• מכאן אבל משם. לאן אני שייכת? • מונולוג

    הגדלה

    לאן אני שייכת? אני כאן. רואה עולם, מציאות, תופסת את הגשם. החומר סובב אותי. אני ישנה וליבי ער. ממוזגת עם נוף הבריאה. אבל לאן אני שייכת? לגלות או לגאולה? • למנולוג

    מכאן אבל משם.
    לאן אני שייכת? אני כאן.
    רואה עולם, מציאות, תופסת את הגשם. החומר סובב אותי.
    אני ישנה וליבי ער.
    ממוזגת עם נוף הבריאה. אבל לאן אני שייכת?
    לגלות או לגאולה?
    אני יודעת שאני כאן, אבל אני שייכת לשם.
    נולדתי לגלות ולהסתר. זאת השפה המדוברת פה.
    כך מתלבשים בגלות, כך חושבים, כך נושמים.
    אבל יש את כאב הלב הפנימי, החד.
    הנקודה הפנימית. המייחלת, השואפת מהעצם לחזור לשם.
    הנקודה שלא מתרגלת לשקר.
    שלא נכנעת לגלות העוטפת וצובעת את היקום.
    הנקודה הזו, היא שמזכירה לי שגם כשאני מרגישה בבית בגלות
    אני שייכת לגאולה.

    באתי לכאן לבצע משימה, לגלות בגלות אלוקות.
    לאסוף ניצוצות השייכים לגאולה ואבדו בחשכת הגלות.
    באתי לגלות את האמת בשקר. באתי לגן להפריח שושנה  בין הכוכים.
    לא להתפעל, לא לפחד מהעולם המבהיל, התופס מקום בכל מקום.
    לראות את דבר ה', שמפעיל ופועל בעולם.
    לראות שה', הוא זה שפורט על המייתרים.
    כל המנגינות שבעולם, הוא המלחין.
    ציור הבריאה, ה' הצייר, הוא הפסל והאומן.
    ההצגה שלו, המשחק שלו, הוא בורא, יוצר ועושה העולם.
    מפחדת להאמין לגלות. כי הגלות היא לפעמים בתוכי.

    הפחד הכי גדול שלי הוא להישאר כאן.
    לשכוח שאני משם.
    ליהנות מהגלות, להתענג מהשקר.
    לשתף פעולה עם הגלות, לתת לה כוח.
    מפחדת להשתתף במשחק המזויף שלה.
    לצבוע את כאב הלב ברעש הגלות.
    יודעת שאני נראית מפה, אבל אני משם.
    הייתי חייבת להשתלב, שלא יזהו אותי.
    כי יש לי שליחות לבצע פה.

    אז למדתי את השפה והמנהגים וירדתי עד לפה.
    אבל אבא עד מתי? המלחמה קשה. שורפת.
    הקורבנות קשים. יש פה אכזריות שמביאה לסבל לא יתואר.
    והמלחמה היא גם בתוכי.
    שהנפש הבהמית מנצחת זה כואב.
    כי באתי עד לכאן, להוציא אותה מהשביה.
    וקשה לשכנע אותה, שהיא גם שייכת לגאולה.
    היא כבר ממש מבולבלת מרב השנים.
    והיא לא תמיד זוכרת, מאין היא באה, ולאן היא הולכת.

    ה', אני כל כך רוצה שהמשימה כבר תגמר.
    ונחזור הביתה.
    לא ראיתי אור ה', כבר הרבה זמן.
    מחניק פה בעולם בלעדייך.
    אנה ה' כי אני עבדך, מתגעגעת.
    ה', תן לי כוח לראות אותך פה. לחיות גאולה כאן.
    "למה זנחתני למה קדר אתהלך בלחץ אויב"?!

    1417

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    10 תגובות

    1. מאמינה!
      י״ז בתמוז ה׳תשע״ג (25/06/2013) בשעה 11:51

      כ"כ אמיתי ונוגע ללב זה מזרים בי תחושות של געגועים למשהו שאיבדנו בגלות….!תודה

    2. רעות
      ט״ז בתמוז ה׳תשע״ג (24/06/2013) בשעה 18:10

      חברה יקרה.. כותבת ככ מקסים וככ מהלב. שהעולם יזכה לטעום מאורך המיוחד.. הצלחה רבה ומופלגה! החברה מצפת 🙂

      • יעל
        כ״א בתמוז ה׳תשע״ג (29/06/2013) בשעה 22:57

        איפה התמונה? תסגירי את עצמך עד הסוף…. 😉

    3. 770
      ט״ו בתמוז ה׳תשע״ג (23/06/2013) בשעה 2:50

      מדהים!!! נהנתי מהתוכן שמתאים לכולם- לכל בנות ישראל! (לאו דוקא חבדנקיות)

    4. יחי המלך המשיח!
      י״ד בתמוז ה׳תשע״ג (22/06/2013) בשעה 22:41

      זה מאד לא יפה שהסתכלת לי ביומן…
      סתאם אבל זה פשוט נכון!!!
      כמה עצוב 🙁
      מי המשוררת?

    5. חיהלה
      י״ד בתמוז ה׳תשע״ג (22/06/2013) בשעה 20:39

      איזה שיר מ-א-ל-ף-!-!-!

    6. רחלי
      י״ג בתמוז ה׳תשע״ג (21/06/2013) בשעה 17:24

      פשוט נכון!!!! הסברת בדיוק את מה שאנחנו תמיד מרגישים! (בכול אופן לי אישית..)
      יפה!

    7. נ'
      י״ג בתמוז ה׳תשע״ג (21/06/2013) בשעה 16:20

      מהמם, פשוט מדהים.
      כואב שזה כ"כ נכון ואמיתי. הלוואי כבר נזכה..

    8. רחל
      י״ג בתמוז ה׳תשע״ג (21/06/2013) בשעה 14:56

      נכון ואמיתי!!!!!!

    9. בת ישראל
      י״ב בתמוז ה׳תשע״ג (20/06/2013) בשעה 23:49

      מי המשוררת שכותבת כל כך נכון וכל כך מרגש?

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה