• שיחה מפתיעה רגע לפני הטיסה לרבי

    הגדלה

    נגשת לאגף הנעליים-וואלה, יש פה מציאות ונוברת במרץ. לפתע מישהי שיושבת מולי פונה אליי בחיוך 'מה שלומך?' אני בטוחה שהיא התבלבלה. חושבת לעצמי ושולפת זוג מגפיים. 'הרבנית' היא ממשיכה. אני מסתכלת מבעד לכתפי. אין פה שום רבנית. טעות בכתובת. אבל היא לא מרפה: 'מה שלומך? זוכרת אותי?' • נעמה טוכפלד בטור טרי מ770

    זהו. אין יותר לאן לברוח. החורף כבר כאן והרגליים חייבות מענה הולם. אז מה אם אני מחר נוסעת לבית חיינו. חייבים לדאוג לקטנים, למשיחי, למגפיים טובומתכננת את המבצע בקפידה. נושמת עמוק, אומרת 'יחי' ושמה נפשי בכפי ויוצאת אל הקניון. אני וארבעה זאטוטים. לקניות. משימה כמעט בלתי אפשרית.
    אבל מסתבר שלכל דבר יש את ההשגחה הפרטית שלו. משום מה אני סוטה ממסלול החנויות שתכננתי לי ושמה פעמי לחנות שתכננתי לסוף. נגשת לאגף הנעליים-ואללה, יש פה מציאות ונוברת במרץ. לפתע מישהי שיושבת מולי פונה אליי בחיוך 'מה שלומך?' אני בטוחה שהיא התבלבלה. חושבת לעצמי ושולפת זוג מגפיים.
    'הרבנית' היא ממשיכה. אני מסתכלת מבעד לכתפי. אין פה שום רבנית. טעות בכתובת. אבל היא לא מרפה: 'מה שלומך? זוכרת אותי?'
    זכרון מעולם לא היה הצד החזק שלי. בטח לא בשמות. אני מפשפשת מהר בזיכרוני.. מי היא? ולמה היא קוראת לי רבנית??
    'ב'ה תודה' אני עונה במבוכה. 'סליחה..אנחנו מכירות?'

    'את לא זוכרת?' היא שואלת. 'באת להתוועד אצלי בבית. בסוף ההתוועדות ביקשתי ממך ברכה להריון בריא אחרי הרבה הפלות ל"ע..'
    עכשיו אני נזכרת.. נכון! התוועדות מאוד מיוחדת. שכונה מרוחקת בירושלים. אוטוטו פסח והיא-עורכת התוועדות עתירת מאפים פסטות וקינוחים בביתה המצוחצח למשעי. 'עכשיו אני נזכרת! ' אני אומרת לה ומבטי הנדהם נח על בטנה העגולה והתפוחה 'את בהריון???'
    'כן, בחודש שביעי כבר ב'ה' היא עונה נרגשת.

    אני נזכרת, איך בסוף ההתוועדות רציתי להמלט הביתה חזרה לתינוק הרעב ושניה לפני שהצלחתי היא תפסה אותי בכניסה, בעיניים דומעות ודרשה שאברך אותה. אני?? לברך??? מה הקשר? ניסיתי להסביר לה אבל היא התעקשה. 'לא! תברכי אותי בהריון קל ובריא. עברתי הרבה ייסורים. אני רוצה ברכה'.  בלית ברירה, ברכתי אותה מעומק הלב ובחום ואמרתי לה: את צריכה לקחת על עצמך מעשה של מסירות נפש. הרבי לא נשאר חייב. תדעי לך.
    'אז כבר עשיתי וי על המשבצת הזו' היא עונה לי בעיניים דומעות. 'את לא מבינה בכלל איזה מסירות נפש זו בשבילי,  ערב בדיקת חמץ, לארגן התוועדות כזו, כשהבית נקי לפסח וכל פירור שנדמה לי שנשאר על הרצפה מדיר את שנתי לאותו הלילה'

    כך היא. ואז אני קולטת. הכל מצוחצח ומבריק. היא מאלה שלא ירדמו אם יש כפית בכיור. והנה, לפחות 20 נשים מעמיסות פסטה מאפים וקישים בסלון הפרטי שלה.  יש יותר מסירות נפש מזה??

    'ברור לך שאני לא רבנית ולא מקובלת ואפילו לא קרוב לזה כן?' אני מוודאה. 'כן, כבר אז אמרת את זה. ואמרת לי שהרבי הוא המברך. אז יאללה, תהיי צינור'

    והנה היא פה מולי, בחודש שביעי, בגוף גשמי ו אני משתנקת. לא ייאמן.

    וכדי להוסיף היא אומרת:בדיוק אתמול חשבתי עלייך וכמה נחמד היה לעדכן אותך בנס.

    אותי? אני שוב נדהמת, אז קבלי את זה: מי שצריך לעדכן אותו זה הרבי..ואני נוסעת אליו מחר! עכשיו תורה לשמוט לסת. עיניה מתמלאות דמעות התרגשות. מה?..את רצינית? אני לא מאמינה! אז מה בכלל את עושה פה..?"
    אני? קונה מגפיים לילדים..ואת? איך הגעת לפה?
    'באמת רציתי לנסוע לעיר אבל ברגע האחרון הגשם הסיט אותי לקניון' היא עונה ושתינו שותקות לרגע בהתפעלות ותדהמה. איך שהרבי מגלגל עניינים. 'אני חייבת לכתוב לו, לתת פ'נ.'

    ותוך כדי דיבור היא תולשת פתק מהיכנשהו, שולפת עט (יש אנשים מסודרים בעולם, כמסתבר) ורושמת את שמה ושם האם.

    שתינו נפרדות בחום ואני, עדיין בהלם מהחוויה, חושבת: תאוריית משק כנפי הפרפר בתוקף. הרבי תופר לנו הכל. רק לפתוח את העיניים. משיח כאן!

    1729

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה