• עצרת בסימן פספוס • מירי שניאורסון

    עזרת הנשים בעצרת המליון
    הגדלה

    אמנם עברו שלושה שבועות מאז התקיימה "עצרת המיליון" שאיחדה את כל הציבור החרדי ועוררה שיח ציבורי שהתאדה בתוך ימים ספורים. אך תחושת פספוס עצומה מלווה אותי מאז • נתכנסו במקום אחד כמה וכמה עשיריות מישראל. לא משנה כמה בדיוק, ולא זעקו מקירות לבם "רוצים משיח" • נכון אמנם שאת העצרת חתמה שירת אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, אך מדוע לא צעקו כל מאות האלפים וביניהם נשים וילדים רכים עד מתי? רוצים משיח עכשיו! • לקריאה

    אמנם עברו שלושה שבועות מאז התקיימה "עצרת המיליון" שאיחדה את כל הציבור החרדי ועוררה שיח ציבורי שהתאדה בתוך ימים ספורים.

    באותו בוקר של יום ראשון ראש חודש אדר, החלטתי גם אני לעלות לירושלים עיר הקודש ולהשתתף בגופי בעצרת התפילה ולו רק על מנת לא לפרוש מהציבור. אזהרות המשטרה עשו את שלהן והביאו אותי לבחור במסע ארוך ומפותל באדיבותה של רכבת ישראל. כמעט שעתיים נסעתי בהרגשה חגיגית של חול המועד. לצידי ישבו עוד מאות יהודים שומרי תורה ומצוות שעשו את דרכם לירושלים.

    בין הנשים הרבות מצאתי גם את העיתונאית הניה שוורץ מעיתון 'משפחה'. תעודת העיתונאית שלה הקלה עלינו את המעבר במחסומי המשטרה והביאה אותנו חיש מהר אל עמדות התקשורת השונות שהתמקמו ברחובות העמוסים לעייפה.

    את ה"בום" חשתי בלבי כאשר הגעתי ל"עזרת הנשים" ברחוב יפו. כיתות כיתות של בנות סמינר מצפת ועד אופקים מלאו את הרחוב ובידיהן סידורים ופיהם מלא תפילה לבורא עולם שלא ייטוש את צאן מרעיתו ולא יראה בחוק הגיוס הכרזה ש"אין לנו חלק ונחלה"…

    היה ברור שגם הן, שעומדות ומתפללות בחום היום מוקפות באובך שעמד באוויר, מודעות לעובדה שזכויותיה של משפחה יוצאת צבא גדולות יותר ממשפחתו של אברך. ברור לכל אחת מהן שהיא זו שתפרנס את הבית שעה שבעלה יעסוק בתורה, אך הדבר לא מנע מהן לשאת פרקי תהלים למען עתידו של כל העם היהודי.

    כשהסתיימה העצרת, מצאתי עת עצמי צועדת אל מחוץ לעיר בחיפוש אחר אוטובוס שיוריד אותי אל מרכז הארץ. עברתי את גינות סחרוב ועדיין לא נתקלתי באחד כזה. המשכתי לרדת לכיוון מוצא עד שמצאתי את מבוקשי. תוך כדי חיפושים קיבלתי טלפון מתחקירנית של אחת מתוכניות הבוקר בתקשורת החזותית. "שמעתי שהיית בהפגנה למרות שבנך משרת בנח"ל החרדי", אמרה. "תרצי לבוא ולהסביר לנו זאת בשידור". לא הערתי לה על השימוש במילה "הפגנה" ונעניתי בחיוב. ראיתי בזה שליחות שהקב"ה הטיל עליי.

    בבוקר התברר לי שמפיקת התוכנית היא ערבייה גאה. איך אסביר לה ש"עם ישראל זקוק לתורת ישראל על מנת לשרוד". גם שאר האורחים באולפן לא היו ידידותיים לרעיון. אך הרגשתי שה' שם לי מילים בפה והצלחתי להעביר את המסר מבלי להיכנס למחלוקת מיותרת.

    – – –

    הכל היה מוכן לפתיחה הרשמית של עבודת הקודש במשכן. אבל אהרון הכהן עדיין חש בושה בשל חלקו במעשה העגל. אחיו, רבן של כל הנביאים, ראש בני ישראל, קורא לו ואומר: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך".

    משה רבנו אינו עוסק בתחושת האשמה של אחיו, הוא פשוט קורא לו למלא את תפקידו. ואולי זו הדרך, אולי זה מה שרוצה משה רבנו ללמד אותנו. גם כאשר יש לנו רגשות אשם כי חטאנו, אין מקום לנבירה בעבר, יש לקום ולעשות מעשה. גם כאשר אנו חוששים שדברינו לא יתקבלו, שאין לנו די ביטחון עצמי, עלינו לקום ולפעול.

    ההוראה הזו מפרשת השבוע פועלת לשני הכיוונים. גם לאלו שעוסקים בהפצת המעיינות וקירוב ישראל לאביהם שבשמיים וגם למקורביהם שחשים פעמים רבות "אבודים" בתוך בית הכנסת, בסדר התפילה והמצוות. קומו ועשו את חובתכם ואל תעסקו בחששות. "קרב ועשה" אומר משה רבנו לאחיו ומלמד אותנו דרך בעבודת ה'.

    – – –

    השבוע הזה בו התקיימה העצרת היה שבוע מלא אתגרים עבורי. אך הדרך שהתווה לנו משה רבנו הקלה עליי את ההתמודדות. את הכוח שואבים מהקב"ה. כך כאשר משה רבנו מגיע לפרעה, הוא חושש, אך הקב"ה מבהיר, אני אהיה איתך. נשאתי תפילה לקב"ה שייתן בפי את המילים הנכונות והרגשתי את הרבי מלווה אותי בכל ראיון, בכל משפט ובכל מילה שהוצאתי מהפה.

    אבל, משהו אחד הצליח לטרוד את מנוחתי בשבוע הזה. תחושת פספוס עצומה שליוותה אותי לאורך כל השבוע ההוא. נתכנסו במקום אחד כמה וכמה עשיריות מישראל. לא משנה כמה בדיוק, זה ממש לא עקרוני אם היו שם 800 אלף או רק 600 אלף. ולא זעקו מקירות לבם "רוצים משיח". נכון אמנם שבין הדוברים היה מי שאיחל שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו ישמע לשוועתנו ויקבל תפילותינו לרחמים ולרצון ויחיש לגאלנו ולהוציאנו מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ונכון אמנם שאת העצרת חתמה שירת אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, אך מדוע לא צעקו כל מאות האלפים וביניהם נשים וילדים רכים את הזעקה המהדהדת באוזנו של כל חסיד ליובאוויטש מעת בואו לעולם – עד מתי? רוצים משיח עכשיו!

    אני חשה פספוס. ואת?

    1271

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. ff_770
      כ״ה באדר ב׳ ה׳תשע״ד (27/03/2014) בשעה 0:24

      ב"ה

      זה כל כך נכון,
      הייתי בעצרת, וכל דקה שם – הרגשתי את העוצמה בכינוס של כל כך הרבה יהודים יחד,
      כי באמת היה שם מאד עוצמתי,
      והרגשתי את הפספוס!!!
      הרי, באמת, בנוכחות כל כך גדולה, מה יותר פשוט ומתבקש מלזעוק 'עד מתי'?!

      הייתי בעצרת עם חברות שלי שאינן חב"דנקיות, והרגשתי צורך להסביר ולהגיד.
      אמרתי להם, שחבל; אמרתי להם שחייבים לצעוק לה' ולדרוש גאולה מיד!!
      היה להן קשה להסתגל לרעיון של לדרוש לה',
      אך הסברתי באופן כללי את גישת החסידות והרבי בעיקר, וב"ה זה הובן.

      דבר נוסף, בתור בת חב"דית, ובמיוחד בתור אחת שטסה לרבי, לתשרי, ולכ"ב שבט –
      ורגילה לציבוריות של 770; היה לי מאד מוזר שלאחר כל ברכה שם נשמע 'אמן' בקול ענות חולשה.
      אני הרגשתי צורך לומר בקול רם, כמו הילדים של 'מחנה' ב'תשרי' –
      'אומיין, י-ה-א שמי …. י-ת-ב-ר-ך',
      ולא בלחישות שהיה בעצרת…

      יישר כוח על הכתבה!!
      תודה רבה, אני אוהבת את נקודת המבט שלך, אשמח שתכתבי עוד!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה