הנובר
  • אימון חסידי לשמחה • טלי גלויברמן

    הגדלה

    קורה שאנחנו במצב הפוך משמחה, ולזה לא חסרות סיבות. איך אנחנו יכולות להביא את עצמנו לשמחה, הרי לא תמיד נוכל להיעזר בחברה או במוזיקה עליזה? חז"ל אמרו "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים" זאת אומרת שאני את עצמי לא יכולה להוציא מהעצב או מהמצב רוח הירוד. וכאן באה המחשבה לעזרתי. היות והיא לא אני אלא לבוש, משהוא חיצוני • לטור המלא

    שמחה ורגשות

    על השמחה אנחנו קוראות בלי סוף ובמיוחד בחודש אדר.

    נצטווינו לשמוח. מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ושמחת בחגך, חייב אדם לשמח את אשתו, תחת אשר לא עבדת את ה' …בשמחה ובטוב לבב וכו'.

    השמחה היא רגש, אם כן, איך יכול להיות שה' מצווה עלינו לשמוח? רגש מרגישים או שלא מרגישים. איך אפשר לומר לבן אדם: תשמח! או תאהב!? או שהוא שמח או שלא, או שהוא אוהב או שלא. אדמו"ר הזקן מסביר לנו זאת במצווה "ואהבת את ה' א-לוקיך" היות והאהבה היא רגש, הציווי חל על ההתבוננות. על ידי שאנו מתבוננים בגדולתו של הקב"ה, באהבתו אלינו, בהשגחתו על כל פרט ופרט בעולם הזה הגשמי אנו מולידים את אהבתנו אליו. לכן הציווי הוא על ההתבוננות כי כשנתבונן בה' נגיע לתכלית המצווה שהיא אהבת ה'. מכאן אנו למדים לכל המצוות שהן רגשות כמו אהבת ישראל, לאהוב את הגר, לשמוח ולשמח,לירא את ה', את ההורים, וכן לרחם על אלמנות ויתומים, על עניים ועוד.

    לבושי הנפש

    הסתכלו במילה בשמחה הן אותן האותיות של המילה מחשבה. במילה עצמה מרומז לנו איך אפשר לבוא לידי שמחה, על ידי מחשבה שמחה. כמו שהסברנו קודם, ההתבוננות מולידה את האהבה, המחשבה מולידה רגש. וכמו שלימד אותנו אדמו"ר הזקן "מח שליט על הלב" על ידי המחשבה שהיא בשכל שבמח אנו מולידות שמחה- רגש שהוא בלב.

    בתחילת ספר התניא מוסבר שלנפש יש שלושה לבושים שהן מחשבה, דיבור ומעשה. למה נקראים לבושים? כי הם מלבישים את הנפש, דהיינו הם לא אנחנו – הנפש עצמה – ואפשר

    בדומה לבגדים להסירם ולהחליפם באחרים. לַלבוש ובגד יש שני תפקידים: האחד לתקשר עם סביבתנו, והשני לחמם את עצמנו. לתקשר עם הסביבה, כי על ידי הבגדים אנו משדרים לכל מי שרואה אותנו מי אנחנו או מי היינו רוצות להיות עכשיו. לדוגמא בגד אלגנטי או ספורטיבי, מפואר או מרושל וכו'. כך גם בלבושי הנפש: מעשה כשאנחנו עושות דבר מה כולם רואים ויודעים מי אנחנו, אם אישה שעושה חסד או מארגנת התוועדויות, אם שמשקיעה בתלמידותיה או שמכניסה אורחים בהמוניות. דיבור כשאנחנו מדברות אנו חושפות לדובר איתנו – אפילו שלא רואה אותנו או הוא מעבר לים – מי אנחנו אם מדברות בצורה נקייה או בסלנגים, אם בכבוד או בבדיחותא וכו'. מחשבה  הוא הלבוש שהכי קרוב אל הנפש והוא מהווה תקשורת עם עצמנו. והתפקיד השני של הלבושים הוא לחמם את עצמנו כי כמו שאנו כבר יודעות אחרי המעשים נמשכים הלבבות ומתוך שלא לשמה בא לשמה, גם הדיבור משפיע עלינו והמחשבות נותנות לנו הרגשה שהן אנחנו בעצמנו. דהיינו, הלבושים משפיעים על הנפש שלנו וזה תפקיד עיקרי ולא משני, כמו שאפשר לחשוב שהכי חשוב הוא התקשורת עם הסביבה.

    המחשבה באה לעזרתנו

    קורה שאנחנו במצב הפוך משמחה, ולזה לא חסרות סיבות. איך אנחנו יכולות להביא את עצמנו לשמחה, הרי לא תמיד נוכל להיעזר בחברה או במוזיקה עליזה? חז"ל אמרו "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים" זאת אומרת שאני את עצמי לא יכולה להוציא מהעצב או מהמצב רוח הירוד. וכאן באה המחשבה לעזרתי. היות והיא לא אני אלא לבוש, משהוא חיצוני, היא תעזור לי "לצאת מבית האסורים" כי על המחשבה יש לי שליטה והיא לא חלק מהנפש. קל מאד ליפול למחשבות לא מתאימות, מדכאות או שתוקעות אותנו, כי זה מה שהיצר בפועל רוצה: להשתלט על המחשבה – כי כשהמחשבה בידיו הדרך סלולה לו – אבל אם לא ניתן לו ונראה לו מי פה בעל הבית נחשוב מחשבות של שמחה ואהבה ועם המחשבה החיובית של כולנו נחגוג פורים בבית המקדש!

    ולסיום סיפור שכתבה חברתי דישקא הלפרין.

        בקצה העולם חי לו זוג צעיר. יום אחד חזר הבעל מהעבודה בשדה, והנה בפתח עומדות

        ארבע זקנות עייפות ותשושות.       

        מי אתן, ומה מעשיכן פה? שאל אותן האיש.

        ענו לו הזקנות -באנו מרחוק, אנו מאד תשושות מהדרך וצמאות אנו למים.

        מה שמותיכן? שאל שוב האיש.

        שמי שמחה, שמי בריאות, שמי פרנסה ושמי אהבה, ענו לו הזקנות.

        הזמין אותן האיש להיכנס לביתו. -תודה על ההזמנה הנדיבה שלך אדוני, אך יש בעיה    

        אחת- ענתה לו אחת הזקנות -רק אחת מאתנו יכולה להיכנס לביתך.

        -ובכן- אמר האיש – אכנס אל ביתי ואתייעץ עם אשתי.

        נכנס האיש לביתו וסיפר לאשתו על ארבע הזקנות שעומדות בפתח הבית.

        אמר הבעל – בואי נזמין את פרנסה- מה פתאום!? – כך האישה –נזמין את אהבה-  

        והתחילו לריב.

        הם רבו, רבו, רבו, רבו…….

        ובסוף הגיעו להחלטה שהם זקוקים לשמחה.

        פתח הבעל את דלת הבית, והודיע להן: אנו מזמינים את שמחה להיכנס. קמה הזקנה 

        ונכנסה לביתם, והנה אחריה נכנסות גם בריאות, אהבה ופרנסה.

        תמה האיש –רגע! אמרתן שרק אחת יכולה להיכנס.    

        נכון – ענו הזקנות – אבל בית שיש בו שמחה יש בו גם בריאות, גם אהבה וגם פרנסה.

     

    טלי גלויברמן

    מאמנת אישית ברוח היהדות

    מנחת נישואין מוסמכת

    מרצה במגוון נושאים יהודיים

    052-3760922

    1816

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    5 תגובות

    1. חיהלה
      ז׳ באייר ה׳תשע״ג (17/04/2013) בשעה 15:21

      טור מענין…..
      ישר כח!!!

    2. דבורה לאה נחום
      כ״ז בניסן ה׳תשע״ג (07/04/2013) בשעה 22:25

      אבל איך אפשר להשתלט על המחשבה? קל לדבר…תביאו דרך מעשית!
      אבל בכל זאת תודה רבה!

    3. מרים
      ט׳ באדר ה׳תשע״ג (19/02/2013) בשעה 23:03

      תודה לך טלי על הדברים הבהירים
      המשיכי לחלוק אתנו מהידע החסידי מקצועי שלך

    4. Nowשיח
      ח׳ באדר ה׳תשע״ג (18/02/2013) בשעה 16:16

      אין על טלי גלויברמן באמת… הטורים שלה עיניינים ועוזרים המווון לי אישית….וטלי, תודה רבה רבה רבה את ממש עושה מצווה תמשיכי לעשות חיל

    5. גאולה המאמינה
      ז׳ באדר ה׳תשע״ג (17/02/2013) בשעה 18:42

      אין כמו ה-ש-מ-ח-ה אותיות המחשה = של המצב, ועל כך נאמר יחי ההבדל הקטן, אם אומרים בשמחה אותיות במחשבה זה אומר שלא נמצאים בשמחה ומגיעים לזה רק על ידי מחשבה, אבל חסידים שמאמינים שהרבי שליט"א חי וקיים השמחה אצלם היא המחשה ולא באה ממחשבה אלא מהרגש הטהור.

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה