הנובר
  • מי היתה רינת ברנס ע"ה?

    הגדלה

    רב-שיח נוגע לב המשרטט קווים לדמותה של הגב' רינת ברנס ע"ה, מקימת המדרשייה "פנימיות" ברמת אביב, עם שלוש מתלמידות המדרשייה • זו משימה לא פשוטה להביא לפניכם את דמותה הנפלאה, שליחה מסורה של הרבי מה"מ, אישה וחברה שנתנה כל הרבה טוב לסביבתה. קשה להאמין שכל הטוב שבה כבר לא איתנו. איך אפשר לתאר לכן את החיוך שלה, את המילה הטובה • לכתבה המלאה

    אף אני זכיתי להתחיל את דרכי בבית הגידול של מוסדות חב"ד רמת אביב. הגעתי לשיעורים שהתקיימו ב"ויצ"ו", במרכז המסחרי הישן של רמת אביב. בתקופה הזו פגשתי  לראשונה את רינת.

    זו משימה לא פשוטה להביא לפניכם את דמותה הנפלאה, שליחה מסורה של הרבי מה"מ, אישה וחברה שנתנה כל הרבה טוב לסביבתה. קשה להאמין שכל הטוב שבה כבר לא איתנו. איך אפשר לתאר לכן את החיוך שלה, את המילה הטובה. אני באופן אישי הרגשתי בכל פעם שראיתיה שהיא מחבקת אותי, גם אם זה לא היה כך בפועל. היו בה כה הרבה חום ואהבה. כל שנותר לומר לה הוא: תודה! על כל מה שהשאירה בלבבותינו, תודה על כל היופי שהיא פיזרה בעולם. נפגשנו כמה חברות והעלינו זיכרונות, התוצאה לפניכן. תקוותי שגם אתן תקבלנה מאורה הנפלא שעדיין מאיר בעולמנו המוגבל.

    התקשרות לרבי ושליחות

    ירדנה לוי: "אני זוכרת שלפני כשש שנים כשהיא כבר סבלה מכאבי גב חזקים (כך גילו לה את המחלה). ביקשו ממני להביא לחנוכת-בית מישהי כריזמטית שתדבר. התקשרתי אליה ולמרות הכאבים היא הגיעה וריתקה את הבנות במשך שעתיים. בסוף הערב כולן התאספו סביבה ורצו להמשיך את הקשר עימה. היה מדהים לראות כמה היא משפיעה וקורנת, המלאות והביטחון שלה משכו אליה נשים כאל מגנט".

    דנה גבירץ: "שבועיים לפני פטירתה התקשתה לדבר, הגיעה אליה קלינאית תקשורת כדי לתרגל איתה. היה לה מאוד קשה לעשות את מה שההיא ביקשה ממנה אבל היה לנו ברור שהיא חייבת להתאמץ כי אם היא גם תפסיק לדבר מצבה יתדרדר עוד יותר. התיישבתי מולה ואמרתי לה: 'את חייבת לעשות את התרגילים שהיא אמרה לך…' אמרתי לה כמה מילים והיא לא הצליחה להגותן. חשבתי קצת ואמרתי: 'תגידי רבי, את תגידי את זה, את יכולה'. ברגע שאמרתי לה את זה היא אגרה כוחות וצעקה כמעט בלי קול: 'ר…ב…י!!!!!' זו המילה האחרונה ששמעתי ממנה. היה בזה משהו מאוד סמלי כי רינת הייתה מסורה לרבי, עד הסוף ובצורה הכי תמימה שיש".

    ירדנה לוי: "היא כל הזמן שאלה את הרבי ב"אגרות קודש", מבחינתה היא והרבי היו ממש אחד. הייתה לה אמונה שלימה שתצא ממצבה כי היא קיבלה תשובות מעודדות מהרבי. היה מדהים לראות את האמונה שהייתה נסוכה בה, מעל הטבע ממש – שאם הרבי אומר, כך יהיה. אף פעם לא שמעתי אותה שואלת למה היא קיבלה את המחלה או למה זה מגיע לה, רק אמרה שאין לה כוח. אני לא אשכח איך שאפילו בתקופה שהיא כבר לא חשה בטוב, הציעה לי שנפתח מדרשה בתל אביב. עד שהמחלה ניצחה אותה היא לא הפסיקה לרגע. הייתי אומרת לה: 'רינתי, עזבי את זה עכשיו, תתמקדי ברפואה שלך!' אבל זה היה בנפשה, היא כל הזמן חשבה מה עוד אפשר לעשות, איפה עוד אפשר לפעול והאמינה שזה מה שיביא לה רפואה. כשביקרתיה בפעם האחרונה בבית הרפואה, התקשרה אליי מישהי מירוחם שרוצה להקים מדרשה. 'את פנויה? רציתי לשאול אותך כמה שאלות' צחקתי בלב, רינת ככה מולי ושואלים אותי אם אני פנויה. רציתי להגיד לא אבל כשהסתכלתי על רינת ידעתי שהיא רוצה שאדבר".

    אהבת חברות

    נורית פארן: "חלק משמעותי מהתהליך שעברתי בהתקרבותי היה בזכותה. במובן מסוים אני מרגישה שכולנו פה בזכותה. בעלי התקרב הרבה יותר מהר ממני. הרבה פעמים היו אומרים לי כמה בעלי סבלני לכך שאני לא מתקרבת בקצב שלו… רינת אף פעם לא נתנה לי את התחושה הזו. תמיד היא ראתה איך אני היא זו שמצליחה להכיל את המצב. הייתה בה יכולת בלתי רגילה להעצים את מי שלידה, לראות ולחזק את הטוב שבו. תמיד ראתה רק את היופי שיש ביני לבין בעלי, את האהבה, את הטוב. אי אפשר היה לחשוב אחרת על ידה. קשה לתאר כמה קולה חסר לי".

    דנה גבירץ: "יש לי שתי חלומות על הרבי שקשורים ברינת. לפני שנתיים וחצי הייתה לי 'לידה שקטה' [לידה של עובר מת]. הייתי אצל הרבי אחרי שזה קרה ובאחד הלילות חלמתי שנשים מהקהילה יושבות יחד בחדר והרבי מוסר להן שיחה. כשהרבי סיים התקרבתי אליו כדי לשאול איפה התינוקת שלי ואם היא בסדר. הרבי הסתובב ואמר לי 'תגידי לחברה שלך, רינת, שהיא צריכה להתפלל הרבה'. התלבטתי אם לספר לה על החלום כי היה יכול להשתמע ממנו שהמצב לא טוב. אבל די מהר הבנתי שאני חייבת להעביר לה את המסר מהרבי. התקשרתי לספר לה והיא מאוד התרגשה כי בדיוק לקחה על עצמה להתפלל שלוש תפילות ביום וזה היה עבורה סימן שהרבי מלווה אותה.

    שבוע אחרי שרינת נפטרה שוב זכיתי לחלום את הרבי, בחלום הוא לקח אותי לדלת שממנה מגיעים לעולם שאחרי. מעבר לדלת היו שבילים ונוף יפה, הלכתי בהם עד לפתח ומעבר לו ראיתי את התינוקת שלי שוכבת על עלה עם חליפה ורודה וחיוך של מלאך. כשהתעוררתי היה לי ברור שרינת קשורה לחלום הזה, היא בטח עזרה לסובב את הדברים כדי שאקבל תשובה מהרבי על מה שהטריד אותי. הרי תמיד היא לא הפסיקה לדאוג ולתת לכולם, בטוח שהיום בעולם שאחרי היא חושבת ודואגת לנו יותר מתמיד".

    ירדנה לוי: "תמיד הרגשתי שאני נשענת עליה ושהיא לא זקוקה לכלום ממני. אפילו בזמן של שיא המחלה הרגשתי לידה שאני מתמלאת. כשבאתי לבקר אותה לא הייתה בבית אווירה של חולי אלא של שמחה וגאולה, תמיד יצאתי מחוזקת. בשבועות האחרונים בבית הרפואה, היא הייתה כבר במצב לא טוב. כשנכנסתי מיד שאלה: 'הי ירדנהל'ה, מה את שותה?' ניסיתי להגיד לה שלא צריך ושתעזוב אבל לא היה עם מי לדבר, היא כבר שלחה מישהי לקנות לי בקפיטריה".

    ליטל דביר: "היא לא נתנה למחלתה מציאות וגישתה סחפה וחיזקה אותנו. זה היה מקום יהודי מאוד עמוק של אמונה וביטחון. לפני כשנתיים הכנסנו ארנבים הביתה וקיבלתי מהם אלרגיה קשה שלוותה בדלקת פרקים. בקושי יכולתי לעמוד כמה ימים. כשדיברנו סיפרתי לה איך אני מרגישה והיא ניחמה אותי. בעוד היא מדברת הבנתי פתאום כמה שהסיטואציה הזו אבסורדית. רינת במצבה הבריאותי הקשה מנחמת אותי על משהו חולף. אמרתי לה זאת וכמובן שהיא ביטלה אותי והמשיכה להתעניין בהרגשתי".

    דנה גבירץ: "אני שמתי פאה בזכותה. בעלי התקרב יחסית מהר וכבר היה עם 'סירטוק' וכובע ואני עוד לא הייתי בעניין. יום אחד כשנפגשנו היא הציעה לי לבוא איתה לסלון פאות כדי לשטוף את פאתה. בעוד אנחנו מחכות היא לפתע אומרת לי: 'נו, אולי תנסי אחת?' עשיתי לה פרצוף של מה פתאום. והיא בשלה: 'נו, דנה, את לא הולכת לקנות אותה רק תנסי…' היא יצרה אצלי סקרנות, מדדתי פאה אחת ואיתה יצאתי מהחנות! אין בקהילתנו אישה שהיא לא 'נגעה' בה ושלא התקרבה יותר בזכותה".

    אהבת ישראל

    דנה גבירץ: "הייתה בה רגישות לראות מה חסר לכל אדם. לפני מספר ימים נכנסתי למספרה במרכז המסחרי. הספר במקום נראה מאוד עצוב וכששאלתי אותו מה קרה הוא סיפר לי שבכל פעם שרינת ראתה אותו היא הייתה אומרת: 'אתה צריך בת זוג, אתה צריך להתחתן'. בלי בושה ובאופן המתקבל. בעלת אותה החנות סיפרה לי שרינת החדירה בה את הביטחון לעבוד עם פאות. היא נתנה לה את הפאה שלה: 'תגזרי, תעשי איתה מה שאת רוצה, אני סומכת עלייך. תיקחי קורס בפאנות ותפרסמי שאת מתעסקת עם פאות'. כזו הייתה רינת, דואגת ומקדמת את כולן. יש כל כך הרבה מעשי חסד נסתרים שהיא עשתה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על האחר ועל מי שאין לו. כל תקופה היא הייתה מבקשת ממני תרומה לסל קניות עבור משפחות נזקקות".

    ליטל דביר: "לפני כמה ימים חזרתי הביתה וראיתי בדרך אישה ערירית שמתארחת מידי פעם בבתי אנ"ש ברמת אביב. זו אישה מהסוג שלא תמיד נעים ומתאים להזמין אותה. היא עמדה ותפסה 'טרמפים' בדרך, ממש התפללתי שהיא לא תראה אותי ולקחתי מהר את הפנייה מבלי לעצור לה. אחרי שעברתי אותה התחלתי לחשוב לעצמי 'מה רינת הייתה עושה? הרי לא יתכן שהייתה מתחמקת כמוני'. נזכרתי איך הייתה תמיד אומרת לי: 'אם לך יש רכב את צריכה לעזור למי שאין לו'. מיד עשיתי סיבוב 'פרסה' וכל הדרך חזרה התפללתי שאותה אישה עוד תהיה שם… כדי שאוכל לקחתה ולעשות מצווה לעילוי נשמת רינת".

    דנה גבירץ: "כשילדים היו באים אליהם היא תמיד הייתה מגישה קודם לאורח ורק אחר כך לילד האישי שלה. כשראיתי את זה אמרתי לעצמי זה דבר שהוא כביכול קטן אבל כמה אפשר ללמוד ממנו".

     תוקף דקדושה

    ירדנה לוי: "בזמן שהתקרבנו יחד, רינת נסעה מטעם עבודתה לשיקגו להכשרה בנושא פירסום. היא התארחה שם בבית חב"ד ופגשה שם את אחות השליח, הגב' אריאלה בן חיון שמנהלת את "בית מדרש לנשים" ב-770. במהלך השבת אריאלה הזמינה אותה שתבוא לרבי מה"מ בתשרי. כמובן שאריאלה התכוונה שתגיע באופן כללי לרבי ותבוא לשיעורים בבית המדרש. אבל רינת שעוד לא הכירה את האופן שבו העניינים מתנהלים, לקחה את ההזמנה הזו באופן אישי ומוחלט. לפני שהזמינה כרטיס היא ניסתה להתקשר אליה ולא הצליחה אבל בכל זאת הזמינה כרטיס. כשהגיעה ל-770 הראו לה את דירות האירוח והיה לה ברור שהיא לא תישן שם. היא אמרה לאישה שלקחה אותה: 'אריאלה בן חיון הזמינה אותי אליה לתשרי'. היא הגיעה אל אריאלה הביתה והסבירה לה את המצב וכמובן שבסוף היא ישנה אצלה… ככה רינת הייתה ללא פשרות. כשהיא רצתה משהו היא דאגה להשיג אותו ויהי מה. נסיעה זו הייתה מאוד משמעותית בשבילה. אחריה – כל תהליך התקרבותה תפס תאוצה ואת כל כוחותיה הפנתה להפצה וכמו תמיד באופן טוטאלי".

    ירדנה לוי: "התקרבנו קבוצה של חברות משותפות והיא הייתה מאוד משמעותית בתהליך של כולנו. באותה תקופה היא עבדה כסמנכ"לית בחברת 'נור'. העבודה הייתה עד שעות מאוחרות אבל כל יום חמישי אחרי העבודה היא אספה כל אחת מאיתנו מביתה ונסענו יחד לטיולי לילה לקברי צדיקים. אני זוכרת את תפילת "שמונה עשרה" הראשונה שלי בכותל המערבי, היא עמדה והסבירה לי במסירות ובסבלנות מה ואיך לעשות. מן הרגע הראשון של התשובה, הקדושה סחפה אותה. לא היו לה את כל ההתחבטויות וההתנגדויות שהיו לנו. היא התחברה לתשובה באופן פשוט וידעה שזה מקומה".

    דנה גבירץ: "היה בה מקום פנימי מאוד חזק של בלי גבול. היו לנו בקהילה לא מעט בעיות בירוקרטיות עם הגן שלנו. באחת הפעמים התלוויתי אליה לעירייה כדי לסדר כמה עניינים שקשורים בגן. היא נכנסה למשרדים בביטחון רב והסבירה להם בפשטות שיש לנו קהילה גדולה עם הרבה ילדים ולכן ברור שהעירייה צריכה לתת את האישורים המתאימים. אחרי שהם הקשיבו לה, הכל התהפך, הם התנצלו וניסו לעזור. היא ידעה איך לדבר אל אנשים ולחדור אליהם. בחן, עם חיוך אבל עם תוקף גדול".

    פז זהבי: "היא הייתה כל כך מקושרת ומחוברת לחסידות. אני זוכרת שכשהגיעו התוצאות שהראו שגרורות המחלה הארורה התפשטו בכל הגוף, הדבר היחידי שהיא אמרה היה: 'לית אתר פנוי מיניה'. כל דבר, אפילו השחור ביותר התקשר אצלה למשהו בקדושה".

    אמא מסורה

    נורית פארן: "רינת תמיד אהבה שילדיה יהיו סביבה ובבית. אף פעם לא הייתה לה בעיה בתקופה של חופש, עומס או מתח, להיפך. לפעמים הייתי לוקחת את אחת מבנותיי לשחק אצלה ובבית היו עוד כשלושה חברים לכל ילד… בסביבות חמישה עשר ילדים בבית אחד!!! והיא במטבח מכינה לכולם ארוחת צהרים ברוגע ושמחה".

    ירדנה לוי: "כשרינת הגיעה הביתה אחרי הטיפולים, למרות עייפותה הרבה תמיד התיישבה באמצע הסלון. בתקופה הזו הייתה לה את כל העזרה הגשמית ולא הייתה לה בעיה להיכנס לחדר ולישון. הייתי מתחננת בפניה שתלך לנוח אבל היא הייתה אומרת שהיא רוצה שכשהילדים חוזרים מבית הספר ומהגן הם יראו אמא בסלון. כל אישה היא מרכז הבית אבל אצלה זה היה בעוצמות אחרות.

    בזמן המחלה, מיטתה הייתה בסלון, לא הייתה שאלה על כך. היא לא עשתה לעצמה הנחות בשום דבר, גם בתקופות שכבר הייתה לא בריאה נוכחותה בבית הייתה יותר משל אמא ממוצעת. אני זוכרת איך בקיץ שעבר היא הגיעה בקושי רב לבקר את בנה ב'קעמפ' – שלא יהיה מצב שהוא ירגיש שאמא שלו חסרה. הייתה לה מסירות נפש אימהית בלתי רגילה. גם בתוך הכאבים, בשיא החולשה. כשאני היום רואה את ילדיה אני רואה שלימות, אלו ילדים שקיבלו את מה שהם היו צריכים. אומרים שהורה מעצב את הילד שלו עד גיל שש. אני מרגישה שהיא סיימה את התפקיד שלה בצורה הטובה ביותר שיכלה. היא לא שלחה אותם הרבה לחברים, רצתה תמיד שיהיו לידה. באחד הימים האחרונים לפני שנפטרה ישבתי איתה והרגשתי שאני צריכה לעזור לה להשתחרר מן העולם. אמרתי לה: 'תדעי שהילדים שלך נראים שמחים ורגועים, נראה שטוב להם' היא הייתה מעורפלת אבל חייכה בשביעות רצון".

    הכנסת אורחים – ללא גבול

    מיקי: "באחת השנים ליל הסדר חל ביום שני. הם לא תכננו להיות בבית לפסח ולכן בשבת שלפני החג הזמינו את כל הקהילה להתארח אצלם. הרגישו באותה שבת בפועל את נס פח השמן. סיר הטשולנט שלהם האכיל כ-70 אנשים אם לא יותר, ואחד האברכים שהגיע בארבע אחרי תפילה באריכות מצא עדיין אוכל חם. קשה היה לתאר את כמות ה'בלגאן' שכל כך הרבה ילדים יכולים לעשות בדירה קטנה. ורינת בשיא הרוגע נהנית מהאורחים. היו בצד גיגיות וכל פעם שהם התמלאו בכלים היא העבירה אותם לחדר צדדי ואמרה שמישהי תבוא ביום ראשון לשטוף את הכלים. מה שהדהים אותי תמיד הייתה תנועת הנפש שלה, רוחב הלב. גם כשהייתה כבר משותקת והתקשתה אף לדבר, תמיד היא הייתה אומרת לי: 'תשלחי את הילדים אליי, בואו לשבת', ואני הייתי אומרת: 'רינת, עזבי מה את צריכה את כל ה'בלאגן' הזה'. והיא הייתה מתעקשת מתוך מקום הכי אמיתי. היה לה שחרור מאוד גדול בנפש – להכניס אנשים אחרים אל תוך המרחב שלה".

    פז זהבי: "מצד אחד היא הכניסה אורחים ללא הכרה והגבלה אך מצד שני ידעה לדרוש. אם בנות מהמדרשה רצו להתארח היא שמחה אבל תמיד ביקשה שיבואו לעזור לה. כשהייתה מתארחת אצלי, תמיד בסוף הסעודה הייתה מבקשת שקית אשפה כדי לסדר. כשהייתי מנסה לעצור אותה היא הייתה מפסיקה אותי ומארגנת עם כל האורחים את הבית".

    דנה גבירץ: "עד הרגע האחרון הבית שלהם היה פתוח, הם אירחו בו כמויות של אנשים, ממש ללא הגבלה. היא הייתה מזמינה כל אחד שהייתה באה איתו במגע. אפילו רופא השיניים שלה ואשתו הגיעו אליה לסעודה".

    •     •     •

    נקודה מרגשת נוספת שעלתה וצפה בכל השנים, החודשים, השבועות והימים הלא פשוטים האלו, היא אהבת ישראל המופלאה מצד נשות הקהילה ברמת אביב. נשים יקרות שהיו ותמכו, עזרו נפשית ופיזית בכל דבר, מעוגות ואוכל ועד טיפול מסור ואוהב ברינת ובילדים. צריך רק ללמוד ולהפנים. לפעמים נדמה שגם זה קשור ברינת, קודם כל בזכותה הן כולן נפגשו. איך אחרת הן יכלו לצאת כל אחת מבית מלא בילדים ולהתמסר למפגשים ולטיפול בה?! כל אחת מהן מצאה את הכוחות בתוך כל העיסוקים לבוא ולהנעים את זמנה של רינת. הן פשוט נמשכו לשם, אליה. היא הרי זו שנטעה בכולם את רמת הנתינה האינסופית הזו. היה רק טבעי שהן תתנה לה במקום שבו היא הייתה זקוקה.

    הרבי הריי"צ מדבר על חשיבות הסיפור ועל כוחו לחדור לנפש ולשנות את האדם. אחתום בתקווה, שמעט סיפורים אלו יעזרו לכל אחת מאתנו לצאת מהמקומות הפנימיים שלנו שהם בגלות ולתת יותר לסביבה, אם זה בביתה, בשליחות או בכל מקום שחסר ויש בו צורך.

    כולנו נתגעגע אליה, תמיד עד שתתמלא משאת נפשה בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח, וצדקניות קמות לתחייה מיד!

    1812

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה