"אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים"

(רש"י ויקרא כא,א)

בראשית פרשתנו פרשת 'אמור' מצווה התורה את הכוהנים שלא יטמאו למת, אולם הציווי בא בלשון כפולה: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". כפל-הלשון "אמור… ואמרת" בא ללמד שיש צורך (כפי שרש"י מציין מיד): "להזהיר גדולים על הקטנים".

אין זו הפעם היחידה שהתורה מצווה את הגדולים על הקטנים.

חז"ל אומרים, שציווי זה נאמר על שלושה דברים: איסור אכילת שקצים, איסור אכילת ושתיית דם, איסור טומאת כוהנים.

לא להתייאש 

מדוע דווקא בשלושה עניינים אלה ראתה התורה לנכון להדגיש את חשיבותו של החינוך? אין זאת, אלא משום שבכל אחד משלושה אלה עלול המחנך לבוא לידי רפיון וייאוש, ולכן צריכה התורה לחזק את ידיו.

המאפיין את איסור אכילת שקצים הוא, שזה דבר שנפשו של אדם קצה בו. המאפיין את איסור אכילת דם (בעיקר בשר, שלא עבר 'הכשרה' והוא מלא עדיין – בדם..) הוא, שבני-ישראל בארץ מצרים, היו רגילים ושטופים באכילתו. המאפיין את איסור טומאת כוהנים (כמו ענייני הטומאה בכלל) הוא, שזה דבר על-שכלי.

לחנך אוכל שקצים 

ומכאן למדנו שלושה כללים גדולים בחינוך:

א) כשאדם נתקל במצב פרוץ ואיום ביותר, או בהתנהגות גסה ושפלה ביותר, הוא עלול לחשוב, שבמצב כזה אין לו שום אפשרות לפעול ולחנך לטוב. באה התורה ואומרת, שאפילו כשמדובר באדם האוכל שקצים – דבר המוכיח שהאיש מתנהג בצורה בלתי-אנושית כלל – חלה חובת החינוך ואפשר להעמידו על דרך הישר.

ב) יש אומרים, שחינוך יכול להועיל כל עוד לא התרגל האדם ללכת בדרך הלא-טובה, אבל אם כבר עבר ושנה והפך את דרכו זו להרגל – לא יועיל החינוך וחבל על המאמץ. מדריכה אותנו התורה, שגם בדבר שבו היו בני-ישראל כה רגילים ושטופים, כמו אכילת דם, חלה חובת החינוך, ומכאן שאפשר על-ידי חינוך טוב לשנות אצל האדם גם דברים שהורגל בהם ביותר. (… – רק כשר!)

חינוך לאמונה 

ג) יש הסבורים, שחינוך הוא דבר שיכול להתאים רק לדברים שניתן להסבירם בהיגיון, ואילו כשמדובר בענייני אמונה – אי-אפשר לחנך לזה, ולכן, אם האיש טוען שאין הוא מאמין, אין מה לעשות בעניינו. מדגישה התורה דווקא בעניין כמו טומאת-כוהנים, עניין על-שכלי לחלוטין, את חובת החינוך, כדי ללמדנו, שגם בעניינים שבאמונה מועיל החינוך ואין שום סיבה להרים ידיים, שכן בפנימיות לבבו כל יהודי הוא מאמין והחינוך רק עוזר לו לגלות את האמונה שבעומק נפשו.

כאשר התורה מצווה אותנו לעשות דבר-מה, אין זו רק הוראה שהדבר אפשרי, אלא הציווי עצמו מעניק את הכוחות לבצע את המצווה. הקב"ה אינו תובע מהאדם דברים שאין הוא יכול לעמוד בהם, ומכאן, שכאשר הוא תובע משהו, הוא נותן גם את הכוחות לבצע זאת.

אגב, "לציורו" השלם של כל אדם, על פי המצופה מהנהגותיו האופטימליות והמקסימליות ("הסרט המושלם שלו"), קוראים בקבלה ובחסידות – 'דיוקַן', על האדם להתאים את חייו לדיוקנו…

על אברהם אבינו נאמר – "בא בימים", ומפרשים: "ביומין עילאין", שנכנסו והותאמו חייו שבעולם – לדיוקנו העילי…  הלוואי עלינו.