• עד הגאולה השלימה, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו

    הגדלה

    אבל עד אז" – מתרומם קולו של אבא – "עד הגאולה השלימה, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת שהרבי מתפלל בו, הוא בית המקדש שלנו.." קולו של אבא מתנשא, מלא עוז: "החדר שיושב בו הרבי הוא קודש הקודשים שלנו, והרבי הוא הארון אשר בו לוחות תורת השי"ת שלנו" • טור מרתק

    כתבה: חיה נוטיק

    מדרונות ההרים מכוסים צמר לבן. עולי הרגל נוהרים בהמוניהם, על נשיהם וטפם, לכיון ירושלים. צרורותם על שכמם, הכבשים משתרכים, ועיניהם נשואות למעלה.. להר המוריה. לבית האלוקים, הקדוש, המיוחד.. כמו ארי מתנשא הוא ניצב שם, מבהיק בלובנו. מקדש בתפארתו.

    ריח הקטורת כבר מכה באפם, מערפל את חושיהם.. הרגליים, הדואבות ממאמץ ההליכה, מרחפת אל-על. הרגש החם מציף את נפשם. להפגש עם אבא האוהב, שמחכה לבניו.. אבא! אנחנו מגיעים! משתוקקים להסתופף בצלך, לעבוד את עבודתך… צלילי הכינורות והנבלים של הלויים נשמעים כבר קרובים. "עומדות היו רגלנו.." הפסיעות הופכות למהירות יותר.. בצעדי ריצה הם נכנסים בין שערי עיר הקודש..

    מול בית המקדש נעצרת נשמתם. היופי, הקדושה, הטוהר.. תחושה עליאית. כאן שורה השכינה. הנשמה צמאה מוצאת מרגוע, מנוחה.. שוב להתאחד, להתבטל.. לשכוח את הכל.. ולהיות עם אבא!!

    ***

    מספר שנים קדימה, באותו מקום, המחזה שונה לגמרי. חיילים רומאים שוטפים את הרחובות, רומסים בסוסיהם גופות דוויות. ברגל גאוה מתפרצים להיכל.. כהנים חלושים מזי רעב נלחמים עד טיפת דמם האחרונה…

    לפתע, בתיאום שמימי, אש נוראה מתקלחת מארבע פינות הבית. להבות כתומות – אדומות מלפפות בחום איום את מנורת הזהב הטהורה, את מזבח הקטורת..

    יד מושטת משמיים, נוטלת מהכהנים את מפתחות המקדש..

    שיירת הגולים יוצאת משערי העיר. כבולים בשלשלאות של ברזל, המנסרות את עורם, יוצאים היהודים בבהלה. רגליהם כושלות, הרעב מכרסם, אך ראש וליבם מופנים לאחור. עיניהם זולגות דמעות מרות.. שולחות מבטי פרידה למקדש הבוער.. הכאב צובט את הלב. מקום השראת השכינה.. הפך לעיי חרבות.

    אבא שבשמיים! איך?! התמונה האחרונה שינצרו בזכרונם… חורבן המקדש.

    ***

    הוא עומד על הספספל. מעגלים סוערים מסתחררים מול עיניו. השירה האדירה בוקעת רקיעים. רגע אחד הוא מתעופף באויר, במשנהו הוא מגלה את עצמו על כפתיו של רבי שלמה פעשעס. חסידי האמיל שזכו לחלות את פני הרבי, מאושרים. רגליהם נישאות כמו מאליהם, משתתפות ב"מחול היחידות"… השמחה שוטפת את הכל. חוץ מאחד.

    אברהם בער, הילדון בן השש, מביט ממרום מושבו אל כובעי הרוקדים, כשתמיהה עצומה מנקרת במוחו:

    הלא רבי אלימלך, המורה בחיידר, סיפר להם על בית המקדש, הבית של ה'.. ועל החורבן הנורא.. אז איך יתכן? איך אפשר בכלל לרקוד???

    בית המקדש.. שוב, הוא מצייר בדמיונו את עולי הרגל, את הלויים בשירתם.. ואת החורבן האיום.. והשאלה מתעצמת שבעתיים.

    "אבא", פונה הוא בכאב, והשאלה מזדעקת ממעמקי נפשו: "בית אלוקינו חרב, ואתם – רוקדים??!"

    אבא מרצין. "צודק את, בני". משיב הוא בכובד ראש לבנו הקט, "אכן. בית המקדש שבירושלים חרב, מלך המשיח יבנהו שוב בגאולה.

    אבל עד אז" – מתרומם קולו של אבא – "עד הגאולה השלימה, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת שהרבי מתפלל בו, הוא בית המקדש שלנו.." קולו של אבא מתנשא, מלא עוז: "החדר שיושב בו הרבי הוא קודש הקודשים שלנו, והרבי" – כאן מזדעזע אבא לרגע, ובחרדת קודש ממשיך – "הוא הארון אשר בו לוחות תורת השי"ת שלנו".

    צמרמורות עוברות בגופו הרך של הילד. מה נורא הדבר! לפני שעות מספר זכיתי להכנס לקודש הקודשים?? והארון, עם לוחות הברית.. זה.. הרבי???

    ואבא מסיים: "ואלו הדברים, אשר כ"ק האדמו"ר אמר לכל אחד ואחד מהחסידים – דברי השי"ת!!

    הדברים נחרטים במוחו של אברהם בער. אכן, המבנה הגשמי איננו. הוא נחרב… אבל עד הגאולה יש מקדם מעט העיקרי!! יש לנו רבי!!!

    ושוב נשואות רגלי החסידים בריקוד סוער. כעת, גם אברהם בער יכול לשמוח. לשמוח באמת.

    ***

    מוצאי ר"ה, אלפי חסידים מצטופפים. השירה מתעצמת מרגע לרגע… הרבי מעודד בידו האחת, כשביד השניה הוא מחלק כוס של ברכה לחסידים.. כוס של ברכה, של שפע הצלחה…. בחיוך אוהב של אבא שמעניק לבניו. כבני מרון הם עוברים לפניו. מחכים להפגש במבט…

    התרגשות חולפת בגבם. הנה, כבר יעמדו לפני המלך, האבא…. שכל כך אוהב אותם!! רבי! אנחנו כאן!! זכינו לעלות לרגל. לראות ולהראות. להתקשר, להתבטל.. לעשות את רצונך…

    חגי תשרי, כל כך הרבה גילויים.. אורחי המלך זוכים לשפע של אור וקדושה. תפילות עם הרבי.. תקיעות של אדם ולא של בהמה… מארש הנצחון – כי זה הרי בטוח! כל עידוד נותן את הכח לנצח באמת… להסתופף בצילו של הרבי, רוקד עם ספר התורה הקטן, מקבל את הכוח מהתוועדות 'צאתכם לשלום' ולחזור לארץ עם הכוחות המשביעים של החודש השביעי אצל הרבי..

    *

    היא סגרה את הוידאו ועברה לדפדף בתקיות התמונות מהתשרי שעבר.

    כן, היו תפילות עם הרבי, היה ד' מינים… היא אפילו זכתה לנשק את ספר התורה הקטן.. אבל העיקר חסר. ההשוואה זועקת. אצלה בתמונות, בתמונות הגשמיות.. הכיסא האדום ריק. הכאב הנוקב מחלחל בנפשה. היא לא זכתה לראות, בעיניה הגשמיות, את אבא היקר שלה!! היא התאמצה, אספה דולר לדולר, עלתה לרגל, חכתה לאבא… ולא זכתה!!

    כל כך רוצה להתקשר, להתבטל, להתמסר.. לקבל את הכוח מאבא… את השמחה, את החיות… ואיך אפשר, כש-ל-א ר-ו-א-י-ם????

    ***

    והתשובה מהדהדת במוחה.. היא הרי קראה זאת ב"נוסעים לרבי". התשובה העוצמתית שנתן אבא לאברהם בער… בית המקדש חרב, אך יש לנו רבי!! הבית הגשמי נדמה שאיננו.. אך אז – יש לנו בית רוחני, יש לנו את "בית רבינו", ואת רבינו עצמו!!

    כן.. לא רואים בגשמיות. אך לומר שיש שינוי ברוחניות???

    ואבא האוהב… הוא רק מחכה.. מחכה לכל אחת מאתנו, שתעשה את הצעד הקטן… כדי ששוב נוכל… גם בגשמיות… לראות!!!

    ותחזינה ענינו… תיכף ומיד ממש!!!

    יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

    1748

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. 1
      ד׳ בתשרי ה׳תשע״ה (28/09/2014) בשעה 22:17

      זה מהמם ויש עלזה שיר עוד יותר מהמם!!!!!!!….

    2. שיפי
      ד׳ בתשרי ה׳תשע״ה (28/09/2014) בשעה 12:54

      יישר כח! מרגש ומחזק.

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה