• מסירות נפשן של נשים ללימוד התורה • סיפורי מופת

    הגדלה

    שות ישראל לאורך הדורות יקרו ביותר את התורה ולומדיהּ והיו מוכנות להקריב למענה הכול – מעיל עור, בית ומקרקעין, ואף את הנפש עצמה למסור • מגזין הנשים החב"דיות העולמי 'עטרת חיה' מגיש צרור סיפורי מופת; חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות, אולם הקריאה הפעם היא במטרה לחקות! • וכשהבעל או האח מבקש לצאת לשיעור תורה – תני לו, כדי שגם הוא יוכל לומר: "שלי ושלכם – שלה!" • לכתבה המלאה

    ליקטה וסגננה: טובי קעניג

    זמן הלימוד של אבא

    ליד ביתו של הרבי ה"צמח צדק" ניצבה עגלה מוכנה ליציאה לדרך. הרבי אמור לצאת למסע איסוף כספים לצורך נישואיה של בתו דבורה לאה. לא בחפץ לב התכונן הרבי לנסיעה. רק לאחר שידולים רבים נאות לעשות זאת מכורח המציאות.

    קרא הרבי לבתו הכלה ואמר לה שהנסיעה תפריע אותו מלימודו, וזמן הלימוד שלו יקר לו עד מאוד. אם היא תוותר על ה'קוטינקע' – מעיל יקר עשוי מעור שועל, שהיה מקובל לקנות אז לכלה, יצליחו להסתדר בדוחק עם האמצעים הקיימים, והוא לא ייסע. אולם אם היא מעוניינת במעיל, הוא ייאלץ לצאת למסע.

    הרבנית דבורה לאה השיבה שזמן הלימוד של אביה יקר גם לה, והיא מוחלת על הבגד בלב שלם. פעמים רבות הזכיר הרבי מעשה זה לשבח.

    (עטרת מלכות 263-264)

    ציתותים לשיעור הרבנית

    החולף בשבילי העיירה יכול היה להבחין במחזה בלתי שגרתי. חסידים מטפסים על עצים. מה ארע? מה יום מיומיים?

    עוד מעט קט יגיע אדמו"ר הזקן אל ביתה של בתו הרבנית פריידא וישמיע בפניה מאמר חסידות. השמועה עברה מפה לאוזן. מספר חסידים החליטו להצטרף לשיעור כמאזינים סמויים. מן העצים הסמוכים לבית הרבנית, יצליחו לשמוע את מאמרי החסידות. הקלה היא בעיניכם?!

    אולם בהגיע אדמו"ר הזקן למקום הבחין בחסידים שבין הענפים, ואמר לבנו אדמו"ר האמצעי: "עיתונים הם רוצים, עיתונים" (לכאורה, כוונתו הייתה שהם מעוניינים לשמוע "חדשות" כלומר מאמרי חסידות חדשים). הוא הוסיף: "מדוע לא לומדים תניא? מדוע לא לומדים תניא? אני אומר לך: מהתניא אפשר להיות חסיד גדול כמו אברהם אבינו".

    (עטרת מלכות עמ' 213)

    התומכת הראשונה ב'תומכי תמימים'

    מצבם הכלכלי של תושבי ליובאוויטש לא היה מן המשופרים. בקושי רב השיגה ידם כדי קניית לחם וחלב חמוץ. מי שהשיגה ידו לקנות רגל שור לשבת, היה נחשב למבוסס.

    כאשר הקים הרבי הרש"ב את ישיבת 'תומכי  תמימים', לא רצה לקבל תרומות לישיבה על מנת שהתורמים לא יחוו את דעתם בניהול הישיבה. במצב שכזה לא קל היה להחזיק את הישיבה מבחינה כספית. אמרה לו אימו הרבנית רבקה: "מדוע אתה מצטער? מה שנאכל אנחנו, יאכלו  גם תלמידי הישיבה".  אמרה ועשתה. היא זאת שכלכלה את תלמידי הישיבה ודאגה לכל מחסורם.

    הרבי הריי"צ סיפר זאת בי' שבט תש"ט. הוא ציין את ההשגחה הפרטית בכך, שביום זה התאספו התורמים שמחזיקים את אותה ישיבה שהרבנית רבקה האכילה את תלמידיה הראשונים, וזהו בדיוק ביום ה"יארצייט" שלה!

    (ליקוטי דיבורים חלק ג'-ד', עמ' 716-717)

    לימוד תורה בסתר

    קיץ. דבורה לאה יושבת על המרפסת ועוסקת במלאכת יד. אך מחשבתה עסוקה בקולות הלימוד הבוקעים מבית השכן ר' נח שמלמד את תלמידיו הפעוטים. הוא אינו יודע על ה"תלמידה" הסמויה בבית הסמוך. דבורה לאה, הלא היא דודתו של אדמו"ר הזקן, חפצה מאוד ללמוד, אך אביה נמנה על אלו שסברו שבנות אינן צריכות ללמוד תורה. הוא אפילו לא לימד אותה לקרוא. לכן נאלצה לעשות זאת בעקיפין.

    מההאזנה לשיעורים במרפסת, התקדמה דבורה לאה רבות. הצליחה לקרוא את התפילות, ואף למדה את התנ"ך. כיוון שחששה שידיעותיה יהיו למורת רוחו של אביה, הסתירה אותן ממנו.

    העיקה על דבורה לאה העובדה שאמה הרבנית רחל הייתה למדנית, אך משום מה לא ניסתה להעביר גם לה את הידע. פעם, כאשר בכתה בשל כך, הרגיעה אמה את רוחה, והסבירה לה כי לאביה – סבהּ של דבורה לאה – הייתה שיטה שונה בחינוך: הוא הלך בשיטת המקובלים, ועל כן נהג ללמד את בנותיו תורה. לעומתו, בעלה – אביה של דבורה לאה, הוא מאלה הסבורים שאסור לבנות ללמוד תורה. הרבנית רחל אף הסבירה לבתה את הנימוקים לגישה זאת.

    בעקבות שיחתן, הבינה הרבנית רחל את תשוקת בתה ללימוד, ומאז החלה לספר לה באופן קבוע סיפורים על ילדותה, חינוכה ונישואיה עם אביה. דבורה לאה שהייתה צנועה באופייה, כתבה את הסיפורים, מבלי שאיש ידע שהיא יודעת לכתוב… לבסוף, נודע לאביה של דבורה לאה על למדנותה, אך הדבר כבר לא הפריע לו ואף הסב לו קורת רוח.

    כאשר התייתמה מהוריה עברה הנערה לגור בבית דודיה. משהגיעה לפרקה הציע לה דודה הצעת שידוך מכובדת: העילוי ר' יוסף יצחק מטשריי. בפגישתם סיפרה לו דבורה לאה כי היא רואה את עצמה כמי שהולכת בדרך הקבלה והחסידות. הוא מצידו סיפר כי הוא עצמו לומד מפיו של אחד מתלמידי הבעל שם טוב, והולך בדרך זו. הוא גם גילה לה כי מורו מסר לו הוראה מהבעש"ט לחפש את זיווגו בויטבסק, תוך  ציון העובדה כי מדובר ביתומה מאב ומאם. כעת לא היה לדבורה לאה ספק שזהו הזיווג שנועד לה משמיים.

    הם סיכמו ביניהם מספר תנאים. כך למשל, החליטו שביתם יתנהל על פי דרך החסידות, וכך גם יחנכו את ילדיהם. כן סיכמו שיקבעו לאחר הנישואים שיעור תורה משותף פעמיים-שלוש בשבוע, ושדבר לימוד התורה שלה יישאר בסוד.

    (הרבי הריי"צ, ספר הזכרונות פרקים פ' – ק"ו)

    מסירות נפש עבור הפצת המעיינות

    קזחסטן, צ'אילי. לעיר נידחת זו הוגלה אביו של הרבי, רבי לוי יצחק, בגלל פעילותו הנמרצת למען חיזוק היהדות. אשתו הרבנית חנה הצטרפה אליו לגלותו מרצונה הטוב. היא עזבה את ביתה ונסעה למקום מרוחק ונידח זה, על אף שעליה לא נגזרה גלות. מטרתה הייתה כמובן להקל את סבלו של בעלה, ולסייע לו.

    התנאים במקום היו קשים: חום נורא, ביצות, יתושים, מחלות, מחסור במוצרים בסיסיים ורעב יום יומי. הרבנית סייעה לבעלה הדגול ככל יכולתה, בהשגת לחם, מים ותרופות. למרות הקשיים וריבוי הדאגות היום יומיות, נטלה על עצמה הרבנית משימה נוספת, לאפשר את כתיבת תורתו של בעלה, רבי לוי יצחק. היא למדה את מלאכת הכנת הדיו, אספה עשבים, עירבה אותם עם סממנים מיוחדים, וכך יצרה דיו, מוצר שלא היה ניתן להשיג במקום גלותו. בכך אפשרה לו להעלות על הכתב את תורתו.

    כל מאמציה היו על מנת להוסיף בהפצת החסידות בכדי לקרב את הגאולה. הרבי לומד מכך הוראה, שיש להוסיף בכל הקשור לסיוע בלימוד התורה והפצתה, אפילו באופן שאין לו מקום על פי סדר כלל גם לא על פי סדר של קדושה.

    (שיחת ש"פ וילך תשמ"ו. אם בישראל עמ' 86-93)

    מסירות נפש למען החסידות

    חסידי אדמו"ר הזקן חשו כי משהו אינו כשורה. בתקופה האחרונה שוהה הרבי בחדרו, ואיש אינו מורשה לגשת אליו. אין ספק כי עת צרה היא. באותם ימים סיפר הרבי לבתו הרבנית דבורה לאה כי בשמיים התעורר קטרוג על תורת החסידות, ובעקבות זאת נגזר עליו להסתלק מן העולם. הרבי הסביר לבתו שאילן החסידות זקוק לעידור ולניכוש שלושים שנה עד שייתן פריו. הוא הוסיף שראה את הבעל שם טוב ואת הרב המגיד ממעזריטש, ופניהם שחורות, אות כי תורתם בסכנה.

    הרבנית דבורה לאה החליטה החלטה הרת-גורל: למסור את חייה תמורת אביה, ובכך להציל את תורת החסידות. היא קראה לשלושה מגדולי החסידים, וביקשה מהם שישבעו שישמעו בקולה, וגם ישמרו את הדבר בסוד עד שיהיה ניתן לגלות זאת. החסידים שלא ידעו על מה ביקשה שישבעו, ביקשו שהות של יום אחד על מנת לשקול זאת. הם דנו בבקשתה בכובד ראש ומשהסיקו כי הרבנית, בת הרבי, יודעת יותר מהם על הנעשה, קיבלו את תנאיה.

    משהביעו הסכמתם, פתחה הרבנית ואמרה: "כולנו חסידי אבינו רבינו אנחנו, וכולנו מחויבים למסור נפשנו בפועל ממש עבורו ועבור תורתו, תורת הבעש"ט". היא ביקשה שישבעו בשבועה חמורה שיעשו כדבריה גם בדבר שנוגע לחיי אדם. משנשבעו, ביקשה מהם להיעשות לבית דין ולפסוק כי היא תחליף את אביה. היא תיתן את חייה לאביה על מנת שיוכל להמשיך ולטפח את אילן החסידות. בחיל וברעדה עשו החסידים כדבריה כשהם מודעים לקרבן אותו היא מקריבה ולתרומת הצעד לדורות הבאים.

    בליל ראש השנה ביקש אדמו"ר הזקן לקרוא לבתו הרבנית דבורה לאה, בניגוד למנהגו שלא לדבר כלל בראש השנה. משהגיעה החל לומר לה "לשנה…", אולם היא קטעה אותו ואמרה לו: "לשנה טובה תכתב ותחתם. אבא אל תדבר".

    למחרת החג, ג' בתשרי, הסתלקה הרבנית דבורה לאה לעולמה. מסירות נפשה הבטיחה את התפשטות תורת החסידות ואפשרה לאביה אדמו"ר הזקן להמשיך בהפצת המעיינות.

    (ספר התולדות – אדמו"ר הזקן, חלק א', עמ' קכ"ה – קכ"ז)

    בזכות עצת האישה

    מבין עצי היער נשמעו בכיות קורעות לב. הפחח ישב על הארץ ואמר תהילים כשדמעות זולגות מעיניו. באותה שעה עבר ביער יהודי עם תרמיל על שכמו. הוא ניגש לפחח ושאלו לפשר בכיו.

    הסתבר כי הפחח, שהיה יהודי עשיר למדי, מצטער כבר שנים רבות, בשל העובדה שאינו מסוגל ללמוד תורה. לפי עצת אברך שהתארח בביתו, החל להרבות בתעניות ובסיגופים בהתחננו לה' שיזכהו להיות בן תורה.

    נענה היהודי עם התרמיל ואמר: "אני אוכל לעזור לך. תן לי במתנה את כל כספך, רכושך וביתך, ולאחר מכן התלווה אליי למשך שלוש שנים, וכך תזכה להיות בן תורה". הפחח הסכים מיד אך היהודי ביקש שיימלך באשתו ובחמיו, וישוב ליער לאחר שמונה ימים למסור לו את החלטתו.

    התייעץ הפחח עם אשתו, וזו אמרה: "כל ימיך מצטער אתה על כך שאינך יודע ללמוד, אל תחמיץ את ההזדמנות להיות בן תורה!" תנאי אחד הציבה האישה, שקודם לכן יגיע היהודי לביתם לסעודה, כדי שיזכו במצוות הכנסת אורחים, שהרי לאחר שיתנו לו את רכושם, לא יוכלו לקיים מצווה זו.

    שמע הפחח את דעת אשתו, וניגש גם לחמיו לשאול לחוות דעתו. זה האחרון הציע לו שלא להיענות להצעה אלא להמשיך לתמוך כספית בלומדי תורה במקום לימוד התורה שנבצר ממנו. דברי חמיו עוררו ספיקות בליבו. ההתלבטות הייתה קשה, וביום השמיני הוא שטח בפני אשתו את ספיקותיו.

    אמרה לו אשתו: "הספיקות שהתעוררו אצלך מעידים שכל בכיותיך ואנחותיך על שאינך יודע ללמוד אינם אמיתיים. לו אכן היה עז רצונך ללמוד תורה כפי שתמיד הצהרת, הרי היית עושה כל שנדרש ממך על מנת להיות בן תורה ללא היסוס".

    לבסוף קיבל הפחח את דעת אשתו, ואף הזמין את היהודי לסעודה כבקשתה. משהגיעו לבית, לאחר תפילת ערבית, מצאו שולחן ערוך בכל טוב ועליו נרות דולקים. לשאלתם הסבירה האישה כי יום חג הוא לה. הן משום שזכו במצוות הכנסת אורחים, והן כי לה' דרכים רבות ליטול מהם את רכושם, ואם בחר תמורת הרכוש להעניק להם תורה, זהו יום טוב וסיבה לחגוג!

    הפחח נתן ליהודי שק גדול ובו כל כספם וזהבם, וכתב לו שטר מתנה על הבית ועל הקרקעות. בבוקר לפני שיצאו לדרכם, אמר היהודי עם התרמיל לאישה, כי הוא מרשה לה להשתמש בבית, בחצר ובגינה, עד שבעלה ישוב מגלותו. אך השימוש יהיה כאורחים ולא כבעלי הבית. כמו כן נתן לה שק של קמח ושק של תפוחי אדמה.

    הפחח יצא עם היהודי לגלות, ושב לאחר שלוש שנים כשהוא בן תורה אמיתי. הם עברו לגור במקום אחר שם התעשר הפחח שנית, וגם היה לצדיק נסתר.

    לאחר פטירתם הקצו לפחח מקום בגן עדן בהיכל גבוה של בני תורה, ולאשתו קבעו מקום בהיכל נשים צדקניות. בכל פעם שהיו מעלים אותו להיכל גבוה יותר, היו מביאים את אשתו ומכריזים שהכול בזכותה.

    סיפור זה סיפר הרבי ה"צמח צדק" בשם אדמו"ר הזקן. כאשר סיים רבינו הזקן את סיפורו אמר: "יהודי זה עם התרמיל היה הבעל שם טוב לפני התגלותו". והוסיף: "האישה זכתה למעלתה הגבוהה בזכות מסירות נפשה לתורה, ובמיוחד – מסירות נפש בשמחה".

    (פניני הכתר חלק ג', עמ' 335-340)

    3147

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. רחלי
      ח׳ בסיון ה׳תשע״ג (17/05/2013) בשעה 11:12

      באמת יפה!!

    2. חיהלה
      ז׳ בסיון ה׳תשע״ג (16/05/2013) בשעה 11:33

      יפהההההה!!!
      את הסיפור האחרון אהבתי במיוחד….. 🙂 😉 🙂

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה