• להאמין, לפני שרואים • חג האמונה

    הגדלה

    פסח נקרא גם – חג האמונה. האמונה הנשית התגלתה במלוא הודה והדרה בגאולת מצרים ונמשכת ומתגלה גם בימינו אלה. רחלי, דבורי, ריקי וחיה הן רק כמה דוגמאות אמיתיות מהסביבה הקרובה שידן האחת הייתה אחוזה בשק מרורות ובשנייה נאחזו ב'תוף' האישי והמקורי שלהן • שנזכה במהרה ל"בזכותן עתידין להגאל" • מאת: מרגלית בלוך • לכתבה המלאה

    מאת: מרגלית בלוך

    רחלי

    רחלי פתחה את הדלת באנחת רווחה – "סוף-סוף קצת שקט אחרי הבני-ברק הזאת." אמרה בהקלה. שומטת את שקיות הקניות הכבדות על רצפת הכניסה. "כן, קצת שקט." חזר יוסי בעלה כהד, מתלבט אם להזכיר לה כמה הם שבעים כבר מהשקט הזה… לבסוף החליט שיפה השתיקה.

    הם "פירגנו" לעצמם עוד כמה דקות שקטות של כוס קפה עם שרידים אחרונים של משלוחי מנות ה'תשע"ג ואח"כ הסתערו במרץ על השלל. זה הפסח השמיני שהם מפיקים יחד כך שהם מתורגלים כבר היטב. רחלי מארגנת את מוצרי המזון בארונות בעוד יוסי מתחיל בהכשרת המטבח.

    הם עבדו בזריזות. שקית גדולה אחת צדה פתאום את עינו של יוסי. "סוויטי בייבי"? זה לא בדיוק סגנון השקיות שמסתובבות בבית שלהם. "מה זה"? – שאל מופתע. "קנית מתנה למישהו?"

    "מתנה לנו" רחלי עזבה את הר תפוחי האדמה שצנח בקול רעש גדול ואחזה בשקית בחרדת קודש. היא ניסתה לחייך כשהוציאה ממנה שתי חליפות קטנטנות ומתוקות עד כאב. אחת בתכלת ולבן והשנייה בורוד עם תחרה והדפס של עגלת בובה קטנה. יוסי לקח את החליפות הזעירות וניסה לגרש בכוח את התמונה שעלתה במוחו. "רחלי" אמר בהשלמה כאובה. "זה נגמר גם הפעם, אנחנו כבר לא צריכים את החליפות האלו, אולי נעביר אותן לאחת מאחיותייך?".

    צלצול הטלפון קטע את השיחה הדרמטית. אמא של רחלי דואגת לבת הזקונים שלה שלא תעבוד קשה מידי. "אולי בכל זאת תבואו אלינו לפסח? אבא יעזור לכם למצוא בחורים לבית חב"ד…" אולם ההצעה הנדיבה נענתה ב"לא אמא, זה בסדר, אני כבר התאוששתי, זאת לא פעם ראשונה… את יודעת". אנחה כאובה סיימה את השיחה משני עבריה. כמה קרוב היה זה הפעם וכמה רחוק זה נראה עכשיו…

    יוסי הזריז הספיק בינתיים לקרוא לסדר את תפוחי האדמה הסוררים ולמלא את המקרר בעוד הררי ירקות. את השקית הטעונה דאג להעלים.

    "כשעם ישראל יצאו ממצרים" – אמרה פתאום רחלי בלהט ליוסי שלא ממש הבין להרצאה מה זו עושה… "התורה מציינת לשבח את אמונתן של הנשים שלקחו איתן תופי מרים שעוד הכינו במצריים – משום שהאמינו באמונה שלמה שייגאלו וישירו שירה – למרות שבמצבן המחשבה על גאולה שלימה הייתה הזויה לחלוטין… עד היום, במוצאי שבת שירה אני משתדלת לצאת לערב שירה לזכר כך".

    "אתה חושב שהשתגעתי, יוסי" –  חייכה בכאב, נזכרת אי שם בילדותה כשצפתה בהפקה חרדית בה כיכבה אישה מעורערת בנפשה שבעקבות מחלה גנטית מסתורית שיכלה את ילדיה בזה אחר זה. אותה אישה נהגה להסתובב ברחבי השכונה עם עגלת תינוק מצוידת ב….בובה קטנה…לקול מצהלות הילדים כמובן.

    היא התנערה מן המחשבה האסוציאטיבית באנחה ואמרה: "אני יודעת כמוך שהחלום היה מתוק אבל ברצות השם נגמר ונחתנו חזרה למציאות הכואבת שלנו. "לא תקום פעמיים צרה" ואצלנו כן קמה. אפילו שלוש. אבל אני לא שואלת שאלות. מאמינה בכל הלב שכן נזכה בעזר ה', ולכן קניתי. שנהיה מוכנים. הי, רגע, איפה השקית?"…

    דבורי

    "איזה כיף" – חשבה דבורי והרשתה לעצמה "להתרווח" לשתי דקות על כסא גן תכול וקטנטן. ב"ה, הספיקה את כל מה שתכננה ללמד היום על חג הפסח המתקרב ('רק אתמול תלינו את הקיר של פורים' הרהרה לרגע בהשתאות) כך שיש רבע שעה פנויה לתרגול בכתיבה.

    הגן כבר היה שטוף ונקי משאריות חומרי היצירה ובאוויר עמד ניחוח נעים של חומר שטיפה לימוני ושל אביב שהקדים להגיע. ברקע הפעילה שושנה הסייעת שירי פסח בווליום נמוך והבנות ישבו ליד השולחנות מרוכזות לחלוטין בכתיבת ה-'ס' עד סוף הדף. עדש השוקולד המובטח פעל את פעולתו וכולן עבדו במרץ.

    כולן? טוב. לא ממש. חוץ משירה, כמובן. זו ישבה בשקט יחסי ושרבטה צורות חסרות פשר על הדף. מתחילת השנה סירבה בתוקף לכתוב ולו אות אחת. "אני לא יודעת" הייתה מיבבת בכל פעם שהתבקשה לכתוב. האבחון שנשלחה אליו, הראה שהכל תקין ואין שום בעיות מוטוריות או קוגנטיביות שעשויות לגרום לבעיה. אבל – הבעיה בעינה עומדת. איזשהו קושי רגשי ככל הנראה – חוסר בשלות, או הפחד מכישלון.

    דבורי והצוות ניסו כל דרך אפשרית לגרום לשירה לכתוב, גם ההורים נרתמו וניסו בבית. אבל שירה בשלה. היא ל-א
    י-ו-ד-ע-ת.

    משהו באווירה האביבית הזאת נתן לדבורי זווית אחרת על העניין. או אולי היה זה ספור יציאת מצרים שלימדה רק עכשיו? – הנשים, שלקחו תופים לכבוד הגאולה העתידה, היא אפילו חילקה לבנות תופים והן רקדו יחד.

    "שירה" – היא קמה באחת. (ואולי לא בכדי קוראים לה שירה?!) "תקשיבי חמודה. אני בטוחה שאת יכולה לכתוב מ ק ס י ם את האות ס'. זו אות ממש קלה. ובגלל שאני בטוחה שתכתבי יפה, אני מכינה כבר עכשיו פתק נחת לאמא שלך וגם הפתעה מקופסת ההפתעות. הכל מחכה לך על השולחן שלי למתי שתסיימי. אני בטוחה, בטוחה שתצליחי".

    ריקי

    הכל היה מוכן כשהגיעו. החברות של מושקי עשו עבודה טובה. כמו שהבטיחו. על שולחנות הבר בכניסה סודרו מתנות מעוצבות וזרי ענק. והיו גם כמה מגשים עם הפטיפורים הזעירים שדודה רבקי מ"פטיפורבקי" תמיד שולחת.

    ריקי העבירה מבט אחרון במראה הגדולה שבכניסה לאולם. האיפור בסדר. המחליק שיתף פעולה לרגל האירוע, אז גם השיער בסדר. רק חיוך חסר, אבל היא בטוחה שתצליח לזייף אחד כשתיכנס.

    "ניכנס?" שאלה אמא במבט מבין. ריקי הנהנה. ואמא לחצה בעידוד את ידה. מעבירה לה בלי מילים את התחושה שהיא איתה.

    הערב עבר בדיוק כמו שריקי דמיינה אותו בלילות חסרי השינה שקדמו לו – ערבוביה של בנות סמינר קשקשניות, לצד דודות ושכנות כבודות, הקיפו את אחותה מושקי בטבעת מאושרת, ולא שכחו לציין בקול רב טקט כמה הן שמחות ש-ב"ה ב"ה, בחסדי ה', סוף-סוף השתחרר ה'פקק' של משפחת לוי". המאחלות החביבות שכחו רק פרט אחד קטן והוא שהפקק נפתח מהכיוון ההפוך. ושזו שהצינור שלה עדיין סגור ומסוגר סופרת את הדקות לסיום האירוע. או שמא סופרת את אינספור איחולי "בקרוב אצלך" שקיבלה בחיוך מתוח.

    זה לא שהיא לא שמחה. באמת. היא מפרגנת למושקי – הצעירה ממנה בחמש וחצי שנים מכל הלב. מגיע לה… וגם לאסתי ונחמה דינה ש"נעקפו" גם הן. אי אפשר לומר, שלא חשבה לפני שהסכימה – קדמו להסכמתה עשרות שיחות עם המשפיעה שציטטה את דעת הרבי מה"מ בנוגע לנישואי הצעירה לפני הבכורה. היא כמובן כתבה גם בעצמה לרבי מה"מ וקיבלה "אור ירוק". וגם מושקי מצידה ניסתה לעשות זאת בצורה הכי מתחשבת שאפשר – היא כתבה לה, לריקי, מכתבה מחילה מרגש (שריקי כנהוג השיבה עליו), צירפה בקבוק בושם יקר שריקי אוהבת. וניסתה לדחות את ה'ווארט' כמה שיותר כי "אולי ריקי תסגור בינתיים".

    בשבועות הבאים כמו התעורר הבית המשמים למדי לחיים חדשים ונכנס לקלחת שמחה של הכנות, כשסדר היום כולו סובב – איך לא? סביב מושקי הכלה המאושרת. מושקי מצאה דירה, ומושקי מצאה פיאה, ואחרי התלבטויות והתרוצצויות גם שמלת חלומות הדורה… מושקי עצמה ריחפה מאושר וניסתה כמה שיותר להתחמק מלפגוש בעיניה של ריקי.

    ארבעה ימים לפני החתונה הכול היה מוכן. הבית חב"ד החדש של משפחת כהן הבהיק מניקיון.

    הארונות נראו צרים מלהכיל את גודל ה'שופינג' שערכה הכלה הנרגשת אבל מושקי הוכיחה גם להם ש"אין דבר העומד בפני הרצון". ואימן המאורגנת ערכה קניה בסדר גודל של קניה חודשית "שיהיה, שיהיה רק לשבוע הראשון".

    בערב התקשרה הפאנית לעדכן ש"הפאה נחפפה ופונפנה והכלה מוזמנת למדידה". "תבואי איתי"? – שאלה מושקי הנבוכה לראשונה את ריקי. רק שתיהן היו בבית והיא לא יכלה לצאת ללא ליווי. "בשמחה" – השיבה ריקי והן יצאו.

    שרה הפאנית קידמה אותן בחיוך עייף. "אני בקושי עומדת על הרגליים". אמרה תוך כדי פיהוק. ב"ה שיש חתונות ויש עבודה, אבל אני קורסת…

    מושקי מדדה בהתרגשות את הפאה המוכנה. "עכשיו מתחילים לעכל  שזה באמת עומד לקרות. אה"? – קרצה אליה שרה כשצרחות של מריבה קולנית מכיוון הבית – המחובר לסלון הפאות הקטן שלה קטעו את השיחה. "תסלחו לי בנות אני רק מרגיעה את הרוחות ומייד חוזרת". ה"מייד" התארך קצת. מושקי הספיקה לבחון מכל הכיוונים את עצמה עם הפאה החדשה ("אני מרגישה כמו ילדה שהתחפשה לאמא") ועוד שתיים שעמדו על המדפים, כשריקי אמרה פתאום בקלילות מעושה: "מתחשק לי למדוד אחת, מה את אומרת"?. "אממ… תמדדי, למה לא"? אמרה מושקי הנדהמת… וריקי בחרה פאה בהירה עדינה וחבשה אותה.

    שקט טעון עמד בחדר. "ריקי היא מדהימה עלייך" אמרה מושקי לבסוף. את… אני…." הן התחבקו פתאום. כל המתח של החודש האחרון התמוסס בחיבוק הזה. "אני שמחה איתך מכל הלב, מושקי" – אמרה ריקי בשקט. "מה שקשה לי זה בעיקר יחס הסביבה. אני עצמי בטוחה שיהיה טוב בקרוב".

    "נו כלה" – חזרה שרה בסערה לחדר, "מרוב חתונות גם בבית שלי מתחיל להיות 'שמייח', הם רוב היום לבד כשאני כאן והחגיגות בהתאם"….

    "עשית עבודה מצוינת" – החמיאה לה מושקי, "כמה אני צריכה לשלם"?

    "גם אני רוצה לשלם" – אמרה ריקי בהיסוס, "על זאת, כמה היא עולה"?

    "מה?" שרה ומושקי הסתובבו אליה כאילו הטילה פצצה בחדר. "את רוצה לקנות פיאה"? ניסו לעכל.

    "כן" אמרה ריקי בקול שהלך והתייצב. "אהבתי מאוד את הפיאה הזאת ובדיוק היום קיבלתי את שתי המשכורות שהתעכבו לי מהרשת. אני מאמינה ובטוחה שאצטרך אותה בקרוב".

    אם היו לשרה תהיות אודות שיקול דעתה או שפיותה של ריקי – היא שמרה אותן לעצמה, אחרי הכל – מה רע במכירה ספונטאנית כזאת ועוד ככה קֶש? בלי הנחת מזומן אפילו?

    מושקי וריקי נפרדו ממנה בתודה ויצאו לאוויר הערב הקריר. כל אחת עם שקית פיאתה בידה.

    האחת – מחכה ויודעת שתחבוש אותה בעוד ארבעה ימים בדיוק. והשנייה – לא יודעת בדיוק מתי. אבל מאמינה, ובטוחה. שבקרוב.

    חיה

    הטלפון מאמא תפס אותה "על המזוודות". חיה עובדת בכירה בפרויקט ייחודי בחינוך ובעוד יומיים היא עומדת לצאת לשבוע השתלמות בארץ הקודש.

    "תבואי חיוש" – זיהתה חיה בקושי את הקול של אמא מבעד לדמעות ולצפצופי המכשירים. "כולם כבר כאן, אבא מורדם ומונשם מהבוקר. תבואי… להגיד שלום… אההההה…."

    "מאמי" צרחה חיה בהיסטריה. "מאמי. זה לא יכול להיו"… צליל ניתוק מתכתי קטע את השיחה והיא לא הצליחה להשיג שוב את אימהּ.

    כשהגיעה לטיפול נמרץ אחרי חצי שעה של נהיגה מטורפת בפקקים של מנהטן. כבר היו שם כולם. ריבי ושמוליק ושלום ולאה, והאחים הקטנים שבבית, ואפילו חיים הגיע בטיסה פנימית בהולה.

    הם ישבו שם בשורה על ספסל הפלסטיק בעיניים אדומות מבכי קולני שלא ניסו אפילו להסתיר. שני אחיה היו עם מזוודות קטנות.

    ('למה הם מתכוננים?' – חלף הרהור מפוחד במוחה – 'הביאו דברים ל"שבעה"? ה' ישמור…') היא ניסתה לדבר עם אחי'ה שאת חלקם לא ראתה חודשים ארוכים, אבל הם דחקו בה. "תיכנסי, חיה'לה, אי אפשר לדעת מתי זה יקרה".

    "זה לא יקרה" – בכתה חיה. זה בשום אופן לא יקרה! טאטי שלי…

    מחלת האב נחתה עליהם במפתיע. אביהם, דור שני לשואה עבר ילדות ענייה וקשה עם זוג הורים שהביאו "משם" את סבל העולם כולו. הוא הצליח בבגרותו להקים עצמו מאפס – לבנות בית חסידי (בקרב אחת מחסידויות פולין), בית חם וטוב עם אימם ולגדל בו באהבה וברחבות את תשעת ילדיו תוך ניהול רשת חנויות משגשגת. עם השנים נוספו נכדים רבים ב"ה, וטאטי שלהם ניהל הכל ביד רמה עם בהרבה הומור ושמחה.

    עבורם זה היה בלתי נתפס. אביהם החזק חולה?! – אולם המצב התדרדר במהירות. ועכשיו הם כאן כדי לומר, לומר שלום…

    אני לא נפרדת! התמרדה פתאום חיה. תמיד היתה ה'קלאפטע' של הבית, זו ש"עושה רק מה שבא לה". אני אכנס לטאטי אבל לא בשביל להיפרד.

    היא נכנסה לאיטה לחדר. מפחיד… אביה שכב מחובר לאינספור צינורות ועל רקע הלובן של הסדין נראו פניו צהובות וחולות. האחות  אמרה – ברגישות מופלגת… שככה זה לקראת הסוף. "טאטי" ליטפה חיה את היד הכחושה. "טאטי'לה הבאתי לך את עוגת ה'קינדלי' שאתה אוהב. שמתי המון אגוזים וקינמון בדיוק כמו שאתה מבקש תמיד. כי אני בטוחה שתתעורר ותרצה אותה. וטאטי, אני אמורה לטוס מחרתיים לארץ ישראל. כשמאמי התקשרה חשבתי שאבטל את הנסיעה אבל עכשיו החלטתי שלא! אני אסע, לא כי ההשתלמות חשובה לי יותר, אלא כי אתה תתעורר בטוח וכשאחזור אספר לך איך היה בארץ 'ישרואל'. הרי אתה דחפת אותי לנסיעה אז אני בטוחה שתתעורר ותחכה לי"…

    •    •    •

    אולי קצת נדוש ולא ממש מקצועי לסיים ב"הפי אנד" – "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" אבל היות וסיפורים אלה מבוססים על התרחשויות אמיתיות – אז למען ההגינות לא נמנע מכם גם את סוף הספור – למרות שהוא אכן כך – שמח. מלבד גיבורה אחת שעדיין לא הגיעה אל הגאולה הפרטית שלה, אבל כל עוד שה"תוף" שלה איתה, בטוחים ומקווים גם אנו שישועתה עוד תגיע!

    1700

    תגיות: , ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. ציפי גרין
      כ״ג בניסן ה׳תשע״ג (03/04/2013) בשעה 12:18

      מדהים!!!

    2. מור770
      ט״ז בניסן ה׳תשע״ג (27/03/2013) בשעה 0:25

      חזזזזזזזזזק!!!!!!!!!!!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה