אור וזוהר סביב, אוירה של התרוממות הנפש וחג יוצא דופן באויר…

נשים ובנות, אנשים וגם טף מתרגשים לקראת הרגע הנכסף. הפעם הראשונה שבה התאסף העם בהשתתפות עמודי האש והענן, הנה יוקרב הקורבן. פסח, שה לבית אבות, משפחות משפחות….

אך אויה, תקלה! כמה נורא! החמצה של ממש.

מתוך אהבה, אהבת אחים ואחריות. הפכו כמה מהנוכחים לטמאי מתים. ועכשיו הפסידו את הזכות. הכאב לופת הלב, מאיים לחנוק, להשבית, להתייאש. להשלים עם המצב? וגם להסביר זאת באופן מוצדק? לא. כך החליטו אותם הטמאים. על הקורבן לא מוותרים. ובהחלטה נחושה אל משה רבינו ניגשו. את דרישתם באופן בלתי מתפשר הציגו: מדוע ולמה נגרע לבלתי הקריב הפסח במועדו?!  התוצאה לא איחרה לבוא. נזיפה על חוצפה? לא ולא. פסח שני ניתן להם כיון שהתעקשו וגם את "מועדו" קיבלו. זמן מיוחד להשלמה ותיקון ניתן. וכל מה שקרה אז שייך אלינו כמובן.

"עניינו של פסח שני: אין מצב אבוד. תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ןאפילו "לכם", שהדבר היה ברצון. על אף הכל אפשר לתקן"  (היום יום יד אייר)

על מנת לתקן אין צורך במחיקת העבר, אלא יש לפעול למען השלמת החסר- החסרונות. מה שעד עכשיו לא עשיתי:  לא התפללתי, לא כתבתי לרבי, לא הקדמתי שלום לחברות – לעשות! ומה שעשיתי אך לא בשלמות – לתקן!- להשלים!

הרבי שליט"א אומר שצריך לנצל את הכח הסגולי של פסח שני לתקן אפילו את המצב הנחות ביותר ולהגיע למצב הכי נעלה בעילוי אחר עילוי, להיות במגמה של עליה לצורך עליה, עם הפנים קדימה לכיוון המטרה. וכל זה מתוך זעקה של "למה נגרע?!" ובמילים שלנו "עד מתי?!" גם מי שמצבה הוא טוב: יוצאת בקביעות למבצעים, לבושה בצניעות, מפרסמת משיח, מתפללת בעבודה, מתייחסת כראוי לחברות, חתת, ספר המצוות, לא פחות. – צריכה להתבונן במצבה ולהגיע למסקנה שהשלימות העכשווית היא חיסרון ביחס לשלימות נעלית יותר. ממילא צריך להשתדל ולעשות ולעשות ולעשות..

אז במדבר הפסידו רק קורבן אחד שגרם לרעש של העם ולחידוש מצד בורא עולם.

בית המקדש עדיין לא כאן וכולנו עדיין לא הורשנו להביא את הקורבן. אולי מישהי יכולה לחשב כמה קורבנות הפסדנו מאז החורבן? זה חסר, חסר, חסר. הכאב לופת הלב, מאיים לחנוק. נשבות? נתייאש? נשלים עם המצב? – לא ולא. מלך המשיח מגלה כי כח לנו ניתן לפעול חידוש גם בזה הזמן.

היום, פסח שני ביכולתינו לבנות את המשכן אשר בכל אחת ואחת ולזעוק "למה נגרע?!" התביעה והזעקה הזאת מתבטאות במעשים שלנו בפועל לכבוד הגאולה. להוכיח לכולם, לעצמנו, להקב"ה ולרבי שאנו, בנות נאמנות, אוהבות נמשיך להאמין ולפעול מתוך שמחה ללא לאות עד שנזכה לרגע ההתגלות ואיתו לזכות הקרבת הקורבנות.-נאו! ומציאת ה"אבידה" שהרי אין דבר אבוד, והיא: "מצאתי דוד עבדי"- דוד מלכא משיחא.

יחי המלך המשיח!