הנובר
  • לעבודה ולמלאכה!

    הגדלה

    "תאמיני לי, בא לי לעזוב הכל, להיות גננת או מורה. אני כל יום נקרעת מחדש" היא מסמסת לי. לא, לא מדובר בבחורה דתיה, גם לא בתלמידת סמינר או סטודנטית לחינוך. זוהי סופרווייזרית בכירה, במשרד פרסום נחשב, מהגדולים בארץ, תל אביבי, מנותק וחילוני למהדרין • נעמה טוכפלד

    "תאמיני לי, בא לי לעזוב הכל, להיות גננת או מורה. אני כל יום נקרעת מחדש"  היא מסמסת לי. לא, לא מדובר בבחורה דתיה, גם לא בתלמידת סמינר או סטודנטית לחינוך. זוהי סופרווייזרית בכירה, במשרד פרסום נחשב, מהגדולים בארץ, תל אביבי, מנותק וחילוני למהדרין.

    לאחרונה ילדנו שתינו בתיאום מופלא- היא את בנה הראשון ואני, את הרביעי כן ירבו. העברנו את תקופת ההריון והלידה בשיחות נרגשות ובהחלפת חוויות, במקביל לעבודה השוטפת והאינטנסיבית על הקמפיינים הקרבים. דיברנו על משמעות הלידה וחווית האמהות. ציידתי אותה בכרטיס שיר למעלות כנהוג, היא התרגשה והטמינה אותו בארנק. "את יודעת שאני לא דתיה" הכריזה "אבל זה לא זז ממני". ברור, הנהנתי. איזו אמא תוותר על שמירה והגנה רוחנית ופיזית בתקופה החשובה בחייה, כשהיא נושאת בקרבה את הדבר היקר ביותר בעולם? חרדית, דתיה, חופשיה  או אתאיסטית כשאת צריכה, את מוצאת את אלוקים מהר מאוד.
    ואז הגיעה חופשת הלידה. כל אחת מאיתנו התכנסה בעולם שכולו הנקה, חיתולים, מלמולים וגרעפסים ונדמה כאילו העולם עצר מלכת. אבל הוא לא. אי שם בחוץ הוא רץ בקצב רצחני: החשבונות, המשכנתא, מוסדות החינוך, מים, חשמל, ארנונה כל אלו צעדו בסך בחדווה כאומרים: את אולי מתעלמת מקיומנו, אבל אנחנו עוד נחזור בדלת האחורית! והם חזרו, או-הו איך הם חזרו. אפשר לומר שהמלט ששימש לבניית המנהרות לא יספיק לכסות את הבור התקציבי שנפער בחשבון הבנק ובלב כבד, חייבים לחזור לעולם הגשמי, ולהתפרנס.
    הנחיתה היתה בחבטה עזה עבור שתינו, כל אחת מהמקום שלה, כל אחת מהעולם שלה. היא כתבה לי סמס מיואש בו היא קובלת על קושי החיים בישראל, על התובענות המטורפת שהמדינה הזו דורשת מאזרחיה. על חוסר היכולת לגדל תינוק קטן בשופי מבלי לפשוט את הרגל. זה לא מדויק, אני אומרת לה. אפשר להסתפק במועט. אין שום סיבה "לתכנן" ילודה לפי הפרמטרים העקומים של העולם המערבי. מאידך, גם לי ברור שאילו יכולתי לבחור, הייתי מעדיפה להשאר עוד קצת בבית, עוד קצת בחממה הנעימה עם היצור המתוק שזה עתה הגיע לגיל המושלם בו הוא מפסיק לצווח ומתחיל לחייך לעולם. אבל לצד הכורח המחייב להתפרנס, מוטלת עלינו עוד משימה. הכרתי אותה תמיד אבל הבנתי אותה בצורה מוחשית מאוד פתאום. זה היה אגב אורחא של קריאת "דבר מלכות לילדים" עת קראנו בני אנוכי בשבת את שיחת הרבי לפרשת "ויצא " אז הוא מדבר על אדמו"ר האמצעי, השני בשושלת חב"ד, שנולד והסתלק באותו היום, משמע, הגיע לשלמות העבודה כצדיק. הרבי אומר ששלמות עבודת הצדיקים מתבטאת דווקא בגשמיות. כלומר, נעים וטוב לשבת בגן עדן, תחת זיו השכינה או בחופשת לידה. אכן, זהו המקום הנכון ביותר עבורנו בתקופות מסוימות בחיים. אך בשלב מסוים, מצווה עלינו הקול: לך לך. חזור לעולם הגשמי לברר בו ניצוצות ולהאיר ליהודים אחרים מהאור שאתה ספגת. וזו הדרך הבריאה היחידה  להסתכל על הסיטואציה אחרת, התסכול הוא בלתי נסבל.
    ***
    "חזרת??" צוהלת לעומתי שכנה למשרד.  "איזה יופי, אני רוצה לומר לך, הפרשת שבוע שאת שולחת, אני מתה על זה. נכון אני קוראת את זה ביום ראשון.. אבל מה זה משנה? העיקר שאני מתחברת לנשמה שלי וזה עושה לי טוב. שיהיה לך בהצלחה מאמי". היא מסיימת ורצה להכין לה קפה ואני חושבת בלב, שהנה. זו עבודת הבירורים. אולי היה נעים לי מאוד לשבת עוד חצי שנה בבית, אבל יש שם בחוץ יהודים שצריך לחמם, ואין לנו שום פריבילגיה להשאיר אותם מחוץ לדלת, קפואים.

    1532

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה