• תו מחיר

    הגדלה

    סביון. בוקר יום חמישי. ישבתי בסלון ביתה המפואר של אורנה אליו הגענו מיד לאחר שיעור ההתעלמות בו רקדנו יחדיו. החנייה הפרטית, חדר האוכל המפואר, חנוכיית הכסף שגובהה כגובהו של אדם ממוצע ושאר חפצי הנוי שהקיפו אותי, לא הכינו אותי למה שאני עומדת לשמוע • מירי שניאורסון

    סביון. בוקר יום חמישי. ישבתי בסלון ביתה המפואר של אורנה אליו הגענו מיד לאחר שיעור ההתעלמות בו רקדנו יחדיו. החנייה הפרטית, חדר האוכל המפואר, חנוכיית הכסף שגובהה כגובהו של אדם ממוצע ושאר חפצי הנוי שהקיפו אותי, לא הכינו אותי למה שאני עומדת לשמוע.

    למעשה באתי על מנת לגייס את אורנה לחוג ידידים של ארגון סיוע לילדים במצוקה. רציתי שהיא תעזור לילדים במצוקה ויצא כך שנחשפתי לעזרה שהיא קיבלה מה' בעת שילדיה שלה היו במצוקה.

    לאחר שמנהלת משק הבית האוזבקית הגישה לנו תה ורדים בכוסות פורצלן וכפיות זהב, התרווחנו על הכורסאות הנוחות שבפינת הישיבה והתחלנו בסמול-טוק. לפני שקבעתי להיפגש אתה כבר ידעתי שלא ניגשים ישר לעניין, חייבים ליצור "סביבת עבודה תומכת"… מעבר לצעדי ריקוד בסטודיו.

    הנה סיפורה של אורנה:

    "היה זה בחול המועד פסח לפני יותר מתריסר שנים", פתחה אורנה את סיפורה. "הבנים היו ממש ילדים קטנים. נסענו לכנרת ואחרי ששיחקנו קצת על החוף, הם ביקשו לעלות לסירת הדיג שלנו אִתָּה הפליגו ללב ים. לא היה בכך כל דבר מעורר חשש. לרגע לא צפינו את הסערה שתפקוד את מימיה השלווים של הכנרת שהייתה חלקה כראי.

    "זמן קצר לאחר מכן החלה לנשב הרוח המזרחית המפורסמת של הכנרת, הסירה שהייתה בטווח הראייה נעלמה לחלוטין. כך, ברגע אחד, הילדים נעלמו עם הסירה המאובטחת והמאובזרת. תחושה של חוסר אונים שאי אפשר לתאר. החושך ירד. השעות נקפו. צוותי חילוץ חיפשו. נורי תאורה נורו. לא חסכנו באמצעים על מנת למצוא את ילדינו. אך ללא הועיל. בשלב מסוים שקלנו לנצל את קשרינו על מנת להביא למקום את כוחות חיל הים, עד שלפתע נפל לי האסימון. קלטתי מה עליי לעשות.

    "עזבתי את המולת החיפושים ונכנסתי לחדר אחורי בסוכת המציל שבחוף. עצמתי את עיניי ודיברתי איתו.

    כן, מירי. מה שאת שומעת. פתחתי את הפה ודיברתי עם הקב"ה בבליל של דמעות ומילים מרוסקות. תחזיר לי את הילדים שלי בריאים ושלמים ואני מבטיחה לך שאתחיל לכסות את ראשי מעתה והלאה.

    "לא עברה שעה קלה והילדים נמצאו חבוקים על גלגל הצלה, מותשים ורועדים מקור, אך למרבית הפלא, בריאים ושלמים. כך גם אמרו הרופאים וכוחות ההצלה שהוזעקו למקום. הם החזיקו בגלגל ההצלה ושרקו שוב ושוב בתקווה שמישהו ישמע אותם. המישהו הזה שמע את תפילתי והציל אותם", סיימה אורנה את סיפורה כשהיא נותנת דרור לדמעותיה הסוררות.

    חמש-עשרה שנה חלפו מאז ומוראות אותו הלילה אינם מרפים מזיכרונה. על ראשה כיסוי ראש. לא סתם כיסוי ראש, אלא פאה, כרצונו הטהור של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. למהדרין מן המהדרין. אם לא שמעתי במו אוזניי, הייתי מתקשה להאמין לסיפור המדהים הזה.

    היה זה שבוע מתיש במיוחד. ביקשו ממני להכין פינה יומית לימי בין-המצרים. מה כבר אפשר לחדש יום אחרי יום אודות אותם ימי אבל עצובים ומדכאים. זו הרי תקופה של לא. של אסור. של הימנעות. של צער.

    איך אפשר להעביר את זה בצורה חיובית, בצורה שלא תעורר אנטגוניזם אצל המאזינים?

    הסיפור של אורנה חסך לי התלבטות מיותרת והתחבר לשיחותיו הרבות של הרבי בעניין ימים אלו שיהפכו לששון ולשמחה. כל גלות עשויה להפוך לגאולה אם רק נוסיף לה את האות אל"ף – אלופו של עולם. ימי בין המצרים (צרה ומצוקה) טומנים בחובם הזדמנות, ומטרתם למעשה להצמיח ישועה. בדיוק כמו סיפורה של אורנה שהצמיח כיסוי ראש ובהידור, דווקא מתוך המצוקה.

    השבטים גד, ראובן וחצי המנשה לא רוצים להיכנס לארץ. הם רוצים אחוזה מעבר לירדן. עבור מי? עבור המקנה. ומה הם אומרים למשה רבנו עליו השלום? "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו".

    מה עונה להם משה רבנו? "בנו-לכם ערים לטפכם וגדרת לצאנכם". הוא מחליף את סדר הדברים ומקדים את הטף למקנה…

    רש"י עומד על אתר מציין זאת ואת הלקח הזה עלינו ללמוד לחיי היום-יום שלנו. העבודה, הקריירה, הכסף, באים אחרי הילדים. הילדים והמשפחה הם הדבר החשוב ביותר. ערים לטפכם קודם לגדרות לצאנכם.

    הנה סיפור שמצאתי ברשת. אדם ננעל פעם בתוך כלבו גדול לאחר שעות הסגירה. כאילו לא די בכך, זה היה בסוף השבוע. המשמעות הייתה ברורה. לאחר שכל מאמציו להיחלץ עלו בתוהו, הוא החליט "לנקום" ופרק את תסכולו על הנהלת החנות. את זמן "המאסר" שלו הוא ניצל להחלפת תוויות המחיר על המוצרים, כך שמחירה של עניבה נסק ל-999.99 דולר ואילו מחירו של מעיל מפרוות חורפן יוקרתית עמד על 29.99 דולר. כך, שעות על גבי שעות המיר "האסיר" את המחירים כך שמחירה של מערכת סטריאו היה כמחירו של שיר ומחירו של תקליט היה כמחירה של מערכת…

    עכשיו נסו לדמיין מה קרה ברגע שהחנות נפתחה. האנדרלמוסיה הייתה איומה. משום שסדר העדיפות השתנה. כשמארז גרביים עולה יותר ממכונת קפה וכאשר בית בובות עולה כמו בית אמיתי, העולם מתהפך.

    זה היה המשל…

    איבוד סדר העדיפות מאפיין את דורנו שעסוק ברדיפת הקריירה על חשבון המשפחה. כמה פעמים יוצא לנו לשמוע אנשים שאומרים שהם "עושים זאת למען האישה והילדים", אבל הם בכלל לא נמצאים עם הילדים או האישה. הם מבלים במשרד שעות רבות יותר מאשר הם נמצאים בבית.

    ראיתי פעם סרטון מרגש בו ילד קטן לוקח את קופסת החסכונות שלו על מנת "לקנות" מאבא שלו שעה של ביחד. לא לחינם אומרים שיש להשקיע בילדים זמן ולא כסף.

    במילים אחרות, תגיות המחיר לא מסומנות כראוי. לא מעט אנשים הפכו "מוצלחים" לאחר שהשקיעו את כל זמנם בעבודה. הם היו למנהלים בכירים, לפוליטיקאים מוערכים, אך ילדיהם הצליחו הרבה פחות..

    במקום החשוב ביותר – הבית והמשפחה – הם כשלו.

    כ"ק אדמו"ר הקודם, הרבי הריי"צ אומר (בתרגום חופשי) כי "עושר יהודי אינו נמדד בתיקי השקעות או מניות או רכוש; עושר יהודי אמיתי הוא להיות מבורך בילדים ההולכים בדרכי השם". כדי להגיע לעושר הזה צריך להשקיע. לא בעבודה, במשפחה!

    לקח זמן אבל הבנתי מה חשוב בחיים. ואת, הבנת?

    הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

     

    Mirisch1@gmail.com

    פורסם במשפחה חסידית

    1244

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה