חג הפסח, חג חרותנו מלא בשמחה וקדושה. חג משפחתי בו נקרית לפנינו ההזדמנות לשבת יחד סביב כל בני המשפחה – דודים ודודות, גיסים וגיסות, להתעדכן, להתעניין, להחליף חוויות ולשמוח יחד. משפחה מורחבת היא ללא ספק מקום של אחדות מבורכת, יש בה כוחות חיוביים, חמימות וחוויה אין סופיים. חוויות משפחתיות אלו ועוד נותנות לכל איש ואישה בישראל את ההזדמנות להכיר ולפתח את האמון והביטחון זה בזו ולהגיע למצב בריא ואידיאלי בתקשורת הזוגית.

לפני מספר שבועות שיתפה אותי חברה מהעבודה, אם לחמישה ילדים, כן ירבו, בהתמודדות שחוותה במהלך שהותה מספר שבועות אצל משפחת בעלה, לקראת שמחה משפחתית. היא אמרה לי: "אילו הייתי מודעת יותר לחשיבות ההקפדה בדיבור ומחשבה בקרב בני המשפחה המורחבת לא הייתי נאלצת להתמודד עם הניסיון – אכן, הקשר החם עם המשפחה הוא טבעי וחיובי, אך הצניעות והגבולות הברורים במסגרת המשפחתית, חשובים והכרחיים לשמירת הקשר הזוגי".

אז החלטתי. אני מעלה את הדברים על הכתב לטובת כולן ותפילה בליבי שהדברים לא יתקבלו כביקורת אלא באמת יגרמו להגברת המודעות בכדי שנוכל לומר על ביתנו שהוא מקודש כבית מקדש מעט.

הרי את מקודשת

הגב' ניצן רון עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת נותנת מבט על כוחה של המשפחה והצורך בגבולות בה, כבסיס לאמון בין בני הזוג.

כמטפלת משפחתית וזוגית איך את מגדירה את מקומה וחשיבותה של המשפחה ביחס אל הפרט?

"המשפחה היא ללא ספק המסגרת הראשונית והמשמעותית ביותר בחיי הילד, המתבגר והאדם בכלל. המשפחה היא המשאב המשמעותי ביותר העומד לרשות הפרט בהתמודדות עם קשיים, רגשיים, פיזיים וחברתיים אך גם יכולה להיות מקור לקונפליקטים, תסכולים ואכזבות.

התורה הקדושה מלמדת על בניית המשפחה כראוי וכנדרש, סיפור הבריאה מדבר על המימד האנושי של המשפחה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – כל אחד מבני הזוג עוזב את ביתו ומקום לידתו כדי להקים עולם חדש, בית חדש. עזיבתו אינה רק פעולה ה'מנתקת' עצמו מאביו ומאמו אלא גם פעולה חיובית של דבקות באשתו והפיכתם לישות אחת שאין דומה לה.

משפחה יהודית מהווה את גרעין הקיום. ובמקום שבו יש הכרה עמוקה בדבקות של איש לאשתו, יש גם יציבות אישית והמשכיות של האומה, ובשל כך ההקפדה הגדולה על הנאמנות המשפחתית. לכן, אין איש שלם בלא אישה ואין אישה שלימה בלא איש.

הסיפור הבא נותן מבט מעצים על המשפחה היהודית:

מסופר על ה'דאלי לאמה', המנהיג הטיבטי הגולה, שנדד בעולם מגיל 25. יום אחד המנהיג הישיש ביקש להיפגש עם אנשי מחנה פליטים של יהודים שומרי תורה באומרו: 'אני נמצא בגלות הרחק מביתי כבר כמה עשרות שנים וכבר מרגיש כמה קשה לשמור על הזהות הרחק מהבית. אתם עם שנמצא בגלות אלפי שנים ואף על פי כן הצלחתם לשמר את זהותכם תמיד בצורה כה מרשימה וייחודית! מהו סודכם?' ניסו לעלות רעיונות, זה אומר כך וזה אחרת עד שלבסוף קמה אחת הנשים ואמרה: 'מקור עוצמתנו וכח הישרדותינו היא המשפחה היהודית. בכל מקום בעולם שאליו הגיעו זוג יהודים הגיע הכל. כל משפחה היא גרעין שלם, יש בה מלך ומלכה, כהן גדול ושכינה. הקשיב ה'דאלי לאמה', ולחש לעצמו: 'זהו הסוד. כאן טמון המפתח'.

עד כמה נצרכים גבולות ברורים בין בני הזוג לבין משפחתם המורחבת ומה מטרתם?

"ביהדות קיימת הבדלה. הבדלה מאומות העולם, מקודש לחול, מטהרה לטומאה ועוד…  משפחה יהודית גם היא נבדלת בצורת התנהגותה, באורח חייה ובמשמעות שיש בין שני בני הזוג.

מטרתם של גבולות היא לשמר את המסגרת הקיימת ולתת בה הרגשה של ביטחון ואמון. גם לאיש ולאישה נדרשים גבולות משלהם ביחס ובתקשורת עם הסובבים אותם, בדיוק כפי שילדים זקוקים לגבולות בכדי להישאר במסגרת משפחתית נכונה שתוביל אותם להעצמת אישיותם.

ניתן להבחין בשני מצבים בין בני זוג:

מצב בריא – בו שני בני הזוג חיים בהרגשה טובה בזכות תחושת הביטחון והאמון ביניהם. הם חשים שהם יכולים לסמוך אחד על השני ולא יאכזבו בדרך למטרה המשותפת שלהם – בניין עדי עד. מצב המגיע גם כתוצאה משימת גבולות ברורים, אף דקים ביותר, שבכוחם לשמור על מסגרת האהבה האמיתית בין בני הזוג.

גבולות אלו נעשים בכל מקום ומצב.

אמת. בתוך המשפחה המורחבת קשה להבדיל בין גבול לבין שאינו גבול, לעיתים לקראת חגים או שמחות משפחתיות גרים בכפיפה אחת שני משפחות קרובות במשך תקופה לא מעטה, מתרגלים זה לזה, מדברים זה עם זה (מותר. זו משפחה) אך יש לזכור את הבדלתנו – בני הזוג – מכל השאר ולהישמר – בין איש לאישה שאינם נשואים זה לזה ואינם אחים – מגלישה בתכני הדיבור, מפנייה בשם חיבה או כינוי, מטון דיבור, ומישיבה ממושכת בצוותא ועוד…

על ידי כך שכל אחד מבני הזוג יבחין בגבולות וישים את ההבדלה, יוגבר הקשר הזוגי, האמון והביטחון לו נדרשים בבניית בית בישראל.

כל זמן שעדיין לא נמצאים במצב זוגי בריא והאמון והביטחון המלא לא ממלאים לגמרי, אנו יכולים לעיתים לפרש לא נכון דיבור או מעשה של בן זוגנו כאשר אות מבחוץ שלא מעצים ומגביר את האמון והביטחון בשני חודר פנימה אל הזוגיות, הוא עלול להגדיל את מעגל חוסר האמון ולהמשיך להזרים פנימה את אותו החולי ולהעמיק את הקשר הלא בריא – ההפך מהמצב האידיאלי.

כאשר נשכיל לפתח את הגבולות סביבנו – גם הדקים – נעמיק את הקשר, האמון והביטחון ונגיע למצב בריא בזוגיות, בעזרת ה', מצב בו כל אחד מבני הזוג רגוע ויכול להתפנות להתפתחות וצמיחה אישית שתוביל להעמקת הקשר הזוגי".

•

לאחר שהכרנו בכוחה של המשפחה והחשיבות בשמירת האמון כבסיס לצמיחה ושותפות זוגית מלאה. נפנה לרבנית סימה אשכנזי שתחי' שבעזרת מקורות מתורתנו הקדושה ודברי הרבי מה"מ נותנת לנו מבט מעמיק על הנושא החשוב מכל.

לא רק בלבוש…

בשנת תשכ"ט כאשר נכנסתי ליחידות פרטית אצל הרבי מה"מ שאלני הרבי "מה בנוגע ליראת השמים של נשי ובנות הכפר?". כמובן שלא יכולתי לענות על שאלה כזאת שנוגעת לאדם מול בוראו. אז הרבי הבהיר לי כי "אבן הבוחן ליראת שמיים היא צניעות וטהרה", והורה לחלק את הכפר לאזורים וללמוד נושאים אלו בחוגי בית קטנים.

כנשי חב"ד אנו מודעות לכך שהמילה צניעות אינה מבטאת רק את חשיבות ההקפדה על לבוש מתאים אלא גם ובעיקר את ההקפדה על מחשבה נקייה, דיבור טהור ומעשה נכון שנדרשים בכל מקום ובמיוחד בחברה בה אנו מרגישות הכי נוח – משפחתנו המצומצמת והמורחבת.

המודעות לכך מתחילה כבר מראשית הקמת הבית ועוד לפני כן. כבר בתהליך הפגישות לקראת שידוכין מציין הרבי מה"מ שיש להקפיד לא להיות בקירוב יתר עם המשודך כיוון שזה עלול חלילה להביא בהמשך לריחוק בחיי הנישואין כלשון הרבי "ריחוק מגיע על ידי קירוב האסור". בזמן זה הדיבור צריך להיות עדין ועוסק בנושאים של שאיפות להקמת בית ופחות בביטוי רגשות אישיים  אחד כלפי השני (שכמובן הזמן לכך יגיע בעיתו), כאשר מקפידים על כך זוכים כלשון הרבי "שבארץ ישראל מסתיימים שידוכים באופן של צניעות כו' ומאושרים בגשמיות וברוחניות… ולזאת כוונתי".

על שנת הנישואין הראשונה נאמר בתורה "ושימח את אשתו אשר לקח שנה שלימה" ספר החינוך מסביר שבתקופה זו אין על הבעל לנסוע לחו"ל גם אם זה לצורך פרנסה או אף לשרת בצבא אלא לשהות עם אשתו ובכך לשמחה. כיצד בזה הוא משמח אותה? אלא, שכאשר הבעל מגיע כל יום לביתו, נכנס ויוצא, יש לו את ההזדמנות לראות את כל מה שאשתו עושה ומשקיעה למענו, בכדי שיהיה לו טוב ונעים להיות בבית. ראיה זו גורמת לו להתפעל ממנה ולהעריך אותה עד שעל ידי כך היא נעשית חלק בלתי נפרד מנפשו וגם היא שמחה בו ואז זוכים למה שכתוב: "ויוכשרו הוולדים אשר תלד לו ויעלה העולם חן בעיני בוראו" – בזכות זה ששניהם טהורים במחשבה היות וכל ליבו מלא בה וכל ליבה מלא בו – הבית שלהם יהיה בית יהודי כשר מלא בשמחה, קדושה וטהרה. לכן כאשר המחשבה נתונה לאורך כל שנות נישואיהם של הזוג אך ורק זה בזו נבנה בסיס יציב וחזק שנותן את הכוחות והיכולת לשמר את התא המשפחתי לנצח.

 הקפדה על טוהר וצניעות המעשה מתבטאת בעיקר באיסורי ייחוד (החלים כמובן גם במשפחה המורחבת, פרט לקרבה משפחתית ראשונה) הלכות אלו נצרכות ללמידה עיונית עוד לפני הלכות של מצוות אחרות כגון יום הכיפורים(!) כמו שכתוב: "אישה צריכה ללמוד היטב לידע את הלכות נידה, חלה ואיסור ייחוד לפני כל מצוות לא תעשה כמו שבת ויום הכיפורים" (שולחן ערוך). למידה זו משמעותית וחיונית לאישה כיוון שכאשר היא מודעת להלכות אלו היטב, יש בכוחה לשמר את התא המשפחתי שלה ושל אחרים.

נאמר בזוהר: "טוהר מחשבת הלב ניכר בשפתיים" שכשיש מחשבות טהורות לאדם מיד זה ניכר בשפתיו – האם הוא מדבר בצורה מכובדת ונקייה. כאשר רואים אישה שמדברת בכבוד, עדינות, וצניעות  מוכח שמחשבותיה אכן טהורות – ומחשבתה ממוקדת אך ורק בבעלה ולא באף אחד אחר.

עלינו לא רק לשמור על טוהר המחשבה שלנו אלא אף על מחשבת האחר! לכן יש חשיבות רבה לכך שבני זוג לא יגלו חיבה זה לזו ליד אנשים זרים כגיסים וגיסות כדי שחלילה לא יגרמו להרהור עבירה לצופה בהם. שמעתי שהרבי התבטא פעם על כך ש"לא כולם (הגברים) בדרגת יוסף הצדיק" שיכולים להתגבר על תאוות היצר…

הרמב"ם אומר שעל האישה להיזהר מקרבת בני ביתו (של הבעל) כדי שלא יעבור עליו (על בעלה) רוח קנאה, זאת אומרת, יש צורך גדול מאוד להקפיד לא לפתח שיחה עם מי שלא בן זוגי, אחי או אבי, ואפילו אם הוא ממשפחת בעלי כדי שזה לא יפריע לבעל ויקנא בכך. אין זה אומר כמובן שאי אפשר לדרוש בשלום המשפחה – זה בסדר וחיובי אך בשיחות משמעותיות מעבר, יש צורך לחשוב ולחוש באינטואיציה היטב לפני, האם השיחה נכונה, מתאימה ותורמת לקשר שביני לבין בעלי.

טוב גשמי ורוחני לכל בני המשפחה

ישנו סיפור מיוחד הממחיש את עוצמת הברכה שיש לעמידה איתנה של האישה בצניעות:

"לפני כמאה וחמישים שנה נשבו רוחות הגזירות על היהודים. באחת הפעמים יצאה גזירה בה כל אישה יהודייה חוייבה להסיר את כיסוי הראש ולגלות את שערותיה. היו נשים שנבהלו מאוד וטענו שאם לא יקיימו את הגזירה יהרגו, ולא יהיה מי שיגדל את ילדיהן ולכן החליטו להוריד את כיסוי הראש. לעומת זאת, היו נשים ששמרו בתוקף יהודי על כיסוי ראשן והסבירו את עצמן בכך ש'אותו אלוקים שנתן לנו את הילדים ציווה אותנו לכסות את ראשנו'.

לאחר עשרים שנה נגזרה גזירה נוספת בה כל בחור מבן 20 שנה חוייב להתגייס לצבא. גזירה זו גרמה לבהלה רבה בקרב המשפחות היהודיות שידעו בוודאות ששם אין אפשרות לשמור תורה ומצוות ולחיות כיהודי. אמהות רבות הגיעו לליובאוויטש אל הרבי, וביקשו ממנו שיושיען. אמר הרבי כי כל אותם בחורים שעשרים שנה קודם לכן אמהותיהם שמרו בנאמנות על כיסוי הראש בעודם בעריסות ינצלו מהגזירה ולא יגוייסו לצבא הרוסי, אולם לאחרים – אין לו היכולת לעזור.

שמואל הנביא קיבל מאימו חנה בהיותו ילד מעיל. המדרש בילקוט שמעוני אומר עליו שלא היה זה מעיל רגיל אלא הוא גדל איתו לכל אורך ימיו, איתו משח שמואל את שאול למלך ישראל, איתו נקבר, איתו עמד בפני בית דין של מעלה, איתו עלה באוב, ואיתו יקום באחרית הימים. הרבי אומר שהמעיל היה סידורה ומטפחתה של אימו חנה. במילים אחרות, התפילות והצניעות של אמו הן ששמרו וליוו אותו בעולם הזה ובעולם הבא.

כאשר אישה מקפידה על צניעות במחשבה, דיבור ומעשה. היא עוטפת את הילד בשמירה לכל חייו ומוסיפה לו בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים.

מתחיל מהבית פנימה

פעם דיבר הרבי על כך שאישה ובת  צריכות להקפיד על צניעות לא רק בחוץ אלא גם ובעיקר בפני בני הבית: האישה בפני בעלה וילדיה, והבת בפני אביה ואחיה.

כאשר אישה ובת ישראל תקפדנה על כך בביתן אז ממילא ברור שהן תקפדנה גם מחוץ לביתן.

על הקירות נאמר שהם סופגים וקולטים. מי שהייתה ב–770 בוודאי הרגישה בקדושה שבאוויר. קדושה זו נספגה בקירות ובספסלים של בית המדרש מדברי התורה, התפילות וההתוועדויות הרבות. גם בביתנו הקירות סופגים את צניעות האם ומשדרים לבית אווירה טובה ונותנים לילדים לחוש, שההקפדה על כך בנפשה של אמם ולמענם.

אכן, צניעות במחשבה, דיבור ומעשה זו עבודה, במיוחד כאשר היא נדרשת גם בתוך המשפחה אך בסופו של דבר מביאה לתוצאה של בית שמח, ילדים מאושרים וזוגיות נהדרת שכולנו מייחלות לה. יהי רצון שכמו שבזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, כך בזכות נשים צדקניות – המתאמצות להקפיד על הצניעות על מנת לשמור על המשפחה היהודית – נזכה לגאולה האמיתית והשלימה עם הרבי בראשנו, רווה נחת מאיתנו, תיכף ומיד ממש!