• הריני מוותרת עליי • סיפור לבנות הנעורים

    אילוסטרציה. צילום אודליה ש
    הגדלה

    סיפור עלילתי מתוך מבול החיים על נערה שהצילה חיים בזכות הליכה בדרכה של אימנו רחל • גב' בלומשטיין יצאה מהאסיפה גם היא בלב כבד. כואב לה על תלמידתה שלא מנצלת את כישרונותיה. אך מוחה לא יכול היה להתעסק בזה יותר מידי. פרשייה אחרת, מסעירה ביותר הטרידה את מנוחתה. פרשת הכסף. השקית עם כל הכסף של תלמידות הכיתה עבור הטיול השנתי נעלם! היא נזפה בעצמה שהעזה להשאיר את השקית על השולחן בזמן ההפסקה. אך הנזיפה כמובן לא הועילה. מוכרחים לפתור את התעלומה • לקריאה

    המורה בלומשטיין התקדמה לעבר כיתה י"ב–2 בצעדים בטוחים. היא היטיבה את התיק השחור שעל כתפה, סירקה בידיה קלות את פאתה הקצוצה, הזדקפה ונקשה את שתי הנקישות המסורתיות. שתי הנקישות המבשרות לתלמידותיה להתייצב בדממה במקומן, כשהציוד הנדרש מסודר בקפידה בקצה השולחן. אין תלמידה אשר תעז להמרות את פיה של המורה בלומשטיין. אפילו רייזי, אימת המורות, הפטפטנית הבלתי פוסקת ובעלת הרעיונות הכי יצירתיים שכמעט לא מאפשרים למורה ללמד, אפילו היא מצליחה לשלוט בעצמה בשיעור של המחנכת בלומשטיין.

    המורה בלומשטיין נכנסה לכיתה, קידמה את תלמידותיה ב'שלום' תוך כדי חיוך מדוד ומבט סוקר בקפידה. ואז… אז ניגשה אל ארון הברזל שבקצה הכיתה, פתחה אותו, הביטה בו היטב, בכל פינה, הרימה את החפצים הבודדים שהיו מונחים שם, היומן ודפי הצילום. לא, השקית לא הייתה שם. השקית נעלמה!!! פניה של המורה בלומשטיין חוורו באחת. נראה שאפילו ידיה רעדו במעט. היא שמטה את התיק על הכסא. שוב הביטה בארון, הציצה בכל המדפים. אפס. אין שקית!!!

    "מישהי ראתה את השקית של הכסף? הנחתי אותה אתמול כאן, בארון".

    דממה. כמעט ניתן היה לשמוע את פעימות הלב המואצות של בנות הכיתה. הן הביטו זו בזו בחוסר אונים. להיכן יכול להיות שנעלם הכסף? אם המורה בלומשטיין אומרת שזה היה בארון, בוודאות זה היה שם. אם היא אומרת, היא יודעת.

    במוחן של התלמידות התרוצצו רעיונות שונים, אך הן לא העזו לפצות את פיהן. אף אחת לא באמת ידעה להיכן היה הכסף יכול להעלם. אף אחת? לא מדויק. רייזי ידעה היטב את התשובה.

    ***

    רייזי ישבה 'על קוצים' (כאילו שחסר לה קוצים…). בשעה שתיים עשרה ההורים שלה אמורים להגיע לישיבה בחדר המנהל.

    'נו, טוב, המורה למדעים הזו, שתהיה בריאה. גם כך היא לא ממש מסתדרת עם המשמעת, אבל אין ספק שיש לי הרבה זכויות בעניין…' הרהרה במרירות.

    כל כך הייתה רוצה להיות כמו כולם. כמו ציפי, מירי, אורית, יסכה… לא חיפשה להיות מי יודע מה חכמה, אבל לכל הפחות לא לעשות בעיות כל הזמן.

    'הכי הייתי רוצה…' סיכמה לעצמה בחולמנות, 'להיות כמו לאהל'ה! איזו בחורה מיוחדת! אח… משהו. בחיים לא תגיד מילה רעה על בן אדם. תמיד היא מפרגנת לכולם, מוכנה לעזור לכל מי שרוצה ואפילו מציעה עזרה מעצמה. כזה טוב לב. אין פלא שכל המורות משבחות אותה ואין תלמידה בכיתה שלא אוהבת אותה. מן מלכה חיובית בלתי מוכתרת. המדהים הוא, שאף פעם היא לא לוקחת לעצמה קרדיט. כשמחמיאים לה היא מסמיקה קלות ובהינף יד מפטירה 'שטויות… מה זה כבר…' ההורים שלי היו חולמים על כזו בת… ואני מה… כזאת כלומניקית. לא מצליחה ללמוד יותר מדקה. כל היום קופצת, מחפשת תעסוקות, מפטפטת בלי סוף, לא מסוגלת להקשיב ולהתרכז. שיעורי בית אף פעם לא עושה, מחברות אין לי. התיק שלי מפוזר. כל היום אני מאבדת חפצים. אף אחד לא מתעניין ברעיונות שעולים לי בראש כל היום. את הכישרון שלי בדרמה אני מנצלת פעם בשנה במופע השנתי, אז קוצרת קצת מחמאות… אבל חוץ מזה, כל היום גערות. צעקות מהמורים, הערות מהבנות שאני גוזלת להן את הזמן ועוד מעט יש מבחן…'.

    רייזי נאנחה לעצמה. הציצה בשעון. עוד חמש דקות הם באים.

    ר' מנחם ושושנה כץ נכנסו לחדר המנהל בפנים נפולות. היטב ידעו מה הם הולכים לשמוע. לא, זה לא חידוש. הם מכירים מצוין את ה'תכשיט' שלהם. כמה תקוות תלו בביתם הבכורה, החייכנית והעליזה. כל כך הרבה תקוות שהתנפצו מהרגע שרייזי נכנסה לגן ועד עצם היום הזה.

    בחדר המנהל ישבו כבר המנהל, המחנכת בלומשטיין והמורה למדעים.

    "תראו, זה לא סוד שלבת שלכם יש הפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות. ADHD  בשפה המקצועית. אנחנו מבינים ומנסים להתחשב. אבל… מה שקרה בשיעור האחרון במדעים, זו הייתה חציית גבול מבחינתנו", פתחה גב' בלומשטיין.

    הזוג כץ הנהנו בראשם. משפילים מבטם ארצה.

    "תראו, יש היום פתרונות וכבר דיברנו על זה. יש כדורי 'ריטלין' שעוזרים מאוד לשפר את הקשב. יש עוד כלים שיכולים לעזור — שינה מספקת, תזונה נכונה, אימון אישי. אנחנו לא יכולים להחזיק אותה במצב הזה בלי שתעשו צעד גם מצידכם. תראו, לבנות יש מבחן בגרות במדעים בסוף השנה, והן הספיקו בינתיים מחצית ממה שהספיקה הכיתה המקבילה!"

     "הבעיה היא שרייזי לא משתפת פעולה. היא טוענת שהיא לא יודעת לבלוע כדורים. היא גם פוחדת על השם שלה, מה יגידו אם ידעו שהיא לוקחת כדורים. חוץ מזה, בכל לילה יש לנו מריבות איתה על השינה המאוחרת שלה. ניסינו גם להתאים לה תזונה, אבל היא מסרבת להיפרד מהפיצות והשוקולד. אפילו אימון אישי ניסינו לשכנע אותה לקחת, אבל היא לא מסכימה. 'מה פתאום אני אלך ליועצת, מה אני מפגרת?' תאמינו לנו, אנחנו מיואשים. מיואשים! לא יודעים מה לעשות…" קולה של האם נסדק. יותר מזה לא יכולה הייתה לדבר.

    "אנחנו מאוד מבינים", אמר המנהל, "זה לא קל. אבל תבינו גם אותנו. אם היא לא הייתה מפריעה, לא הייתה לנו בעיה להחזיק אותה כאן. הבעיה היא שהיא מרשה לעצמה בלי גבול. אנחנו מוכנים לתת לה ניסיון אחרון. נעשה כל מאמץ להחזיק אותה, אבל אם יקרה מקרה חריג נוסף, חציית קו אדום, נאלץ להוציא אותה מבית הספר, עם כל הצער שבדבר". המנהל סיכם את דבריו, וברכם בברכת הצלחה ורוב נחת.

    בלב כבד יצאו ההורים את בית הספר. ר' מנחם חזר לכיתתו בתלמוד התורה ואילו שושנה חזרה הביתה, נטלה ידיה, הוציאה דף לבן ובדמעות כתבה מכתב לרבי.

    גב' בלומשטיין יצאה מהאסיפה גם היא בלב כבד. כואב לה על תלמידתה שלא מנצלת את כישרונותיה. אך מוחה לא יכול היה להתעסק בזה יותר מידי. פרשייה אחרת, מסעירה ביותר הטרידה את מנוחתה. פרשת הכסף. השקית עם כל הכסף של תלמידות הכיתה עבור הטיול השנתי נעלם! היא נזפה בעצמה שהעזה להשאיר את השקית על השולחן בזמן ההפסקה. אך הנזיפה כמובן לא הועילה. מוכרחים לפתור את התעלומה. לעשות משהו. האם יתכן… האם יתכן שמישהי גנבה את הכסף???

     $  $  $

    לאהל'ה השתעלה והשתעלה… כוס התה של אמא הייתה מונחת על השידה בחדרה בצירוף כמה עוגיות. כמעט גמרה חבילת טישו ביממה האחרונה. אוף, השפעת הזו. כל כך לא אהבה להפסיד ימי לימודים. אחר כך צריך להשלים את החומר, לבקש מבנות מחברות ואולי אפילו לבקש ממישהי שתסביר לה חומר שלא ברור לה. הדבר האחרון שהתחשק לה זה לבקש עזרה, למרות שידעה שחברותיה יעשו זאת בשמחה.

    ברוך ה' ההרגשה הכללית השתפרה ביחס לאתמול. רק השיעולים והצננת עדיין הטרידו אותה. לאהל'ה קיוותה מאוד שמחר תוכל ללכת כבר לבית הספר.

    "לאהל'ה, יש לך טלפון. חברה", שמעה את קולה של אמהּ.

    זו כבר החברה השישית אולי שמתקשרת, חייכה לאהל'ה לעצמה. לא היה זה פלא. בנות רבות הרגישו חובה להתקשר ולהתעניין בשלומה.

    "לאהל'ה", נשמע קול בהול מעבר לפומית. "זאת רייזי".

    "אה, רייזי, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך היום. מה היה בסוף עם המורה למדעים אחרי הסיפור ההוא? לא סיפרת לי".

    "אממ… לא כל כך טוב. אספר לך בהזדמנות. אבל תראי, אני צריכה לדבר איתך על משהו אחר. משהו ממש ממש דחוף".

    "את יכולה לדבר, תרגישי בנוח. אף אחד לא מקשיב", הטתה לאהל'ה אוזן קשבת.

    "לא, לא, זה לא לטלפון. יש סיכוי שניפגש בתחילת הערב בגינה הציבורית, על הספסל מתחת לעץ הזית? לאהל'ה… בבקשה!!!"

    "אממ… אני לא יודעת. אני עדיין קצת מצוננת, לא יודעת אם אמא שלי תסכים שאצא ככה".

    "לאהל'ה", נדמה היה ללאהל'ה שהיא שומעת קול בכי… "אני חייבת שתבואי. תמצאי כבר איזה תירוץ. לאהל'ה, אין לך מושג כמה שזה דחוף".

    לאהל'ה לא היתה מסוגלת לסרב. מאז ומעולם יש לה בעיה להגיד לא. והפעם במיוחד, ליבה לא נתן להתחמק. היא הבינה שמשהו מאוד מאוד משמעותי מתרחש כאן.

    "בסדר. אבוא".

    "יופי, אז ניפגש".

    שש בערב. לאהל'ה צעדה בשביל הפונה אל הגינה. הרחוב היה כמעט ריק והלב שלה מלא בשאלות, סקרנות וחשש מפני הבאות. לא ידעה על מה לחשוב.

    בספסל המתינה כבר רייזי. בידה אחזה בשקית שחורה. היא הייתה נראית חסרת מנוחה ומבולבלת מאוד.

    "לאהל'ה. תקשיבי, נכון את חברה שלי ואכפת לך ממני?"

    "כן".

    "תראי, רק עליך אני סומכת. את הבנאדם היחיד שאני יודעת שבאמת אכפת לו ממני. רק את יכולה לעזור לי".

    "נו, כבר. תגידי. מה העניין?" סקרנותה של לאהל'ה כבר פקעה.

    "תקשיבי, אני הולכת לבקש ממך משהו לא קל. ממש לא קל. אבל בבקשה, אל תסרבי. כל העתיד שלי תלוי בבקשה הזו…"

    "נו כבר, דברי. תפסיקי למתוח אותי", התחננה לאהל'ה.

    ואז, רייזי פרצה בבכי מר. לאהל'ה נבוכה. היא הכירה את רייזי וראתה אותה בכל מיני מצבים, אבל עד כדי כך… לאהל'ה הניחה יד על כתפה של רייזי וניסתה להרגיע אותה.

    "היום… היום… המורה בלומשטיין חיפשה את הכסף של הטיול. אני.. אני כזאת טיפשה… סתם חמדתי לי לצון, ראיתי שהיא שמה אתמול את הכסף, רציתי להראות לה כמה שהיא לא אחראית אז לקחתי אותו, תכננתי שהיא תחפש ואז אחזיר לה את הכסף ונעשה קצת צחוקים… לא תכננתי שאסתבך כל כך… עכשיו המורה בלומשטיין בהיסטריה, המנהל בלחץ, כולם מחפשים את הכסף, הם חושדים שמישהי מבית הספר גנבה את הכסף ואיימו שאם זה לא יחזור מחר, ינקטו באמצעים חמורים. לאהל'ה, אני רועדת מפחד. בדיוק היום ההורים שלי היו אצל המנהל. הם הזהירו אותם שאם עוד פעם אחת יקרה משהו חריג, אני לא בבית הספר. את שומעת, אני אסולק! לאן??? מי יקבל אותי??? לאהל'ה, אף אחד לא צריך תלמידה כמוני בבית הספר… אף אחד לא יקבל אותי. אני אהיה ברחוב! ב–ר–חו–ב! את מבינה את המשמעות של העניין. לאהל'ה, תאמיני לי, אני רוצה להקים בית חסידי, אני רוצה להיות בנאדם. פשוט קשה לי… קשה לי…".

    לאהל'ה הקשיבה בדממה. לא ידעה מה להגיב ואיך לעזור.

    "איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה בכנות.

    "אני… אני רוצה שתיקחי את הכסף… תבואי מחר למורה ותגידי לה שהכסף היה אצלך. את הרי לא היית היום ואין סיכוי שיחשדו בך. פשוט תגידי למורה שראית את הכסף בארון ופחדת שהוא יאבד ולכן מתוך תחושת אחריות לקחת אותו ושמרת אצלך ואת מתנצלת שלא הודעת. הרגשת לא טוב ולא היית אתמול…".

    פניה של לאהל'ה חוורו. לכזאת בקשה לא ציפתה. תמיד הייתה מוכנה לעזור. אבל לפגוע בעצמה? בשמהּ ובעתידהּ? זה כבר מוגזם.

    "תראי, אני פוחדת להסתבך…" גמגמה.

    פניה של רייזי הביעו תחנונים עמוקים. "רק את יכולה להציל אותי…".

    "תני לי לחשוב על זה", אמרה לאהל'ה.

    "אין זמן. חייבים לסגור את הסיפור הזה היום. חייבים. מחר הכסף חייב לחזור", האיצה רייזי. כל כך רצתה להיפרד כבר מהשקית המעיקה כל כך.

    לאהל'ה טמנה ראשה בין ידיה ומוחה מפוצץ ממחשבות. כן, לא, כן, לא… הטיול השנתי… הטיול בו יעצרו לתפילה בקבר רחל… רחל… רחל אימנו… כל כך הרבה הכינה אותן המורה בלומשטיין לנסיעה הזאת, הן למדו שיחה של הרבי בנושא. 'רחל אימנו', כך הסבירה להן המורה, הייתה סמל ודוגמה לאהבת ישראל, לוויתור אמיתי. כשוויתרה לאחותה על הסימנים, אף אחד לא ידע מזה ואף אחד לא העריך אותה. להיפך, יעקב אבינו אולי הקפיד עליה על שמסרה את הסימנים שהוא נתן לה, גם לאה אחותה לא ראינו שהעריכה יותר מידי, אולי היא חשבה שזה הדבר הכי טבעי שתעשה. את אבא שלה זה בטח לא עניין, הוא הרי לא רצה את השידוך הזה… רק הקב"ה העריך את מה שהיא עשתה, ולרחל זה הספיק. גם העובדה שנקברה בבית לחם הייתה מבחירתה. היא וויתרה על הזכות הגדולה להיקבר במקום קדוש ליד האבות והאמהות הקדושים, ולמה? כדי לעזור לבנים טועים, שחטאו ונענשו בגלות… כדי שכאשר יצאו לדרך יעצרו להתפלל בקברה והיא תעלה את תפילתם השמיימה, תתפלל עבורם ותתחנן שה' יחזיר אותם לארצם ויגאל אותם…

    לאהל'ה התנערה ממחשבותיה. נכון, לעשות כזה מעשה זו השפלה. היא גם ממש לא שחקנית טובה ולא בטוח שתדע להעביר את הדברים נכון. יתכן שתספוג גערות על כך שעשתה מעשה לא אחראי, ולא הודיעה מיד. אולי אפילו יספרו על כך להורים שלה… וגם הם ירימו גבה… אבל מה זה לעומת הצלת נפשות???

    לאהל'ה הושיטה את ידה כדי לקחת את השקית השחורה, אך ברגע האחרון שמטה ידה לאחור, הזדקפה.

    "תתני לי משהו בתמורה?" שאלה–תבעה.

    "כן. מה שתרצי", אמרה רייזי.

    "אני רוצה שתטפלי בעצמך. שתעזרי לעצמך לצמוח. קודם כל, שתיקחי משפיעה. היא כבר תנחה אותך מה צריך לעשות, מה הרבי רוצה ממך".

    "אני???? אני אקח משפיעה??? אני לא מתחברת לזה… זה לא בשבילי…"

    "את תתאמצי, תחפשי ותמצאי".

    "אבל…"

    "זה התנאי שלי!" הייתה לאהל'ה החלטית.

    לרייזי לא היו ברירות. "בסדר", אמרה בקול רפה. וידעה, שאם היא מבטיחה ללאהל'ה היא לא תוכל להתחמק מזה.

    לאהל'ה לקחה את השקית, ושתיהן יצאו לדרך חדשה.

    1789

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    6 תגובות

    1. חיה
      כ״ז במרחשון ה׳תשע״ה (20/11/2014) בשעה 20:36

      נווו תסיימי!!
      במתח!

    2. משיח נאו!
      כ״ה במרחשון ה׳תשע״ה (18/11/2014) בשעה 21:42

      יהיה סיום לסיפור??

    3. יחי המלך!
      כ״ד במרחשון ה׳תשע״ה (17/11/2014) בשעה 17:43

      כותבת יפה! אבל כל בת גם הבת הכי גרועה בבית ספר לא גונבת כסף!

      • מושקי
        כ״ה במרחשון ה׳תשע״ה (18/11/2014) בשעה 23:14

        כמו שהבנתי היא לא גנבה את הכסף, היא רק חמדה לצון… שובבות או כמו שקוראים לזה זרימה…. למי ביוב…

    4. מושקא
      כ״ד במרחשון ה׳תשע״ה (17/11/2014) בשעה 17:07

      די למה לא גמרתם עם הסיפור?? חבל! אני באמת רוצה לדעת איך הסתיים!!

      • דבורה…יחי המלך!
        כ״ד במרחשון ה׳תשע״ה (17/11/2014) בשעה 22:20

        חחחח ממש ככה

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה