יוסי, ארטיק תוכל לקבל בשבת", היא מנסה לתת לו חלופה שיוכל להיאחז בה.

     אך הקטנצ'יק אינו מוכן לקבל זאת. הוא משתרע על הרצפה, רוקע ברגליו וצווח: "ארטיק! ארטיק! עכשיו!" הוא רוצה כאן ועכשיו, וכל אפשרות אחרת לא באה בחשבון מבחינתו. למה אינו מבין שהיא אמרה: "לא"?

    מה לעשות? איך אפשר לראות את הילד מתפרק מול העיניים? אולי כדאי לספק את רצונו, העיקר שיהיה שמח ומרוצה (תקריב ממתק אחד וקצת עקרונות למען השקט המיוחל…). או שאולי דווקא להתעלם לחלוטין מרגשותיו, ולהעמיד אותו בנוקשות מול גבול לא מתפשר? וההתפרצות – כיצד להתייחס אליה? להתעלם, להעניש?

    •      •      •

    סוף היום. עת לישון. מענדי הקטן יוצא שוב ושוב מהמיטה. החזרתו אליה נתקלת בסירוב צווחני. הבכי ההיסטרי נשמע כאילו הובילה אותו בנחושתיים לבית הכלא, או משהו בקנה מידה אסוני כזה.

    הלב האימהי נכמר בקרבה, או שאולי מרוב שחיקה ועומס, היא כבר אפילו אינה חשה את הכאב. הצורך האקוטי שלה בשקט לקראת סופו של יום, וסדר יומה העמוס, המתחיל דווקא כעת בתחילת הלילה, לא מותיר בה שמץ של כוח.

    די, שילך כבר לישון! למה אינו יכול להתחנך ולהסתגל לכללים כראוי? המחשבות על הכשל החינוכי שלה כאם, מרוקנות אותה לחלוטין. בשארית כוחותיה, היא עלולה להגיב באחת משתי הדרכים: כעס, חוסר סבלנות, ונוקשות, או לחילופין וויתור חסר אונים (טוב, אז תישן במיטה של אמא, או תסתובב עוד בין הרגליים עד שתיפול מעייפות).

    •      •      •

    הילד אינו מתנהג כראוי בבית הספר. והוא – מלא טרוניות כרימון. האמת? הוא מצליח בטיעוניו הנרגשים ובתחושת האומללות שלו לגרום לה להזדהות עמוקה עם "העוולות" שנעשו לו. או לחלופין, אם לא שכנע אותה, והיא עדיין תנסה להצדיק את צוות בית הספר – הוא יאשים אותה בחוסר אכפתיות ודאגה אליו.

    האם לוותר לו, כדי לשמור על מערכת יחסים חיובית? או להצטרף לדרישה הבלתי מתפשרת כלפיו, ובכך להסתכן בכעסו ובהתנגדותו, יתרה מזו, שיחוש שאף אחד אינו מבין אותו?

    •      •      •

    הילדה הגיעה לגיל בו עליה להשתתף בתורנות הדחת הכלים. היא לא חדלה לרטון כמה זה קשה לה; עייפה או עמוסה מידי, אינה מסוגלת לגעת בשאריות האוכל, המים ניתזים עליה ומרטיבים את בגדיה, מייבש הכלים גבוה מידי, ובכלל, אף אחת מבין חברותיה עדיין אינה נדרשת לבצע תפקיד כזה בקביעות.

    האם מתחילה להסס. אולי באמת היא דורשת מהילדה יותר מידי? האם המשימה אכן כל כך קשה, ועליה להרפות? ואולי עליה להתעלם מנקיפות המצפון האימהיות, ולעמוד על שלה בכל התוקף?

    •      •      •

    איך מיישבים את הפרדוקס שהמציאות מעמידה בפנינו כל פעם מחדש? ניסיונותינו להכניסם לתלם, יובילו להתמרמרות על ביטוייה השונים, יעוררו את זעמם (ואת רגשות הרחמים והאשמה שלנו, אולי לא היינו טובים מספיק). לעומת זאת, ככל שננסה לרצותם, הם עדיין יקטרו (ואנו נישאר עם ייסורי המצפון והכעס על הוויתור החינוכי שבסוף היה ללא תמורה). כמה היינו רוצים נוסחת פלא (רצוי אינסטנט), להשגת השילוב המיוחל של ילדים אידאליים: צייתנים ומחונכים, שבעי רצון ומאושרים, והורים שלמים עם עצמם, ללא רגשות אשמה מעיקים.

    התסכולים והקריעה שביניהם

    בכל גיל, בכל שלב התפתחותי של ילדינו, אנו עומדים מול הצורך להציב גבולות. הגבולות עשויים להשתנות מבית לבית, אך בין אם נבחר בגבולות הדוקים, ובין אם פתוחים יותר – אין מנוס מהצורך הזה.

    הצבת הגבולות יוצרת פער בין מה שהילד רוצה, לבין מה שהוא מקבל או לבין מה שנדרש ממנו. הפער הזה יוצר חווית תסכול. החוויה הזו אינה פשוטה לילד. יתירה מזו, ישנם ילדים בעלי סף תסכול נמוך, החווים את העולם בעוצמות רגשיות גבוהות מאוד. הגבול הקטן ביותר, ואי סיפוק מיידי של הצרכים שלהם, נחווה כבלתי אפשרי.

    כשהילד אינו מסוגל להתמודד עם הקושי המתסכל, הוא מנסה להתנגד, לפרוץ את הגבול, כדי להימנע בכל מחיר מחוויית התסכול הקשה. כשאינו מצליח, המוצא היחיד שלו, הוא להעביר את הרגשות הקשים ואת "עצמת האסון" אל ההורים. הוא עשוי לעורר בהורים קשת רגשות – החל מאשמה, דרך פחד (אם אסרב לקנות לו הוא עלול לעשות כזו סצנה לעיני כולם), ממשיך בכעס (למה אינו יכול להתנהג כראוי?)  וכלה בחוסר אונים וברחמים.

    התסכול שחווה ההורה הוא כפול. כאילו לא די בתחושת הכישלון הפרטית שלו כהורה: אין לו נחת מהילד "הלא מחונך", ולא סיפוק מהשבעת רצון הילד. בנוסף לכך, עליו להתמודד עם הרגשות הקשים שהילד מעביר לו, עם עוצמת החוויה העזה של התסכול של הילד.

    הקושי לעמוד מול תגובות הילד הוא גדול, מתיש ושוחק. טבעי ביותר, שההורה ירצה להימנע מהתסכול המעיק, וייקרע בין שתי הדרכים.

    הדרך האחת היא להיכנע לזעקותיו של הילד ולרגשותיו, לוותר לו ובכך למנוע ממנו את התסכול ואת הצורך להתמודד עמו. "אם זה כל כך קשה ובלתי אפשרי עבורך, אז אוותר לך".

    הדרך השנייה היא להגיב בנוקשות, להתעלם מזעקותיו הנואשות של הילד, ולהעמיד בפניו דרישה בלתי מתפשרת, תוך כיבוי והדחקה של הרגשות הקשים המתעוררים. "תעשה מה שאמרתי לך, ולא מעניין אותי מה אתה מרגיש, או מה אתה רוצה". ההורה מודע לכך שעליו לדרוש מילדו, אך אין לו דרך לעמוד חזיתית מול רגשותיו הקשים של הילד. בהתעלמותו נמנע הוא מלהתמודד עם תחושת התסכול.

    התסכול הוא שלנו

    היכולת לשאת תסכול דורשת הרבה כוח. לא פשוט לחיות עמו בשלום, בלי לברוח, ובלי להתנגד. להפנים כי התסכול הוא חלק בלתי נפרד מתהליך גידול הילדים, מתהליך החינוך העצמי שלנו, מהחיים ומההתקדמות בכלל. זהו בדיוק רצון ה' וכך בדיוק ה' רוצה אותנו.

    יתירה מזו, לא רק שה' הוא המזמן לנו את התסכול, אלא הוא בעצמו נמצא  עימנו במקום הזה, תומך בנו, ונותן לנו את הכוח לעמוד בו – להישיר מבט אל התסכול, לא להיבהל, לא להכחיש. ה' מכיל אותנו – ואז, לא התסכול עומד מולנו כאויב, אלא ה', כביכול, מחזיק אותנו ואת התסכולים, האכזבות והכישלונות יחד.

    ככל שנהיה כנים עם רגשותינו, ככל שנישיר מבט מול מה שרוחש בליבנו, ככל שנפתח את יכולתנו שלנו להכיל תסכול – לקבלו ולהשלים עמו, כך נוכל ללמוד לתמוך בילדינו במצבי תסכול.

    כי כמו שזה בסדר שאנו לא תמיד רואים את הנחת והסיפוק המיוחלים, לגיטימי שאנו מתוסכלים, ומותר שהדברים לא יתנהלו כרצוננו. כשם שאנו מתאמנים במידת הסבלנות, להשקיע ולזרוע מבלי לצפות לתוצאות מידיות – ככה ממש בדיוק ילדינו יכולים לחוות תסכולים, ולהתאמן בדחיית סיפוקים. מתוך הכוח שלנו להכיל את התסכול של עצמנו, אנו יכולים להצליח לעמוד בתסכול שלהם, אותו הם מעבירים אלינו.

    אנו מצליחים להפנים כי מותר שהם יירצו דברים – ולא יהיה להם אותם מייד, שהם לא יהיו מרוצים מן הכללים שאנו אוכפים, או לא שבעי רצון מדרישתנו. זה לגיטימי שהם יכעסו עלינו בשל כך, ועדיין אין לראות בכך כישלון שלנו.

    אנו מסוגלים לדרוש מהם באופן ענייני, משום שזו טובתם הם, אך בלי להטעין עליהם את מטען הרגשות, התסכולים והאכזבות שלנו מכך שאולי איננו הורים טובים מספיק. ברור לנו, שחוסר שביעות רצונם אינה עדות לכישלוננו, אלא זהו האתגר מאיתו יתברך. אמת – זה מתסכל, אותם ואף אותנו, אך כשה' עימנו אנו מצליחים בעזרתו להכיל את התסכול הזה.

    רק שעלינו לזכור כי כמו שלנו קשה עם כאב התסכול הנוקב, ורק ההכרה בתמיכתו של הקב"ה מאפשרת לנו לצלוח אותו בשלום, על אחת כמה וכמה, ילדינו, שאינם מאומנים מבחינה רגשית, חשים שהתסכול הזה מערער את כל שיווי משקלם. דווקא מול התסכול הגדול, הגבול המכאיב, כאשר מה שהם כל כך רוצים אינו מושג, הם צריכים אותנו לידם – חסונים, יציבים, אך גם אוהבים ותומכים. שלא ניבהל מרגשותיהם הסוערים, אך גם שלא נתעלם מהם, ולא נשאיר אותם להתמודד לבד. עלינו להכיר בקושי הגדול של ילדינו לעמוד בתסכול, ולתת להם יד.

    דווקא הכלת התסכול יוצרת תחושת מסוגלות להתמודד עמו. לעומת זאת, היכנעות לגחמותיהם מפחידה אותם בחוסר האונים שלנו מול סערות הנפש שלהם. כאילו רגשותיהם באמת כל כך קשים, כך שאי אפשר לעמוד מולם ולהישאר יציבים. אם המבוגר נבהל מהבכי או מההתפרצות, משמע ההתפרצות חזקה מהמבוגר. ואם כך – כיצד יעמוד מולה הילד, כיצד יפתח את תחושת המסוגלות והביטחון שלו?

    מאידך, גם תגובה נוקשה וחסרת רגש מעידה על חוסר יכולתנו לקבל ולהכיל את רגשותיהם, ובעצם אומרת להם: הרגש שלכם מאיים עלינו, איננו יכולים להתייחס אליו. תסתדרו לבד עם הרגשות. מה שמכריח אותם להדחיק, או שגורם לביטויי המצוקה שלהם להתעצם פי כמה.

    גבולות למעשה

    כאשר אנו מציבים גבולות, מאפשרים לילד לחוות תסכול, ולא מוותרים, אנו משדרים לו: אפשר להתמודד עם חוויית תסכול, ואני סומכת עליך שאתה יכול. כשיחד עם זאת, מכילים את רגשותיו, מעבירים לו את המסר: אני רואה גם את הקושי שלך, אני לצידך ואיתך בחוויה שלך. אתמוך בך, אעזור לך להרגיע את הרגשות, ולווסת את המצוקה.

    וככה בערך זה עשוי להישמע:

    אמא: "אבא, אתה יודע, יוסי כועס עכשיו. הוא מאוד רצה את הארטיק וזה כל כך  קשה לו (אמפתיה והבנה) שאמא לא מרשה…" (קביעת עובדה חד משמעית, שאינה תלויה בעוצמת ההתפרצות).

    "חבל לך שהיום נגמר (וזו עובדה מוגמרת), וצריך ללכת לישון? רצית להמשיך לעשות את כל הדברים המעניינים? (הכרה ברגשות וברצונות האישיים, נתינת מקום ולגיטימציה)  אבל עכשיו הגיע הלילה, (קביעת עובדה) וצריכים לישון, הנה כך (השכבת הפעוט תוך הנחת יד על הגב עשויה לייצב ולרכך בו זמנית). מחר בעזרת ה' שוב יהיה בוקר, ותוכל שוב לשחק, לצייר ולבנות". (התייחסות לצרכים, וויסות והרגעה).

    "הייתה לך חוויה קשה מאד ב'חדר'. מה הרגשת? (וכאן המקום להקשבה כנה) זה באמת לא היה נעים להינזף כך לעיני כולם. אני בטוחה שלא רצית שזה יקרה (שיקוף, הכרה והשתתפות ברגשותיו הקשים, תוך מתן אימון בכוונתו הטובה, אם כי אין כאן הצדקה למעשיו). רק בהמשך, לאחר שיירגע: "למה, לדעתך, זה קרה? מה אתה חושב שתוכל לעשות כדי שזה לא יקרה יותר?" (הכוונה לשינוי תוך לקיחת אחריות על מעשיו ומתן אמון ביכולתו לעשות זאת).

    "זה באמת לא נעים שהמים מתיזים. מה דעתך לנסות להחזיק את הכלים בזווית אחרת? (תמיכה על ידי הכוונה ומתן כלים). את עמוסה? אכן קשה לתמרן בין המטלות השונות. היית רוצה לתכנן יחד את סדר היום, כך שתצליחי לבצע את הנדרש, וגם יישאר לך פנאי? תוכלי גם להחליט האם נוח לך יותר להדיח אחר הצהריים, או בערב". (אי וויתור על הדרישה הבסיסית, אך נכונות לכבד את הצרכים וסדרי העדיפויות האישיים, תוך הצעת עזרה, ומתן בחירה באשר לאופן הביצוע).

    לא תמיד המילים מספיקות, בפרט לילד הצעיר. לפעמים הוא צריך גם לחוש פיזית את אחיזתנו וחיבוקנו המרגיעים, הבוטחים, המווסתים – מחד, והמגדירים את הגבולות – מאידך. כשמדובר בילד המגלה קשיים מיוחדים להכיל את התסכול ולווסתו, כדאי להתייעץ עם אדם מקצועי כיצד לעזור לו. אולם העיקרון תמיד יישאר זהה: היכולת לווסת את התסכול שלו, תלויה ברוגע שלנו, בביטחון שלנו, ובעיקר באומץ שלנו להיות  איתו שם מבלי להיבהל מסערת הרגשות שלו, מבלי לוותר, אך גם מבלי לברוח, להכחיש או להתעלם.

    חשוב להבחין באופן ברור בין פינוק לבין תמיכה. פינוק הוא וויתור לכל רצונותיו של הילד, והימנעות מהעמדתו במצב של תסכול או חוסר שביעות רצון. כשעולה מצב של תסכול, אין צורך להיבהל ולשנות את נסיבות המציאות, אך יחד עם זאת  חשוב להבין שלילד אכן קשה, ויש לתמוך בו ולחזקו תוך הכרה ברגשותיו הקשים, ומתן לגיטימציה להם.

    ההורה ככלי

    הכלה אמיתית היא היכולת לשאת את הילד על כל מורכבותו. הכלה היא מלשון כלי. כמו שמחד, דפנות הכלי מגבילות ועוצרות את הנוזל מלהישפך החוצה, כך ההורה המכיל יכול לעמוד כחומה ולווסת את סערת הרגשות, לעמוד על שלו מבלי לוותר. אך מאידך, הכלי אינו רק גבול. הוא מחזיק בתוכו את כל הנוזל כמו שהוא, מבלי לרוקן אותו החוצה. כך ההורה המכיל מסוגל להחזיק את רגשות הילד על כל עצמתם ומורכבותם, מבלי להתעלם, להתכחש או להדחיק.

    בכך שההורה מהווה גורם מכיל, הוא נותן לילד כוחות להתמודד עם המצב, לווסת את הרגשות, להתמודד ולהסתגל. המצב המתסכל נשאר כזה, אך הילד יצא מצויד בכוחות שייעזרו לו להתמודד ולהסתגל בהמשך החיים.

    כפי שפורט בכתבה הקודמת ביחס לכאב בכלל,  הרי גם ביחס לתסכול ולכאב הכרוך בו, העיקרון נשאר דומה. המפגש האישי שלנו עם כאב התסכול של עצמנו, היכולת להכילו, לא לנסות להלחם בו, אך גם לא להכחישו, הוא זה שנותן את הכוח  להיות עם ילדינו באמת, ולעזור להם בהתמודדותם, בהיותנו מודל ודוגמא אישית.

    העבודה של התבוננות כנה בעצמנו, על כאבנו וחולשותינו, היא עבודה קשה וכואבת. אך אין ספק, ששכרה בצידה. בקונטרס החינוך וההדרכה, פותח הרבי הריי"ץ את הדרכתו בחובת המחנך  לבקר ולבחון את עצמו. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין חינוך לאילוף. בעוד האילוף מתמקד בתוצאות ובהישגים, והצלחתו מתבטאת בכך שהמאולף מתנהג לפי הציפיות (הילד ממושמע ומבצע את חובותיו), הרי שחינוך מתמקד גם בתהליך של שינוי פנימי, שינוי ברגשות המחונך, בהתייחסות, בגישה, ובחשיבה שלו. בתהליך כזה המחנך מחולל בראש ובראשונה את השנוי בעצמו, ובכך יכול לפעול ולהשפיע על החניך.

    והעיקר, נזעק ונבקש, שהקב"ה לא יעמיד אותנו במצב התסכול הקשה ביותר, ממנו נובעים כל התסכולים כולם. כבר התאמנו דיינו בהמתנה ובציפייה!

    נתפלל שתיכף ומיד יספק את הרצון הכי אמיתי והכי פנימי של כל יהודי – לראות בהתגלותו של מלך המשיח, בגאולה האמתית והשלימה.

    2359

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    5 תגובות

    1. גאולה
      ח׳ במרחשון ה׳תשע״ו (21/10/2015) בשעה 15:09

      כתבה מדהימה!!!!!!!!!!!!!!!

      פשוט נוגעת לך בנקודות חשובות ביותר נותנת פיתרון חכם אמיתי וטוב!!!!!

      פליז עוד כתבות בחינוך………..

    2. hadar
      ג׳ בסיון ה׳תשע״ג (12/05/2013) בשעה 23:53

      בה

      טוב, יש לי שאלה שקשורה קשר עקיף לכתבה, פשוט אני חיה בחול ואין לי את מי לשאול ואינני יודעת איך להתמודד.
      בתי הבכורה בת שנה ושלושה חודשים נוגעת במקום לא צנוע כשאני מורידה לה טיטול, אני מורידה לה משם את הידיים ומביעה שאי אפשר ולא יפה. לעיתים (רחוקות יחסית ) היא נוגעת בטיטול . בהתחלה חשבתי שיש לה מודעות עצמית גבוה ב״ה ותקופת הגמילה קרבה… עכשיו אני כבר לא בטוחה, ואינני יודעת מה לעשות לגבי כך שהיא נוגעת בעצמה.
      תודה רבה

    3. חיהלה
      כ״ט בשבט ה׳תשע״ג (09/02/2013) בשעה 21:20

      איזה טור יפההההה!
      אפיזודות קולעות וחכמות!
      אם תכתבו עוד טורים בנושא הזה,נשמח מאוד…

      • חיהלה
        י״ד באייר ה׳תשע״ג (24/04/2013) בשעה 15:15

        חחח…אהבתי את התמונה

    4. נ.מ
      כ״ג בשבט ה׳תשע״ג (03/02/2013) בשעה 21:31

      ב"ה
      כתבה ממש עינינית ומורידה את הדברים למעשה לפועל!
      יישר כח!!
      אני חושבת שאלו דברים שנוגעים לכולם ולכן כדאי לפרסם עוד כתבות בתחום.
      תודה

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה