• לא מוות – חיים!

    הגדלה

    הבעל נשכח מאחור, ההורים- זיכרון עמום, הילדים- שיהיו בריאים אבל עכשיו יש רק מטרה אחת ויחידה. ללדת. ומהר. ככל שהכאבים מתגברים, העוצמות מתחזקות, הכוח הולך ונגמר. נדמה שאי אפשר יותר. זהו. תעזבו אותי. לא רוצה. לא יכולה יותר. די!!!! ואז, המיילדת צועקת, תמשיכי תלחצי! עוד קצת.. רואים כבר את הראש! • נעמה טוכפלד בטור חדש - עבודת הבירורים

    את ביתי הבכורה ילדתי עם אפידורל. את שלושת הבנים שבעקבותיה- בלי. ללא שום משכך כאבים והתערבות רפואית חיצונית צצו והגיחו לעולם שלושה ילדים מופלאים. משיחי.
    זה לא בגלל שאני חובבת כאב. להיפך.
    זריקה או חיסון מלחיצים אותי בטירוף. מרופאי שיניים אני פוחדת פחד מוות. ועדיין, מול האופציה של לשכב יומיים במחלקה, אינפוזיה בוריד, אנטיביוטיקה מטפטפת פנימה בעיקשות וכל רופא שלישי שעובר לוחץ, בודק ושואל באדישות: "נו, את לא רוצה ללדת?" (לא..סתם באתי לנפוש אצלכם במחלקה) – מול כל אלה העדפתי להתבשל קצת בבית עם הצירים, לתת לתהליך לקרות מעצמו ולבוא בהולה ודחופה מתוך מטרה אחת ויחידה: ללדת, ומהר.
    כל מיילדת טובה יודעת שבלידה ישנם שני שלבים: צירים מקדימים וצירי לחץ. כאשר יולדת נכנסת לשלב צירי הלחץ, כבר לא מעניין אותה כלום: לא איך היא נראית, ולא הנשימות והנשיפות, ולא הכביסה ששכחה לתלות, או המאמר שלא סיימה לקרוא או הפרזנטציה שלא הגישה או האוכל שנשאר מחוץ למקרר. גם סובביה לא מעניינים אותה. הבעל נשכח מאחור, ההורים-זיכרון עמום, הילדים- שיהיו בריאים אבל עכשיו יש רק מטרה אחת ויחידה. ללדת. ומהר.
    ככל שהכאבים מתגברים, העוצמות מתחזקות, הכוח הולך ונגמר. נדמה שאי אפשר יותר. זהו. תעזבו אותי. לא רוצה. לא יכולה יותר. די!!!! ואז, המיילדת צועקת, תמשיכי! תלחצי! עוד קצת..רואים כבר את הראש!
    ובכוחות אדירים, כאלה שאף אישה לא יודעת שיש לה, עם דחיפות ולחיצות ומאמץ על שהעיניים יוצאות מהחורים והגרון ניחר- זה קורה. תינוק נולד. הכאב מתחלף באושר. דמעות הייסורים מתחלפות בדמעות שמחה. הורמוני הלחץ מתפנים ובמקומם המוח משחרר הורמון אהבה. העולם נצבע בצבעים בהירים. ממצוקה וכאב, לחץ ואימה עברת לשמחה, הודיה תפילה ואהבה. בשעתא חדא וברגע חדא.
    הרגע הזה הוא תמיד קסום. רגע בראשיתי של בריאה חדשה. של נשמה שירדה לעולם ומביאה שמחה בלב כולם. המציאות השתנתה לנצח, ולטובה.
    ומה עם הכאבים שהיו לפני רגע? נשכחו ואינם. אמנם, הגוף עוד דואב. יקח זמן להתאושש. המאמץ עוד ניכר, אבל הכל היה שווה. ובלי אותם כאבים- כנראה זה גם לא היה קורה. כי הכאבים מעצם טבעם, דוחפים אותנו לפעול, ללחוץ, לעבור משם והלאה. הטשטוש הוא סוג של אשליה, כי אם לא כואב, לא פועלים.
    לפני 20 שנה, התחילו צירי הלחץ. היו כאלה שפירשו את הכאב כשכול. כחידלון. כהפסק החיים, כמוות. הכאבים גרמו לרבים לחשוב שזהו. נגמר.אין כוח יותר, ומי בכלל רוצה. ולמה צריך את זה.
    אבל המיילדת שלנו, ריבונו של עולם, צועקת לנו: עוד קצת! תמשיכו! ללחוץ, לדחוף! רואים כבר את הראש!!!
    ראש בני ישראל. רבי. ה-רבי. כאן איתנו. ממשיך ופועל בעולם הזה, בגוף גשמי. משנה מציאויות. ממלא תפקידו כמשה רבנו שבדור, איש האלוקים, חציו גשמי וחציו רוחני. עומד אחר כתלנו , משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים. שוטף את העולם בנחשולים של אור בהיר, שבוקעים מתוך סדקים בחומה עבה וחשוכה של גלות. חומה שחשבנו שאין כלום אחריה, שלעולם לא תיבקע והנה היא הולכת ומתפוררת. נושא על כתפיו דור שלם, גלגול של דור המדבר, אבל עם טוויסט- דור שיגאל.  מחבר נשמות, בתהליכים לא יאמנו של השגחה פרטית ואורג מהם מערכת עדינה, שקופה וחזקה כקורי עכביש של עקשנים ועקשניות, חסידים וחסידות, נאמנים ונאמנות שלא מוכנים לעצור לפני הסוף, שרק מחכים לרגע הזה, דוחפים ומתאמצים לוחצים, נאנקים ובוכים, סובלים וקמים וממשיכים רק כדי להגיע לרגע הזה, שבו הרבי, המלך, המשיח מתגלה.
    והמיילדת שלנו- ריבונו של עולם עומדת עלינו וצועקת: לא להתייאש! לא להשבר!! הנה זה משיח בא-וכבר בא!
     
    יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

    1752

    תגיות: , ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    7 תגובות

    1. ר. הרפז
      ח׳ בתמוז ה׳תשע״ד (06/07/2014) בשעה 14:47

      נעמה שלנו!!!!
      יישר כח אדירררררררררררררררררררררר!
      אין עליך את מדהימה!

    2. שטערני כפלין
      ו׳ בתמוז ה׳תשע״ד (04/07/2014) בשעה 15:19

      נעמה, כותבת בחסד! אשרייך!
      ולמגיבה- הכותבת לא המציאה את רעיון צירי הלידה כמשל לרגעי הגלות האחרונים. הרבי מביא את זה. היא רק עזרה לנו להבין.

    3. מוסי
      ד׳ בתמוז ה׳תשע״ד (02/07/2014) בשעה 23:17

      לא נראה לי מתאים לאתר חסידי להביא תיאורי לידה
      עם הרבה הערכה לכותבת אסור לנו להתבלבל מהם הגבולות שלנו.

    4. חיהלה
      ד׳ בתמוז ה׳תשע״ד (02/07/2014) בשעה 8:28

      מהמםםםםם.תודה רבה.

    5. חני
      ד׳ בתמוז ה׳תשע״ד (02/07/2014) בשעה 0:27

      כל הכבוד נעמה!
      כל פעם שאני קוראת את המאמרים שלך אני מתפעלת ומתרגשת מחדש!
      את כותבת מעולה! והתכנים כל כך אמיתיים:)

    6. Tehila
      ג׳ בתמוז ה׳תשע״ד (01/07/2014) בשעה 22:34

      חזקקקקקקקקקקקקקק!! את תותחיתתת

    7. יחי המלך
      ג׳ בתמוז ה׳תשע״ד (01/07/2014) בשעה 14:21

      תותחית!!!! התגעגענו!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה