הנובר
  • נלחמה באמונה • סיפורה של שליחה וחיילת נאמנה

    הגדלה

    הגב' נעה רינת ברנס הלכה החודש לעולמה והותירה מאות נשים ובנות יתומות מאם מסורה ואוהבת, מאחות רחמניה וממשפיעה מלווה ותומכת. לפני מספר שנים גולל נעה רינת את התמודדותה עם המחלה מעל דפי 'בית משיח' והשבוע מוגשים הדברים לעילוי נשמתה • מסמך מרתק • לקריאה

    נלחמה באמונה
     
    לפני חמש שנים וחצי רטט לבם של אלפי קוראי "בית משיח" כאשר הגב' רינת ברנס גוללה מעל דפי העיתון את סיפור מחלתה האישי על תמורותיו הקשות. בגילוי לב היא פתחה צוהר למאבקים שהתחוללו בתוכה וסיפרה עליהם לצד עשרות תשובות מופלאות שזכתה לקבל מהרבי מה"מ. דומה היה שהרבי ליווה אותה בכל צעד ושעל, עודד את רוחה והגביה אותה לפסגות גבוהות. 
    ואכן, במשך חמש שנים וחצי אלו – יעידו כל מכריה של רינת ע"ה – היא עלתה והעלתה יחד עמה את כל חברותיה וכל מי שהיה עמה בקשר, לדרגות גבוהות של אמונה ובטחון באופן שהשאיר את כולם פעורי פה. היא הייתה תמיד בצד המעודד. בחיוך גדול ואמיתי חיזקה כל העת את כולם כאילו לא בה פגעה המחלה הארורה. גם בעיניים לא רוחניות אפשר היה בקלות להכיר בה את גילוי ה'יחידה שבנפש'. אין הסבר אחר לתעצומות הנפש שגילתה גם בימים הקשים ביותר. זו הייתה רינת וזו מהותה.
    יהיו בוודאי שישאלו, מה הטעם להביא כעת את סיפורה, באשר השיבה את נשמתה לבוראה והסוף אינו שמח, כמצופה? 
    לשאלה זו תשובות אחדות, אך בראש ובראשונה, אין ספק שרינת עצמה רוצה שנמשיך להחזיק את לפיד האמונה הבוער בה' ובמשה עבדו, הרבי מה"מ, וכמו שהיא עצמה כתבה בפרקי יומן זה "אין שום דבר בעולם שחשוב לי זולת הרבי". חיזוק האמונה – זה היה השאיפה הגדולה שמילאה אותה מקצה לקצה. זאת ועוד: אמונה היא מעל כל סימני השאלה באשר הם. וגם אם השאלה עולה ומהדהדת מקצה עולם ועד קצהו: למה עשה ה' ככה? הרי שהאמונה של רינת – גם רוח שאינה מצויה אינה יכולה לה.
    פעם ביקשה שאעלה על הכתב את דבריה. במשך שעות ארוכות גוללה את סיפורה, כאשר בקול צלול ובטוח היא מפרטת את האירועים שעברו עליה בעצם הימים ההם. כל מילה הייתה שיעור צרוף באמונה שלמעלה מכל הגיון אנושי רגיל. 
    לפני כשנה, כארבע שנים אחרי ששזרה את סיפורה, שלחה לי הודעה באופן פתאומי "שבוע טוב!! צור קשר מחר, אני רוצה לעשות כתבת המשך". לא היה לה ספק שהיא ממשיכה כאן פרק נוסף של אמונה, לא רק לעצמה – אלא לכלל הקוראים. למרבה הצער, זה לא יצא לפועל.
    אנו מביאים בזאת שוב קטעים מתוך סיפורה האישי, קטעים מתוך רבים, המעידים על אצילותה של האישה הנפלאה שהותירה חותם עמוק בלבבות כה רבים * יומן אישי ומרגש של אמונה.
    מנחם זיגלבוים
    הבשורה הקשה
    "יום שבת, ג' בתשרי תשס"ח.
    כדרכן של אמהות, התכופפתי כמו אינספור פעמים ביום, על מנת להרים דבר-מהרצפה ו… כמו חרב ננעצה בגבי. לא יכולתי לזוז. הכאב היה קשה מנשוא. הרגשתי שהגב נתפס לי.
    דברים נוחתים עלינו לפתע פתאום. שמחים וכאובים, יותר או פחות. אבל לגבי הסיפור שלי, כבר בראש השנה מצאתי את עצמי מהרהרת במה שנפסק לי לשנה זו; הייתה בי תחושה שלא גובתה בשום דבר, שמשהו לא פשוט עומד לקרוא, אבל לא חלמתי…
    כאבי הגב לא הרפו. בימים שלאחר מכן סבלתי מכאבים חזקים. אורטופד שאליו פניתי, בדק אותי וטען שהשרירים תפוסים, "אין משהו מעבר לזה", פסק את פסקו. הכאבים, משום מה, לא שמעו לו. הם גם לא חלפו; להיפך, החמירו מיום ליום.
    כמו כל חסיד, כתבתי לרבי מה"מ על המצב, והתשובה שקיבלתי הייתה: "נצטערתי לשמוע אשר נפל רוחו עליו.. ונכון יהיה לבו בטוח בהשי"ת, הרופא כל בשר ומפליא לעשות אשר יהיה הכל כשורה וישלח לכת"ר רפואה שלמה בקרוב…"
    בלי ספק שברכה זו עודדה אותי, וכך התחלתי להתעניין אצל אנשים שעברו חוויות דומות, ולקבל מהם דרכים כדי להקל על מצבי. רציתי להמשיך ולתפקד. בית עם חמישה ילדים לא יכול בלי אמא מתפקדת, ואני כל כך רציתי לשוב מהר ככל האפשר למסלול החיים השגרתי.
    כתבתי שוב לרבי, וזכיתי לקבל במכתב את הפיסקה הבאה "נצטערתי לשמוע אשר נפל רוחו עליו, וכן אצל ב"ב שיחיו" (חלק כ"א עמוד קיח). הרגשתי כי הרבי מתייחס הפעם גם לבעלי שהתחיל לדאוג נוכח המצב המתמשך.
    הלכתי לרופא אחר, ושוב אותה תשובה "אין לך כלום, הגב תפוס. זה קורה להרבה אנשים". ואכן, כשהתחלתי להתעניין אצל אנשים אודות דרכי טיפול, שמעתי כי אנשים רבים כל כך סובלים מגב תפוס, כאבי גב, כתוצאה מאלף ואחת סיבות אפשריות. כך שהדבר די 'מקובל', אם אפשר לקרוא לזה כך.
    לאחר בדיקות נוספות וצילומי C.T.. הופניתי להמשך בדיקות בבית הרפואה 'ביילינסון' שבפתח תקווה בו עובד בן דודי כרופא אורטופד.
    כיוון שבאותם ימים נאלץ היה לצאת למילואים (ליד גבול מצרים), הוא הפנה אותי לאחד מחבריו במחלקה כדי שיטפל בי. לאחר מספר בדיקות, נאמר לי כי עליי להתאשפז למספר ימים על מנת שיוכלו לבצע בדיקות יותר מקיפות.
    בשעות הערב התקשר אלי בן דודי הרופא, שאמר לי כי הוא בדרך אלי. הופתעתי מאוד. ידעתי שהוא נמצא בגבול מצרים, רחוק מאד, ולכן הבנתי שמשהו לא בסדר. כשנפגשנו, הוא הביט בי במבט דומע. "מה קרה?" שאלתי אותו, ומבלי שענה, כבר התחלתי להבין שמדובר ב'מחלה ההיא'…
    הוא אמר לי שאני חולה כנראה מזה זמן רב, ומצב לא קל. "זה התפשט כמעט בכל הגוף ופגע בעצמות, בעיקר בחוליות שבעמוד השדרה", סיפר. הסתבר שעשר חוליות מתוך שמונה-עשר, היו נגועות, מלבד מקומות נוספים אחרים בגוף!…
    הייתי בהלם. הדבר הראשון שחשבתי עליו, היה הרבי. 'רבי איך זה יכול להיות?! יש לי חמישה ילדים קטנים בבית! וחוץ מזה, מה אני כזו שליחה גרועה שכבר לא צריך אותי פה? לא יכול להיות!!'
    הבכי הראשוני התפרץ באחת. בכי של הכרה במצב הקשה אליו נקלעתי. רק אחרי דקות ארוכות התאוששתי מעט, השתדלתי איכשהו להירגע ולחשוב נכון.
    אבא ואמא, ושאר בני משפחתי היו המומים ומלאי צער. ניסיתי לעודד אותם "הרבי הבטיח לי רפואה שלמה", אמרתי להם, "אין מה להיות בעצבות! יהיה בסדר!"
    ביקשתי להתעודד ופתחתי אגרות קודש. ככה סתם, מבלי שכתבתי משהו לרבי. הרגשתי שהוא מקשיב לי. היה זה כרך כ"א עמוד שנד, התאריך – ז' כסלו, התאריך שהיה באותו יום!… במכתב כותב הרבי בענייני רפואה. לנגד עיני בלטו המילים: "הרי כיון שרופא מומחה אמר שנמצא עוד מעט ראיה בעין ואין למהר בנתוח, שב ואל תעשה עדיף. אלא שמזמן לזמן מהנכון לבקר אצלו או לשאלו מראש מתי לבוא אליו עוד הפעם .. ורופא כל בשר ומפליא לעשות ינחה אותם באופן היותר טוב בטוב הנראה והנגלה.
    "ואחכה לבשו"ט [לבשורות טובות] לתוכן הפ"נ, ובפרט שהרי נמצאים אנו בחודש כסלו, חודש הנסים והגאולה ונצחון עניני חב"ד, ואשר כל אנ"ש החסידים והתמימים ש'י הם חלקי ועיקרי".
    "אין שום דבר בעולם שחשוב לי זולת הרבי"
    "מיום ליום התמונה הלכה והתבהרה. התוצאות שהגיעו מהמעבדות, הראו כי אכן מדובר בגידול סרטני ממאיר שגרורותיו התפשטו במקומות רבים מאד בגוף!
    לאחר ימים אחדים הגעתי למנהל המחלקה האונקולוגית בביילינסון לתחילת הטיפול. "מצאנו את סוג הגידול", אמר כאיש מבשר בשורה טובה. "זהו סוג גידול שיש לו תרופה ואפילו עם סיכויי ריפוי גבוהים. אך הטיפול ייערך בערך שנתיים, כולל הקרנות וכימותרפיה, ובע"ה כנראה שיהיה בסדר".
    הרגשתי שתקרת החדר נופלת עלי. שנתיים?? אין מצב שאסכים לזה! שאני אתחיל לטייל פה במחלקה האונקולוגית? להעביר פה את ימיי ולילותיי? ומה יהיה עם הבית? ועם הילדים? ובכלל…  מה לי ולזה?!
    בשלב זה קיבלתי כמה תשובות מהרבי [ברשימתה המקורית הגב' ברנס פירטה את שלל התשובות והטיפולים הנסיוניים שקיבלה, אך הושמטו כאן מסיבות טכניות – מ.ז.] על אודות תרופה ניסיונית שיש ושכדאי לקחתה. הרופאים היו המומים מאין לי לדעת על תרופה ניסיונית שאכן נוסתה באותה תקופה בדיוק לבעיה כמו שלי…
    התחלתי לקחת את תרופת הנסיון, כשפעמיים בשבוע היה עלי להגיע לבדיקות מקיפות לוודא ששום דבר אחר לא נפגע. זה היה אחד התנאים של חברת התרופות שערכה את הניסוי.
    לאחר כחודש ימים שוב התחלתי להרגיש שלא בטוב. התחילו תופעות לוואי לא נעימות. על פי מה שידעתי, תופעות אלו היו קלות בהרבה מתופעות לוואי שיש בתרופות אחרות, אך בכל זאת זה היה קשה. כתבתי שוב לרבי ובקשתי את ברכתו.
    באחד הימים מצב רוחי לא היה שפיר, בלשון המעטה, וכתבתי לרבי. זכיתי וקבלתי שתאריכו ג' תשרי – היום בו החל כל הסיפור – ובו כותב הרבי: "במענה על מכתבו .. בצירוף ב' הפ"נ, אשר אקראם בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הנה למרות כל מה שעבר עליו, פשוט הדבר שאין צ"ל [= צריך להיות] בנפילת רוח ח"ו, ובטוח השי"ת למלאות את החסר, ולא זה בלבד, אלא שיהי' גם הענין דעשירות הן ברוחניות והן בגשמיות, ובלבד שיעשו כלים המתאימים לזה, היינו הוספה בענינים דתורה ומצות ואחיזה בדרכי הטבע, ולעשות את כל זה מתוך שמחה, שהיא פורצת גדר ומסירה הגדרות והגבלות".
    •     •     •
    חלפו הימים, ובאחד הביקורים שלי בבית הרפואה, הודיע לי הרופא שהמצב  שלי קשה, וכי יש בעיות עם תגובת הגוף שלי לתרופה זו.
    הגעתי הביתה ושוב כתבתי לרבי. וכי מה כבר אפשר לעשות? למי אפשר לפנות במצבים שכאלה?! במכתבי הפעם כתבתי שאני רוצה חיים של בריאות שלמה, והוספתי מעומק ליבי: "רבי! אני מתחייבת להקדיש את חיי רק לשליחות!"
    בכל התקופה הקשה שעברתי, התחדדה אצלי ההרגשה שאין שום דבר בעולם שחשוב לי זולת הרבי, על כל מה שמשתמע מכך! שיננתי לעצמי שוב ושוב, 'זכית להיות מקושרת לרבי, עכשיו צריך לדאוג לזכות כל יהודי שאפשר, ולחבר אותו לרבי, להטעים אותו מהאור הגדול'.
    איני זוכרת את מספרו המדוייק של המכתב שזכיתי לקבל, אבל תוכנו זכור לי היטב. הרבי כתב לי:
    1. שמח לשמוע שסממני הרפואה עובדים.
    2. בקשר לשאלתו במה יפרע את חובו אלי… הרי זה על ידי הפצת היהדות בכל מקום שידו מגעת.
    לתומי חשבתי שקודם כל אבריא, ואז אחפש את שליחותי בעולם הזה. באותו רגע לא היה לי מושג מה בדיוק אני הולכת לעשות בשליחות של הרבי, שכן מגוון האפשרויות הוא רחב.
    מצאתי נשמה…
    שלושה שבועות של טיפול בתרופה חלפו, ושוב הגעתי לבדיקות ביניים. התוצאות היו מפתיעות. הרופא אמר שמעולם לא ראה דבר כזה, שבזמן כה קצר, הבלוטות המוגדלות הצטמצמו מאד, עד שאינו מסוגל להרגיש אותן במגע יד. הרופאים השותפים למחקר אמרו שאלו בהחלט תוצאות מאוד מפתיעות.
    דא עקא – התגלו אצלי בעיות בתפקוד הכבד. ככל הנראה התרופה פגעה בכבד וגרמה לו לנזק שעדיין אין ידוע היקפו.
    הרופאים החליטו להפסיק מיידית את השימוש בתרופה. כמו כן אשפזו אותי מספר ימים למעקב במחלקה האונקולוגית. הימים הללו היו קשים מאד בעבורי, ובפרט כאשר הגיעה שבת קודש, ואמרו לי שעלי להישאר לשבת למעקב.
    עצב ודכדוך ירדו עלי. אינני אוהבת בתי רפואה, ובפרט לא בשבתות. אני אוהבת את הבית, אני אוהבת להיות עם ילדיי…
    במר ליבי פתחתי ספר אגרות קודש מבלי שכתבתי לרבי. במכתב שקיבלתי (לצערי, כמו עוד פעמים רבות אחרות, לא תמיד שמרתי את התשובות, ואני כותבת על פי הזכרון) כתב לי הרבי שהקב"ה מגלגל יהודי לסביבה מסויימת, כי יש לו שם תפקיד.
    אינני יודעת איך, אבל גייסתי קצת שמחה, וביקשתי מהאחות להביא לי נרות שבת. האחות אמרה לי שאין לה. ניסיתי פה וניסיתי שם, אבל הדבר לא עלה בידי. חזרתי לחדרי עייפה ומותשת.
    לפתע ניגשה אלי עובדת ניקיון ערביה שעבדה במקום ושמעה את הדו-שיח שלי עם האחות. היא שאלה מה בדיוק אני צריכה. אמרתי שאני רוצה נרות שבת. "אל תדאגי", אמרה לי במבטא ערבי כבד, "אני אביא לך".
    "אם כבר את מביאה, תביאי כמות גדולה…"
    כעבור שעה קלה חזרה אלי עם שקית גדולה ובה נריות רבים. עברתי בין כל החדרים שבמחלקה והצעתי לנשים להדליק נרות שבת. הצעתי כמובן גם לאחיות שהיו במשמרת.
    למותר לציין כי האווירה במחלקה האונקולוגית היא לא קלה, בלשון המעטה. באוויר תלויים עצב, כבדות, ודאגה בכמויות אדירות. אנשים שם נאבקים על חייהם.
    והנה, הנשים כולן הדליקו נרות שבת… היה זה מעמד מרגש מאד… היו שם נשים שסיפרו כי מעולם לא הדליקו נרות שבת. אווירה של טוהר וקדושה אפפה לפתע את המחלקה והחליפה את התחושה הכבדה השוררת כל העת… לא היה גבול להתרגשותי… שבת קודש פרשה כנפיה על המחלקה האונקולוגית בבית הרפואה 'ביילינסון'.
    לפתע שוב ראיתי לידי את עובדת הניקיון הערביה. כדי לפתוח בשיחה, שאלתי אם היא יהודיה, והיא השיבה, כצפוי, שהיא מוסלמית. מכאן החלה להתגלגל שיחה. שאלתי אותה מה מעשיה כאן,. וכך החלה לגלגל את קורות חייה. בין לבין גילתה את אוזני כי בעלה יהודי וגם אמהּ יהודיה!!…
    הייתי המומה. "אם כן, גם את יהודיה" אמרתי לה ספק נרגשת ספק נזעקת. אך היא השיבה בשלילה, והסבירה לי כי לפי האיסלאם, דת הילדים נקבעת לפי האב. במשך השבת המשכנו לדבר והסברתי לה באריכות כי באמת היא יהודיה. ההרגשה שלי הייתה שמשהו חדר לתוכה בכל זאת…
    הרבי מבקש שאפתח מוסד
    במוצאי שבת השתחררתי מבית הרפואה, וכעבור ימים אחדים באתי לבדיקה נוספת, אחרי שהכבד כבר היה במצב קשה. שוב קיבלתי בהשגחה פרטית את מספר ההמתנה 770.
    ישבתי וחשבתי לעצמי 'הנה אני במצב הנוכחי מזה חמישה חודשים; בכל התקופה הזאת אמרתי לעצמי, שכשאחלים, אברר עם עצמי באמת מה הרבי רוצה ממני. הרגשתי שאני לא במצב הנכון לבירור יסודי בעניין. אבל 'אחרי זה', אעשה חשבון נפש עם עצמי'.
    כשכתבתי על כך לרבי, זכיתי לקבל תשובה ש'אדרבא, עכשיו היא תתחיל בשליחות שלה וזה יזרז את החלמתה' (שוב לא שמרתי את המכתב עצמו).
    כתבתי לרבי מה הוא רוצה ממני? מה לעשות ששייך אלי כרגע במצבי הנוכחי? הרבי ענה לי באמצעות מכתב מרגש שנשלח למנהלת מוסד, והרבי מאחל לה הצלחה מופלגה.
    הוספתי וכתבתי לרבי כי מישהו יעץ לי לנסוע לרבי כדי לבקש את ברכתו, ושאלתי האם אכן לנסוע? התשובה הייתה 'שיבוא ברכוש גדול, היינו התלמידים שלו…'
    התחלתי לעשות סדר במחשבות על פי התשובות של הרבי, והבנתי כי (א) הרבי רוצה שאתחיל לעבוד בשליחות. (ב) באופן מיידי. (ג) והרבי מתכוון על מוסד עם תלמידים. התחלתי לחשוב אפוא על כיוון שיתאים לרצון הרבי.
    הרבי, מסתבר, לא מניח לי, ובמהלך הימים האחרונים קיבלתי תשובות נוספות, ושתיהן עוסקות בהקשרים שבין בריאות לבין עסקנות בנושא של הפצת יהדות:
    "מאשר הנני קבלת הפתקא שלו אשר הוטב מצב בריאות זוגתו תחי' והשי"ת יזכהו לבשר טוב אודות בריאות בגשמיות ואודות בריאות ברוחניות היינו מילוי שליחותם בעלמא דין אשר שליחות של כל אחד ואחת מישראל לעשות העולם כלים לאלקות על ידי הפצת והחזקת נר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי'".
    נראה גם שהרבי התכוון במדויק למקום מגורי, שכונת רמת אביב, בה שוררת אווירת ניכור והתרחקות מתורה ואמונה: "ואם תפקיד זה הוא על אלו הנמצאים בכרכים גדולים שישנם שם מנין גדול של יראים וחרדים עאכו"כ שזהו מתפקידם של אלו הנמצאים בעיירות והם שם יחידי סגולה היודעים על דבר מאור שבתורה ופנימיותה המחי' גם כן את הנגלה דתורה ומוסיפה בקיום המצות בהידור, ובודאי גם לכת"ר יש האפשרות לעשות בזה ובמילא גם עושה אבל הרי מעלין בקדש ובודאי יוסיף גם בזה בכל אפשריותו וחזקה שליח (שלוחו של הקב"ה שזה כל איש ואשה הישראלית) עושה שליחותו" (חלק ח' עמוד רכז).
    כאן המקום לספר, כי לפני שבע שנים זכיתי והקמתי את מדרשת 'פנימיות' לבנות ברמת אביב, יחד עם הרב יוסי גינזבורג. במדרשה זו, שנפתחה כמקבילה לישיבה לבחורים, לומדים עשרות בנות, חלקן בתנאי פנימייה מלאים וחלקן לומדות במשך היום בלבד. עד כה יצאו ממנה עשרות בנות שהקימו בתים חסידיים בישראל.
    כשהרבי כתב לי על הקמת מוסד, הדבר לא היה זר לי, שכן, כאמור, כבר הייתי בעלת ניסיון.
    נפגשתי אפוא עם הרב יוסף חיים גינזבורג, רב הקהילה ברמת אביב והאיש ש'הרים' שם את כל הפעילות, והחלטנו להקים מרכז רוחני שיפעל לקירוב נשות שכונת רמת אביב. בעוד המדרשה מקבלת בנות צעירות מכל הארץ, הרי שלנשות השכונה לא היה כל כך מקום ראוי לשמו בו תוכלנה לשמוע תורה וללמוד חסידות.
    במצב של אי וודאות
    אחד הדברים היותר מיוחדים שארע סביב למחלה זו, הוא היחס של כל הקהילה ברמת אביב נוכח המצב. אין כוונתי בגשמיות – באשר נשות הקהילה מסייעות ללא הרף – אלא יותר על הפן הרוחני. הנשים ארגנו מספר התוועדויות לרפואתי, וקוראות תהלים ומעודדות אף אחרות לומר עלי תהילים. בראש חודש ארגנו נסיעה לכותל המערבי עם קבוצת ילדים, שם ערכו כינוס ילדים מאולתר.
    אני יכולה להעיד כי באותם ימים עוד הייתי עם הליכון וסבלתי מכאבי תופת – ומאותו יום בו נערך הכינוס בכותל, עוצמת הכאבים שלי פחתה באופן דרסטי, ומאותו יום אינני משתמשת עוד בהליכון. מובן שלתרופות משככי הכאבים שקיבלתי בכמויות אדירות, היוו את הפן הגשמי, אבל אנחנו יודעים שאין צד גשמי ללא כוונה רוחנית מאחוריה…
    בינתיים, זה חמישה חודשים אני נמצאת בתוך התוהו ובוהו הזה. במהלך חמישה חודשים אלו כתבתי לרבי המון, אפשר לומר על בסיס יומיומי.
    זה הדבר הקשה ביותר שקרה לי בחיי. הרבה מחשבות עוברות לי בראש. יש ימים קשים מאד. ימים של עצב, ימים של מלחמה, ימים בהם מר. ידידה שאלה אותי אם אני לא פוחדת. עצמתי את עיניי, והרהרתי איך להעביר לה את תחושת האמונה שלי ברבי ובתשובות הנפלאות אותן זכיתי לקבל. הסברתי לה שזכיתי לקבל כל כך הרבה תשובות מהרבי, וכולן עסקו בנושא "רפואה שלמה" ו"בבריאות" – וזה מה שיהיה!
    יש רגעים קשים, יש מצבי רוח לא פשוטים, בעיקר כאשר אני לא יכולה להיות עם הילדים, זה קשה מנשוא. אי אפשר לומר שאני תמיד בשמחה – אבל מבחינת ה'אני מאמין' שלי, כך אכן יהיה! שכן הרבי הבטיח לי רפואה שלמה!
    עוד אין 'הפי הנד' בסיפור האישי שלי, אבל יש הרבה תשובות מופלאות שזכיתי לקבל מהרבי, 'בדידי הווה עובדא' ועליהן ספרתי כאן. תשובות אלו הן שחיזקו אותי לאורך כל הדרך, והעצימו את ההתקשרות ברבי לא רק אצלי ואצל בני משפחתי, אלא גם אצל רבים שהיו עמי בקשר ועקבו אחר הנעשה.
    •  •  •
    הרבה נלחמה רינת נועה ע"ה מלחמה עזה ומרה במחלה הקשה כנגד כל הסיכויים.
    "שבועות עד חודשים", זה היה הזמן שקצבו לה הרופאים מלכתחילה, אך היא באמונה ובשמחתה הפנימית, נלחמה במחלה קרוב לשש שנים, כשהיא מותירה גם את האופטימיים שברופאים פעורי פה. בשלב מסוים כולם הודו: כוחה של אמונה!

    2244

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    8 תגובות

    1. רותמוש
      י״ט באב ה׳תשע״ג (26/07/2013) בשעה 15:31

      אישה מדהימה……

      מאיפה כל הכוחות האלה?!

    2. משיח נאו!!
      י״ט באב ה׳תשע״ג (26/07/2013) בשעה 8:15

      אישה מיוחדת מאד עם כוחות אין ספור

    3. חיה
      י״ח באב ה׳תשע״ג (25/07/2013) בשעה 14:24

      איזה גיליון של ביצ משיח זה נמצא?

      • שישה:-)
        י״ט באב ה׳תשע״ג (26/07/2013) בשעה 13:03

        האחרון

    4. משיח נאו!!
      י״ח באב ה׳תשע״ג (25/07/2013) בשעה 0:37

      מדהימה.מדהימה.מדהימה.ואין לי עוד מה לומר..

    5. רחלי
      י״ז באב ה׳תשע״ג (24/07/2013) בשעה 13:26

      תודה שהעלתם את הכתבה הזו!… זה מלמד הרבה! אמונה יכולה פשוט להחיות אנשים!!

    6. חני
      ט״ו באב ה׳תשע״ג (22/07/2013) בשעה 1:13

      ואו..מרגש כ"כ!

    7. חיהלה
      י״ב באב ה׳תשע״ג (19/07/2013) בשעה 16:18

      וואו!
      מרגש עד דמעות!
      איזה אישה מדהימה!!!איזה כוחות נפש אדירים היו לה!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה