הנובר
  • מה זה כיפור? • רבקה ערנטרוי

    הגדלה

    במשך השנה מנשא המלאך מטטרון את אותיות התפילה של היהודי לאלוקיו בשל המוגבלות הרוחנית של היהודי, הוא קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל ומעלה את אותיותיהם כפי שמובא בזוהר: "שגפיף (מחבק) ונשיק לה" ואולם אז מעיין המלאך בדינו של האדם ועשוי לקטרג עליו • לטור המלא

    א) "כסה" ודין

    דוקא באותם רגעים חדים ונוקבים של דין…דוקא באותן שניות מצמררות של רתת במשפט, כשמידת הדין עומדת לחקור ולחשוף את האמת על בוריה, בחומרה שכזו ובדיוק משווע  מבלי להתעלם, כשגורלו של הנידון כמעט נחרץ… לפתע חלה המתקה של הגזר, כשההחלטה המכרעת נובעת מתוך מידה של ויתור וחנינה ומתוך מידה של רחמים. הכיצד???

    רגעים של "כסה"…כשהלבנה מתחדשת ואף שביב מאורה אינו מתגלם, המה אותות לשנה מתחדשת… היא דוחקת ומסלקת למקורה את החיות של אשתקד…

    ובטרם באים ונמשכים להם לעולם חיים חדשים, רעננים יותר וברי רמה גבוהה ועצומה יותר, מונשם העולם בעידנת הביניים ע"י חיים שהם חיצוניים, רדודים וחסרי משאבי נפש פנימיים.  הם מסמלים את נקודת המפנה שבין היום והלילה, כשנשמת האדם עולה למרומים, מופקדת אצל אדונה, והאדם חי בשנתו חיים בהמיים יותר כשכוחות השכל והרגש שלו ומשאבי הנפש הפנימיים שלו מסתלקים ורק כוחות הנשימה, מחזוריות של הדם ומערכת העיכול פעילים.

    זהו המניע  לכוחות הדין והגבורה הפוקדים את העולם עם לילה. מידת החסד
    שפוקדת את העולם במשך היום, ממשיכה אליו אורות אלוקיים פנימיים, כך שגם בג"ע חשים זאת, כשהנשמות לומדות תורה מפי האלוקים. בלילה ננעלים השערים והאלוקות הנמשכת ממקור הפנימיות מסתלקת והנשמות מתמקדות ומתעמקות בסוד שקלטו ביום שחלף, ואף שהלילה חלף ושוב מפציע היום והאלוקות עומדת ללמדן חידושים רעננים…טרם מתעוררות הן, היות והן שקועות עדיין בהתענגות על הסוד שנחשף להם ביום שחלף..ואולם אז מעוררת אותן קריאתו של השכוי..התרנגול הזה מגלם את מלאך גבריאל הדופק ומרעיש ואומר להסיח את דעתן ולנתקן  מעומקו של העיון בהן  מועסקות הנשמות ולהכינם לקראת הגילויים החדשים…

    תקיעת השופר ב"כסה" מעוררת אף היא לפתיחת שערי היום והחסד…היא משחררת את האדם מממדי ההגבלה שלו בקול פנימי מעומקא דליבא ברגשות תשובה עמוקים וקול זה "מעורר למעלה מעלה עד רום המעלות להיות עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.." (מאמר "תקעו בחודש שופר תרצ"ד)

    מדוע מתבטאת שאגת הלב של תשובה פנימית ועמוקה דוקא בתקיעה של שופר? מדוע אין הצעקה הבאה מפנימיות הלב, מעוררת את מידת הרחמים???מדוע אין התקיעה מתבצעת ע"י קרן של שור? מהי היחודיות של תקיעה בקרן האיל בעוררה לתשובה ולהמשכת רחמי ה' לעולם אז??

    ב) כבני מרון – מעוררי חמלה ורחמים 

    השור מעורר אסוציאציה של דין כי הוא ממשיך מידה זו בתור חית הקודש במרכבה העליונה, הממשיכה את אור ה' לעולם באורח של גבורות וצמצומים, לבל יתבטל העולם מחיות אלוקית שאינה מוגבלת לקליטתו, והדבר ,אפוא, גורם ליניקה של חיצוניים הנמשכים לאורות זעירים. וזוהי המגמה שבהקרבת פרה אדומה" לבטל דינים אלה… תקיעה של קרן השור ביום הדין תתגבר ,חלילה, את הדין היות והקרן היא המשכיות של מוח החיה ובקיעת הרגש שבו.(סידור האדמוה"ז שער ר"ה רל"ה ד')

    הצאן לעומת זאת מסמלות מידה של רחמים. הפעיה הרכה שלהן מעוררת חמלה…"כרחל לפני גוזזיה נאלמה דום" הרחלה הזו אינה  מגלה כל תנועה של מרד והתנגדות…אין היא נוגחת, נאבקת או משמיעה שאגות ומקימה שאון של סערה כשאר בעלי חיים כשבאים לגזור את צמרם. הכניעה שלה והדומיה שלה מעוררים רחמים משוועים..

    רק דמות חנונה, שרחמיה נכמרים אל הזולת, רק היא תבין ותרגיש בכאבה וצרכיה… לאברהם אבינו היה צאן רב וכן ליצחק, אך משום מה התמסר כ"כ יעקוב למרעהו..החורב (יובש) אכלוהו ביום..הכפור בלילה..השינה נדדה מעיניו והוא השגיח על צאנו בנאמנה…הקפיד להשיג להם שטחי מרעה מובחרים ביותר ותמיד היה משקה את הכבשים מן הרהטים…מדוע התבלט כ"כ יעקוב במידת הרחמים על שאר האבות? מדוע התמסר הוא בעצמו אל צאן מרעיתו, שעה שהם הפקידו על מקנם רועים זרים??(תורת חיים לאדמו"ר האמצעי ויצא ל,ג)

    ג) רחמים הם רגשות הרמוניים של תפארת-יעקוב 

    שעה שנחתך ונגזר הפסק והוא מושתת על שקולים של אמת, הכיצד תוכל מידת החסד לפדות את הנידון מדינו? הכיצד תוכל לערער על אמיתתם של דברים ואת העובדה שהעברה מהווה השלכה ישירה לתוצאות של" ופקדתי על"?

    מידת הרחמים המתחננת יודעת להחליף ולשנות את הגזר.  היא נעלית יותר ממידות החסד והגבורה, היות והיא נמשכת ממקור רם ונעלה יותר, ולכן היא יודעת חסינות של כניעה והתבטלות ואלו מקנים לה את המסוגלות שלה בהכרעה עצומה בדין. מה שאין כן במידות החסד והגבורה החשות את מציאות ה"יש" שלהן וכשמידת החסד עומדת לכשעצמה, היא עשויה להזין כוחות של רשע בשל העדר הבחנה בין מי שזכאי לחסד שלה ובין זה שאינו ראוי לכך בשל עיוולתו.

    מידת הדין, אף היא עשויה להביא לעיוות בכך שהיא מקפידה מאוד ומחמירה עם אלה שיש להמשיך להם חנינה וחסד.

    ההרמוניה שבין מידות החסד והגבורה לכשעצמן, ללא גורם ביניים של מידת הרחמים, אינה מביאה לשינוי ומהפך במהותם, אך היא מחלישה את כחה העצמי של כל אחת מביניהן…

    כשמידת הרחמים מביאה להתכללותן, הן מתבטלות אז וההרמוניה שלהן משמעותית הרבה יותר מהתמזגותן בעצמן ואז הן מסוגלות לפעול חנינה בפסק הדין הנחרץ של הנידון.

    יעקוב מסמל הרמוניה של רחמים הממזגת חסד וגבורה. כל מגמתו היתה להרבות את הצאן, שיפרצו לרוב והוא עשה זאת ע"י הפצלות במקלות שהיציג ברהטים…

    כך אמר להמשיך את מידת הרחמים העליונים עד לעולם החומרי שאין נמוך ממנו…(שם לא,א,ב)

    ד) בכי יעקוב ממשיך מלכותו של ה' לעולם 

    הבכי של יעקוב (בפוגשו את עשיו)שנבע ממעמקים, גם היה אחד הגורמים להמשיך מידה זו. בכי הוא תוצאה של צער המביא לכיווצין ולדחיקת הלחות שבמוחין…ויש בכי של שמחה, כשהמוח אינו מסוגל להכיל בקרבו רגשות גיל ואושר אלו, ולכן הוא דוחק את התפעלות השמחה שגוברת ועזה מכדי שכלי המוח יכיל זאת, וכך נדחות המותרות באופי של דמעות.  וכשהצער והיגון נהפכים לשמחה, לאחר היאוש ואובדן התקווה, הלב נפוג וכלי המוח מתכווץ…

    יש ,אבל, מצב של שמחה, המביא את המוח להתרחבות והתפשטות, כשכוחות הרגש מתיישבים במוח ונאחזים בו..ואז זוהרות הפנים וזורחות מהאושר הפנימי, הצף ועולה ..האדם חש אז בכוחות חיים רעננים מתחדשים בו, במשל של בכי  שמחה  מסוג זה, הביא יעקוב להמשכה נוספת וחדשה של שכינה לעולם.

    יעקוב ,אפוא, המשיך את מידת הרחמים בעולם, כי בשורש נשמתו היה בנוי כך, וזה היה היעד שלו והדבר התבטא בצאן הרב שזכה לו בסמל של "ופרצת" כך שמידת הרחמים ירדה לעולם והתלבשה בכול מידותיו של ה'.(שם מו ב,ג)

    ה) כבקרת רועה עדרו 

    מידת הרחמים מתבטאת בהשגחה הכללית של ה' בעולמו בת בבת עם ההשגחה הפרטית על כל יצור בנפרד. רק ה' מסוגל לעשות סקירה כללית ובאותו רגע של עיניים שאינן מתמקדות ומתרכזות אך מתפזרות –  בוחן אז ה' כליות ולב באופן פרטי ביותר של מבט מתמקד ולכן נותן ה' קצבה (פרנסה קצובה) לכל חי…

    הצאן יוצאים מהמכלאה אחת אחת בשטח מעבר צר מלהכיל שתיים יחדיו, כך נקל על הרועה למנות אותם, והוא עושה זאת ע"י שהוא מעבירם תחת שבטו.

    הצאן מסמלות עפ"י החסידות את יציאת השכינה ממקורה בעליונים וירידתה לעולם בתדמית של מלכות. יעקוב (אותיות ב.ק.ע) הביא לבקיעת הקרניים ויציאתן (אותיות צאן) לעולם. השכינה מדומה לרחל(כבשׁה) ששערה נגזז ממנה והיא מניחה לגוזזיה לעשות זאת בהכנעה.

    השכינה נמשכת לעולם באופן של צמצומים בתדמית של נקב שבפי השערה, והיא נמשכת לעולם הנחות והשפל בניצוצות של קודש. הדבר הוא למורת רוחה ולדאבתה…אך היא אינה מגלה סימנים של התנגדות.

    יעקוב, שמידתו היא רחמים, מביא את קרני השכינה למצב של התכללות, היות ובשורש נשמתו הוא בנוי מהרמוניה  שמידתה היא תפארת  והתכללות של חסד וגבורה במידת הרחמים. ההרמוניה הזו גורמת למצב של מאזן והתיישבות…כי ככול שיש באורות אלו התכללות יותר, הן יומשכו מטה יותר ולא יסתלקו כמו בשבירת הכלים, כשכל מידה היתה נוקשה ועיקשת ולא יכלה להתמזג עם רעותה ואז נשברו הכלים והאורות הסתלקו…זוהי משמעות הצאן העקוד המורה על סמל של קשירה והתחברות.

    השכינה שהמשיך יעקוב לעולם מדומה לגדי במשכנות הרועים. יש כאן גדי המסמל נ.ג.ד שמשמעותו המשכה(כמו מילת נגיד,משפיע) לתוך משכן (משכנות) וכלים גשמיים שיש לברר ולתקן.

    זוהי הסיבה שיעקוב היה רועה צאן לבן, היות ולבן מסמל בשורשו את הלובן העליון…וכשניצוצות הקדושה בקעו (יעקוב) ויצאו (צאן) מנה אותם ה' והוא ישוב וימנה אותם שוב באחרית הימים לאחר ברורן בדרך התורה והמצוות, כדי לוודא שאף ניצוץ אינו נעדר. לכך כוונת המילים "ומונה מספר לכוכבים"  הכוכבים מסמלים את  ניצוצות הקודש ובחזרתם לאחר ברורם שוב ימנה אותם ה' והדבר מתבטא במילים:"אז תעבורנה הצאן ע"י מונה" (כן תעביר, תספור ותמנה…)

    ו) נתנה תוקף-מה משמעותו? 

    המתנות (נתנה) ששלח יעקוב לעשיו היו מיועדות ליצור כלי שיתיישבו בו אורות  המקיף דתוהו של עשיו בשורשו הגבוה מהאורות של שרש יעקוב. הוא רצה להביא הרמוניה בין אורות המקיפים דתוהו והתיקון שכבר ברר ולכן אמר יעקוב לעשיו: "עם לבן גרתי" קיימתי את תרי"ג המצוות ובררתי את אורות הלובן העליון, ובמאזן שכזה, תהיה אחיזה לאור ה' ושירד מטה יותר לתחתונים. הגימטריא של המילה תקף מקבילה לסכום של מספר המתנות ששלח יעקוב לעשיו:

    ת=400 ק=100 פ=80 =580  המקבילים ל200 העיזים,20 התיישים,200 רחלים,20 אילים,30 גמלים ו30 גמלים צעירים, 40פרות,10 פרים,20 אתונות 10 עיירים.  בכך מגיע הסכום של מתנותיו ל580. כוונתו היתה להמשיך אורות של עוצמה ותוקף המביאים לתחושה של יראה ופחד מה' במשך כל השנה. (סידור המהרי"ד לתפילת נתנה תוקף) ויחד עם זאת המשיך את מידת רחמיו להמתיק דינים בעולם,והדבר התבטא במאבקו של יעקוב במלאך סמאל והכנעתו.

    יעקוב מסמל את הבריח התיכון המעביר (מבריח, דהיינו, אור הבורח מקצהו העליון לקצהו התחתון ביותר, ולאחר ברורו הוא שוב בורח וחוזר לעליונים) בתוכו אור פנימי של ה' מרמת הראש שלו בסמל י' של ראשית שמו עד לעקב (יעקוב)ואור זה חודר לאנשיו ומזכך אותם ומשנה אותם.

    400 האנשים שהביא עימו עשיו היו למעשה גילגולם של 400 השקלים עוברים לסוחר, דהיינו אורות מקיפים (סוחר) שהמשיך אברהם לעפרון, שהגימטריא שלו היא גם 400 : ע=70 פ=80 ר=200 ן=50 =400 אברהם אמר להוציאם מעפרון באופן מרובה יותר, אך למעשה הם נתדרדרו והפכו לאנשי דין ול400 בתי דין קשים, שעתה הכניע יעקוב. רק מי שמסוגל להמריא לאותן רמות משם נמשכים הדינים, רק הוא מסוגל לבטל אותם כי את הדינים ניתן להמתיק רק  בשורשם.  (תורת חיים וישלח)

    כבני מרון ולא כבני צאן-מדוע? 

    במשך השנה מנשא המלאך מטטרון את אותיות התפילה של היהודי לאלוקיו בשל המוגבלות הרוחנית של היהודי, הוא קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל   ומעלה את אותיותיהם כפי שמובא בזוהר:"שגפיף (מחבק) ונשיק לה"  ואולם אז מעיין המלאך בדינו של האדם ועשוי לקטרג עליו.

    בעשרת ימי תשובה מנשאת אותנו התשובה ואותיותינו מתנשאות מאליהן… עיקר התפילה היא תפילת העמידה בשמונה עשרה ברכותיה, שהגימטריא שלהן היא ט"ט. את האותיות האלה נוטלים אז משמו של מטטרון ונותרת המילה מרון, שגם מסמלת חנינה ורחמים כי הקב"ה אינו מדקדק  אז.(סידור המהרי"ד לתפילת נתנה תוקף)

    1787

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה