טיסת בוקר לניו יורק. בהפתעה. לא מהסיבות הנכונות. לידי אישה נרגנת וזעופת פנים. לא נעים. היא מנמנמת. אני מתקשה להירדם. שעות הטיסה הארוכות עושות את שלהן ובסופו של דבר אנחנו מדברות. מתברר שהיא מפיקת סרטים דוקומנטריים בדרכה לפסטיבל סרטים בניו-יורק. בסיומה של שיחה ארוכה שעוסקת איך לא, בנשים, יהדות ובחירות, היא נכנעת. בדרכה לפסטיבל היא תעצור אצל הרבי. עוד נשמה יהודית מתחילה צעד ומי יודע היכן הוא יסתיים. תודה לך רבי.

—

שעת ערב בבית רפואה בסטטן איילנד. רופאים, אחיות, מכשירים, בדיקות, אבחנות ובעיקר סבלנות. המצרך הנדרש ביותר בבית רפואה. אני מלווה חברה יקרה לטיפול רפואי שיסתיים באכזבה.

בתוך כל החושך הזה אני מוצאת קרן אור קטנה. נמוכת קומה ושמנמנה שקולטת את העברית שאנחנו מדברות ומגיעה להסביר לנו בטוב טעם את התהליך הרפואי. פתאום יש משמעות לסלוגן "טוב להיות בבית". נכון שהייתי יכולה להבין זאת באנגלית, אבל תודו שבעברית זה נשמע יותר טוב. יותר רך ומרגיע.

—

ראשון בבוקר. אני מצטרפת לאסתי וחני בדרכן לאפר כלה ממכון חנה. מול המראה המוזהבת העגולה שבכניסה, אני מוצאת את אבי הכלה. גבר בגיל העמידה בעל חזות של לורד אנגלי עומד ומיישר את הפפיון לצווארון הטוקסידו. לצידו עומדת אמה במראה אצילי, בשיער אסוף ובשמלת זהב. השניים ממהרים למונית הלוקחת אותם לצילומים עם הכלה.

המאפרת (בתי אסתי) לוחשת לי בהתרגשות: "אימא, תסתכלי על השולחן. יש פה סידור ותהילים של הרבי" וממשיכה "ראית את האישה המבוגרת הרכונה על תהילים במטבח הסמוך? זאת אם הבית של הבנות פה במכון חנה. זאת אימא של פראדי ברוד". הסקרנות העיתונאית שלי שולחת אותי אליה. "שמי מירי", אני אומרת לה. "אני חושבת שבזכות קייטנות חב"ד שארגן בעלך איצקה זכרונו לברכה לפני חמישים שנה באוהלים בבית רבקה, בזכות אותן מחנות קיץ, אני עומדת פה עכשיו מולך ובתי גרה פה בקראון הייטס. בזכות בעלך שאסף ילדות מפונקות מבתים בני ברקיים אמידים והשפיע עליהן מאורו וחיותו של הרבי, אני פה".

כך בדיוק שמעתי את הדודה שרה אומרת לא פעם. "כבר בגיל 14 החלטתי שאני אתחתן רק עם חב"דניק!". באמת. זה מה שקרה לה ולאחותה – אימא שלי שלמרות שלא שרדה את היתושים באוהלי 'מחנה גן ישראל' בשנות השישים וברחה הבייתה כעבור יממה, היא ואחותה נישאו לשני אחים חסידי ליובאוויטש ושתיהן הקימו בית של שליחות האחת בערד והשנייה בראשון לציון, והנה אני פה.

כשיצאנו עם מזוודות האיפור והסירוק מ'מכון חנה', אסתי שוב לחשה לי: "מזל שהספקנו להגיד תהילים בתהילים על השולחן", היה זה ביום השלישי לחטיפת שלושת הנערים גיל-עד, נפתלי ואייל.

—

לבנות צלפחד היה ספק גדול לגבי חלקן בארץ ישראל ולכן פנו למשה רבנו בטענה שזכתה להסכמתו של הקב"ה. "כן בנות צלפחד דוברות". דבריהן נכונים. למרות שהן ידעו שנחלה בארץ ישראל דורשת עבודה, הרבה עבודה ויגיעה, הן לא ויתרו ויצאו מגדרן על מנת לקבל את אותה נחלה. "תנה לנו אחוזה" דרשו ובצדק.

בסופו של דבר הן זכו פעמיים. גם יצרו תקדים הלכתי וגם זכו להוסיף פרשה בתורה. תשוקתן של בנות צלפחד לנחלה בארץ ישראל הוכיחה שנשות הדור ההוא ביקשו לבצע רצון ה', לכבוש את ארץ ישראל, וסללה לנו הנשים את הדרך ללכת במסירות נפש עם הרצון לבנות חיים יהודים בארץ.

ויש גם לקח. כך מסביר לנו הרבי. לכאורה על פניו נראה כאילו היה זה עניין פרטי שלהן. אך בפועל הפך העניין הפרטי הזה לתקדים שנוגע לכל אישה במצבן.

המסר ברור: אל לך לחשוב שכיוון שמדובר בעניין פרטי שלך זה לא משנה אם יקרה כך או אחרת. עליך לשאול ולברר עד שתגיעי להוראתו הברורה של רב מורה הוראה. בסופו של דבר אין עניין פרטי. כל עניין פרטי הוא עניין כללי של כלל ישראל ולכן ברור ש"עשה מצווה אחת, הכריע את העולם כולו לכף זכות".

בנות צלפחד הפכו לסמל אהבת הארץ של נשות עם ישראל. חכמינו זיכרונם לברכה מציבים אותן מול הגברים שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה"… לעומתם, הנשים אמרו "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". זו כוחה של אמונה תמימה בה'.

אני שואלת רב מורה הוראה בכל עניין הלכתי. גם את.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]

פורסם במשפחה חסידית