• זה הזמן לפסק זמן

    הגדלה

    זהו, אני הולכת על זה. אבל לאן? בו ברגע אני מקבלת החלטה שלאן שהקב"ה ירצה שאלך- לשם אגיע, והרבי כבר ינחה אותי. מוזר ככל שישמע, עד סוף השיעור אני כבר יודעת לאן מועדות פני. סוגרת שלושה ימי חופשה, ששריינתי מבעוד מועד, מקבלת את ברכת הבעל ותמיכתו, מעדכנת את הבוסית ומשאירה הודעה אוטומטית במייל: "יצאתי לנשום. אחזור ביום ראשון בעזרת ה'" • נעמה טוכפלד

    לאחר כל טרפת החגים, הבעל אצל הרבי, אני מתרוצצת בין בית ילדים ועבודה, מנסה למלא גם שליחויות שהטיל עלי הרבי, מארחת, דואגת, חותמת, משלמת, ממהרת, בין לבין- גיליתי עובדה מעניינת: אני לא נושמת.

    אין הכוונה היא לשאיפת אוויר ונשיפתו. אני מתכוונת לימים האלה שעוברים ביעף, ושוב הגיע הערב ואת מגלה שלא הספקת כלום (לכאורה) ואת מותשת וחסרת אנרגיות וכל מה שאת רוצה זה…לברוח. לנוח. לשנות אווירה. להתרענן קצת. לנשום, בקיצור.
    ולרגע אחד אני אומרת לעצמי, זהו. הגיע הזמן.
    אבל אז, צצים כל החברים הטובים, הצמודים שלנו: רגשות האשם, הספקות והרהורי החרטה: "אבל רגע, מה עם הילדים? מי יטפל בהם? ויש לך כזה פער בעבודה, איך תדביקי אותו אח"כ? ויש מלא מיילים שממתינים לתשובה, ואנשים שמחכים לטלפון ותכניות שצריך לקדם.. ואם תלכי,  את הרי לא ממש יודעת לאן, ועם מי. וגם אם כן- אין לך תקציב לזה, חבל על כל שקל. בקיצור- עזבי. קפלי את הזנב וחזרי לפינה שלך. המשיכי לסחוב את המשא, גם אם הפנים שלך כבר אפורות והנשימה כבדה. אין מה לחפש שם בחוץ. וותרי על זה".
    להרהורים האלה אני כמעט מתפתה אוטומטית. כבר מכבה את כל חיישני ההתעוררות ומשכנעת את עצמי ש"פעם אחרת" (שכנראה לעולם לא תגיע) אבל אז, הרבי שולח לי מסר, דרך שליחים נאמנים. מסר ברור וחד משמעי: לך לך.
    בשיעור השבועי שאני משתדלת שלא להחמיץ, גם אם יורד שלג, ניתך ברד ואש מתלקחת בו או להבדיל חסימות תנועה ופקקים אימתניים אני תמיד מגיעה  ותמיד מקבלת תובנות. הארות. מסרים מהרבי. לקחים מיידיים לחיים שלי. וכך, בעודי מתעסקת עם הטלפון (זה תמיד יעיל כנגד הפרעת הקשב וריכוז שלי) אזני קולטות את הרב ערד אומר: לך לך. יש עונג בלקום, ללכת למקום אחר, חדש, מבלי לדעת מה מצפה לך שם, מבלי לדעת איך יהיה ומה יהיה, להשאיר מאחור את הספקות וההרהורים, לקבל את הצו האלוקי ופשוט- ללכת.
    אני מרימה עיניים נדהמות: האם הוא שמע את המחשבות שלי או שפשוט הרהרתי בקול? ועיני נתקלות בתמונה הענקית של הרבי, עיניו החודרות נועצות בי מבט מלא משמעות והחסידים מקיפים אותו בטבעת של אהבה. אני מבינה שזה המסר שאני צריכה לשמוע כעת. לך לך.
    זהו, אני הולכת על זה. אבל לאן? בו ברגע אני מקבלת החלטה שלאן שהקב"ה ירצה שאלך- לשם אגיע, והרבי כבר ינחה אותי. מוזר ככל שישמע, עד סוף השיעור אני כבר יודעת לאן מועדות פני.
    סוגרת שלושה ימי חופשה, ששריינתי מבעוד מועד, מקבלת את ברכת הבעל ותמיכתו, מעדכנת את הבוסית ומשאירה הודעה אוטומטית במייל: "יצאתי לנשום. אחזור ביום ראשון בעזרת ה'. "
    והנה, יש לי זמן לעשות את הדברים שכבר מזמן רציתי: לסדר קצת את הבית, לנסוע לבקר שליחה אהובה, להתבודד קצת עם עצמי מול הים, ולשים פני צפונה לטיול עם חברה אהובה, כמו בימים ההם. כמו פעם.
    אל מול הכנרת המתנוצצת אנחנו מגלות בהפתעה והשתאות שיש שם חיים, בחוץ. מעבר למירוץ הקדחתני של החיים יש אפשרות לפסק זמן, לרגיעה, לטעינת כוחות, לשאיפת אוויר, להפעלת רגליים, לשיחה, לצחוק, לחברות.
    התגלית הזאת מדהימה אותנו והתדהמה, מפתיעה אותנו. הרי זה כל כך קל, ובו זמנית כל כך קשה. לקחת פסק זמן, להגיד "רגע, עכשיו אני". להסכים לזוז קצת הצידה ולא לנהל הכל סימולטנית. לשחרר. ומצד שני, מה כבר צריך? יום אחד, שניים שלושה של חופשה, תמיכה מהבית, כמה שקלים, וכאילו עוברים ליקום אחר. רגוע, שקט, בוהק ביופי ובהרמוניה.
    בארוחת הבוקר דיברנו שתינו על עבודת ה'. הגענו למסקנה, שמעבר לטיפול בילדים, העמדת סירים וכביסות, פרנסת הבית, שליחות ולימוד, גם לקחת פסק זמן- זו עבודת ה'. אם התוצאה היא לקיחת אוויר, איסוף כוחות, טעינה והסתערות קדימה, מדובר בהשקעה משתלמת ביותר. אם לאו- אז זה לא תקין וצריך לבדוק מה השתבש שם בדרך.
    אבל אין ספק שלנו כנשים יש אינסוף משימות וכוחות מוגבלים. למרות הנטייה שלנו להאמין שאנחנו כל יכולות, גם לנו מגיע פסק זמן. בשבילנו, עבור ילדנו ובני זוגנו, עבור המשפחה העבודה והשליחות.
    כעת, כשהעולם נכנס ל"תרדמת חורף", החגים כבר מאחורינו או לפנינו, שגרה יומיומית אופפת אותנו, המחירים כבר לא בשמיים ומידי פעם מבליח יום בהיר וצלול מעלינו- זה הזמן לעשות סטופ. לנסוע עם הבעל, עם חברה, לבד. לטייל קצת. לעשות משהו שאוהבים, להשקיע בעצמנו. לא חייבים להפריז בתכניות ולבזבז כספים רבים. כל אחת יודעת את המגבלות שלה ומרחב התמרון. רק צריך לשבור את התודעה שכולאת אותנו ולהגיד- זה הזמן לפסק זמן.
    שווה ומומלץ, מנסיון.

    1785

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. מוש ס
      כ״א במרחשון ה׳תשע״ה (14/11/2014) בשעה 4:57

      נעמה. חיזקת אותי
      אלופה!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה