• תרימו טלפון

    הגדלה

    בעלי שליט"א נסע לרבי לשמחת תורה. נשים לרגע בצד את הדיון האם מדובר במעשה לא הומאני בעליל כלפי האישה והילדים, כזה שמצדיק תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג או במעשה של מסירות נפש וגבורה עילאית מצידה של אם הבנים שמחה • אישית, אחד הדברים הבלתי נסבלים עבורי זה להיות נצרכת. לבקש, להזדקק למשהו ולקוות שמישהו יבין. מין תכונה אנושית עקומה כזאת • נעמה טוכפלד

    בעלי שליט"א נסע לרבי לשמחת תורה. נשים לרגע בצד את הדיון האם מדובר במעשה לא הומאני בעליל כלפי האישה והילדים, כזה שמצדיק תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג או במעשה של מסירות נפש וגבורה עילאית מצידה של אם הבנים שמחה שלא חשבה על ההשלכות ורק בנס ה' שלח לה בת בכורה כמתנה. יתכן מאוד ששתי התשובות נכונות אך כאמור, אין זה הדיון.

    במשך שבוע שלם היה עלי להסתדר לבד. במהלך החג, כשעשיתי את המעשה ההגיוני ונסעתי להורי התחושה הייתה משפחתית ועוטפת, שלא לומר חונקת, ועם כלל הילדים הצווחנים, ושלי בראש המחנה,  הרגשתי שאני רוצה לשוב קצת הביתה, לפינה השקטה שלי. למיטה הנוחה שלי ולאוויר הצלול והקריר. די לנסיעות ולטלטולים, לאריזות ולפריקות. שבת בראשית תהיה בבית.
    אלא, שישנו עניין קטן ושולי שכזה בשבת שנקרא, ובכן- סעודות השבת.  כאן כבר הייתי צריכה לחשוב יצירתי. באדיבותן של שתי חברות מקסימות ועם מעט רמיזות ומצמוצים מצידי הגענו להתארח לסעודת ערב אצל האחת וסעודת היום אצל השנייה, והן פינקו, והכינו והגישו, וסבלו בשקט את הבלאגן של ילדי הפרטיים, יחד עם ילדיהן הכלליים ובסה"כ היה יפה נחמד טעים וטוב. כיף שיש כאלה חברות. ב"ה.
    אך בהלכי חזרה הביתה, מותשת מהכל, הרהרתי בסיטואציה שעבורי אולי היא חד פעמית, אבל עבור נשים רבות- זוהי מציאות חיים עגומה של שגרה.
    אני, שרגילה לארח, להאכיל, לפתוח דלת, שולחן ואת הלב, מצאתי את עצמי נזקקת. נכון, לא נתנו לי לשבת לבד בחושך, וברוך ה' שהייתה מי שחשבה התעניינה והזמינה. אך יש כאלה שבשבילן כל ערב שבת וחג הן דילמה מייסרת ובלתי נגמרת: לאן אסע? עם מי אעביר את הסעודה? האם אוזמן להיכנשהו או ששוב אהיה בגפי, או גרוע מזה, אאלץ להזמין את עצמי בתקווה שיקבלוני בשמחה?
     אישית, אחד הדברים הבלתי נסבלים עבורי זה להיות נצרכת. לבקש, להזדקק למשהו ולקוות שמישהו יבין. מין תכונה אנושית עקומה כזאת. ברור שכל חסיד צריך להיות 'משפיע' ו-'מקבל' בהלימה נכונה אבל להיות 'לוקח'? זה כבר סיפור אחר.
    ואז אני חושבת עליהן, על האלמנה המבוגרת שילדיה גרים רחוק, על הגרושה עם ילד שבכל שבת שניה נותרת בגפה,  וגם כשהילד שם, אז מה זה שווה שאמא תעשה קידוש ושניהם ישבו לסעוד בדד? על הבחורה הצעירה שסיימה סמינר או מדרשה ומחפשת את דרכה בחיים, על הרווקה שטרם מצאה את שייעד לה הקב"ה וייסורי בדידות כוססים את נפשה, על זו שבעלה נעדר מהבית אם בגלל צורכי עבודת חירום, נסיעה או דברים פחות נעימים ר"ל.  גם בצד הגברי יש כאלו הזקוקים לחברה אנושית מקרבת ונעימה: בחורי ישיבה, רווקים, אבות גרושים, אנשים מבוגרים ועוד. אנשים שהחיים העמידו אותם בסיטואציות לא פשוטות, לא נעימות ובעיקר- בודדות. לא קל היה במשך שבוע שלם לרוקן פעם אחר פעם פח זבל כבד, לתקן נזילה, לתלות עוד מכונה ולהכניס עוד מדיח, להכין ארוחה ולהאכיל סימולטנית 3 זאטוטים ותינוק, לקלח להלביש ולהשכיב לישון. צרות טובות, כמו שאומרים. אך קשה מכל היא הבדידות. לא שאני טיפוס רגשן או רומנטי, ואפשר לומר שעומס המטלות דחקו הצידה את הפריבילגיה להתגעגע אך הרגעים הבודדים, בהם חברה אנושית, ולו הקטנה ביותר, היו לי כאוויר לנשימה, נחקקו בליבי והחלטתי לנסות לחשוב על אלה שעדיין שם, מחכים ומחכות. להתעניינות, להזמנה, לחיוך, לארוחה טובה, לשיחה נעימה, ל'לחיים' ודבר תורה. לסעודת ערב שבת כהלכתה.
    או חברותא- או מיתותא אמרו רבותנו ז"ל וכרגיל-דברים החצובים בסלע.
    כשלוחי הרבי בכל מקום, מצופה מאיתנו להיות אלו שחושבים על מי שאף אחד לא חשב עליהם. אין המדובר רק באנשים בשולי החברה. זו יכולה להיות השכנה שלך ממול או הבחורה שגרה בשכירות בשכונה. זה יכול להיות סטודנט עולץ למראה אבל כשהוא פותח את סגור ליבו את מבינה שכל מה שיש לו זה פיתה על הפלטה וחומוס במקרר. אלו יכולים להיות ילדים לאב או אם גרושים שזקוקים לחברת ילדים נוספים בני גילם ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. הן אופפות אותנו מכל כיוון. הרבה יותר ממה שנדמה לנו. כל שנותר לנו זה לפקוח את העיניים, לצאת מעצמנו, להרים טלפון, לסמס, לשאול להתעניין ולהזמין. לתת את ההרגשה שאת זו שזקוקה להם כאורחים, ולא להיפך.
    אי אפשר להסביר את השמחה של אדם שהוזמן בכבוד וברוחב לב לבית חם ושוקק ולכמה שעות טובות שכח את הכוך האפרורי של בדידותו. זוהי גמילות חסד אדירה. זהו צדק חברתי אמיתי. זה מה שהרבי מצפה מאיתנו.
    ואם זו התובנה שנסיעתו של בעלי הביאה איתה- דיינו.
    חורף בריא, ושנהיה רק מהצד שנותן. אמן

    1804

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    3 תגובות

    1. חני
      ב׳ במרחשון ה׳תשע״ה (26/10/2014) בשעה 0:01

      מזדהה עם כל מילה, ממש נגעת לי בלב.
      כשבעלי נסע, הרגשתי גדולה, לעשות "רק שבת אחת לבד". בלילה הזמנתי את עצמי לחברה, עם כל הילדים (שישה בלע"ה) וביום אמרתי – נעשה לילדים סעודה אחת לבד, מה הבעיה?
      מה שהיה בבית – הילדים הגדולים פשוט השתוללו והתנהגו בצורה ממש לא יפה. אין לי מילים לתאר איך עבר עלי הסיוט של סעודה בלי אבא, ממש קטסטרופה.
      התובנה שלך מדהימה. גם אני חשבתי על זה יום ולילה. מה עושות הנשים שלהם זה לא רק שבוע בשנה. איך מסתדרים??

    2. יחי המלך
      כ״ט בתשרי ה׳תשע״ה (23/10/2014) בשעה 8:38

      ב"ה גם אני זכיתי לשלוח את בעלי לשבועיים וחצי שכל יום בהם הורגש היטב.
      מזדהה עם כל מילה ואלו המחשבות שרצו לי בראש במשך כל הזמן הזה.
      הגדרת כ"כ מדוייק.
      עוד דבר שחשבתי עליו בלי סוף הוא, איך מצליחים להחזיק ראש ומעבר לכל הר המטלות הלא נגמרות, לתת לילדים להרגיש שמחת חג, קצת רוחניות, להיות מונחים במשמעות, דבר תורה על השולחן וכו'.
      הרגיש לי פספוס גדול שלא הצלחתי להיות מונחת וממילא לא להעביר לילדים את כל העניין המהותי הרוחני של החג על כל פרטיו.
      נכון, אשרינו שזכינו שאבא בבית חיינו. נסע לראות ולהראות! זה הורגש היטב ודובר בלי סוף. אך מה עם כל השאר?
      לא היתה לי שניה של מנוחת הנפש לחשוב על זה…..
      מעניין עם אני יחידה ואם לא, מה עושים בנידון?
      לא לכולם יש משפחה שאפשר ליסוע אליה ולהרגיש חג…

    3. חני
      כ״ח בתשרי ה׳תשע״ה (22/10/2014) בשעה 14:43

      נעמה , את פשוט מדהימה , תובנה אדירה והכרחית !!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה