• לרגל הכינוס: טור מיוחד ומרגש על 'אמם של השלוחים'

    הגדלה

    דודה רבקה שלי, אם השלוחים, גם כאשר אינך כאן, רוחך פה. ילדייך ממלאים את השליחות של הרבי לה הוכשרו על ידייך. בלבם של מאות ואלפי האנשים שנגעת בהם בחיוכך • מירי שניאורסון בכתבה מיוחדת על דודתה רבקה רסקין שהלכה לעולמה בשבוע שעבר • מרגש עד דמעות

    בערב שבת קודש פרשת וירא קבלתי טלפון בהול מאמי: "מירי, המצב של רבקה לא טוב. כבר הזעיקו את כל הילדים". הייתי בדרכי לכפר חב"ד אך מיד שיניתי את תוכניותיי ועליתי לירושלים לבית הרפואה 'הדסה'. הייתי חייבת לראות את דודתי האהובה רגע לפני הסוף.

    ואכן, לצערי הגדול, זכיתי לראות אותה נושמת את נשימותיה האחרונות אחרי שמונה חודשים של סבל וייסורים. עמדתי עם עוד בני משפחה על יד מיטתה ובעוד היא מתאמצת ונאבקת על עוד פירור של חיים, בחלל החדר התנגנו עוד ועוד ניגונים חסידיים אותם כל-כך אהבה. כאשר התחלתי את מארש נפוליאון היה נדמה לי לרגע שאני מבחינה באיזה שהוא שינוי לטובה או שרק דמיינתי זאת. הייתי בטוחה שמארש הניצחון הזה יסייע בידה לקום ולנצח את המחלה הארורה, אבל זה לא קרה.

    כאשר יצאתי מבית הרפואה בדרכי לכפר חב"ד הייתי בטוחה שהיא תזכה להדליק לפחות עוד פעם אחת את נרות השבת ולראות את השלהבות הקטנות מרצדות. ידעתי זאת משום שערב קודם סיפרה לי בתה היחידה – בת דודתי חני הרצוג – שאימה אמרה לה: "חני, אני צריכה להדליק נרות שבת" והיא מיהרה לתקן אותה, "אימא, מחר יום שישי". "כן", ענתה דודה רבקה. "מחר נדליק נרות שבת". זמן קצר לאחר הדלקת נרות של שבת קודש פרשת וירא, הלכה לעולמה.

    רבקה, או יותר נכון לומר דודה רבקה כפי שקראנו לי אני וכל שאר האחיינים במשפחה בכבוד רוסי, או הניה רבקה כפי שקרא לה בעלה שיבדל לחיים טובים וארוכים, הרב יהושע רסקין, הייתה אחותו של אבי הרב ישראל ליפסקר עליו השלום.

    אבא היה התשיעי מבין 14 ילדי משפחת ליפסקר שהתגוררה בשיכון חב"ד בלוד. היא הייתה ה-13 במספר. על הילדים האלה אמר הרבי לסבא הרב אריה זאב ע"ה: "בניך ובנותיך יהיו נרות להאיר". עכשיו מובן מדוע הייתי בטוחה שדודה רבקה תדליק נרות בטרם תלך לעולמה?

    באחד האתרים נכתב כי "אמם של שלוחי חב"ד הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה". אחד המגיבים שכפי הנראה לא ידע במי מדובר, שאל לתומו "את מי זה מעניין? מה מיוחד בעוד אישה שסבלה ממחלה קשה ונפטרה?"

    התגובות הרבות שבאו לאחר מכן העידו שאכן זכתה והייתה נר להאיר כפי שהבטיח נשיא דורנו לאביה/סבי. רבים מהמגיבים שביקרו במשך השנים בקפריסין, בבודפסט או בפרנקפורט וזכו ליהנות ממעשי ידיה, מתבשיליה או מילדיה שחונכו לשליחות, כתבו כל אחד בתורו דברים חמים על "אמם של השלוחים", דודה שלי.

    ישבתי שם בן בני הדודה שלי וניסיתי לדובב אותם. הם שהגיעו מכל רחבי תבל, מארצות הברית ואירופה ומקפריסין הסמוכה, התקשו מאוד לדבר, לספר. הם שרגילים לעמוד בפני קהל, למסור שיעורי תורה, להרצות בפני עשרות, מאות ואלפי אנשים, התקשו מאוד לדבר איתי על אימא שלהם בלשון עבר.

    אך המנחמים הרבים שגדשו את הבית עשו זאת במקומם. סיפורים למכביר הסתובבו בחלל הבית וכל מה שנותר לי היה ללקטם. בהזדמנות גם אעלה אותם על הכתב.

    בכל זאת, הנה מה שסיפר לי אלי רסקין, בן דודתי שמתגורר בניו-הייבן שבארצות הברית. "הדבר שהכי נתן לאימא שלי שמחה בחיים, היינו אנחנו, הבנים שלה. עוד כאשר למדנו בישיבות, היא הייתה מעירה אותנו השכם בבוקר ועושה הצגה שלמה כשהיא מלווה אותנו בדרכנו לישיבה או בדרכנו למטוס בדרך לשליחות ולא משנה עד כמה הייתה הישיבה קרובה או עד כמה הייתה השליחות רחוקה. היא לא הרשתה לכאב הפרידה להפריע לה לעשות זאת בשמחה".

    הבנים מספרים כי נדהמו לגלות שהם לא היו ילדיה היחידים. "חברים שלנו שולחים לנו מסרי ניחומים כל כך עצובים כאילו שהם איבדו אימא". אלי מספר כי בשבועות האחרונים לחייה, כאשר שהתה בבית הרפואה וגם בימי השבעה, הסתובב במקום בחור בשם דוד כאחד האבלים. "רק בלי ה'קריעה'". הוא רק אחד מיני רבים שדודה רבקה תחסר להם.

    דוד היה חייל כאשר החל בנה זאבי את שליחותו בקפריסין. למעמד הנחת אבן הפינה לבית חב"ד, אורגנה טיסת צ'רטר. דוד היה אחד מהטסים. הוא אפילו לא פשט את מדיו בטרם עלה לטיסה למרות הסיכון הרב הכרוך בכך.

    בין הטסים היה גם גביר ידוע שהתפעל מאוד מנוכחותו של חייל שנוסע להשתתף בהקמת בית חב"ד בקפריסין ומאותו רגע הפך להיות אחד מהתומכים של הפעילות באי היווני.

    גם דודה רבקה הייתה בין הטסים ומאז אותה טיסה רחוקה עשתה עשרות ואולי מאות פעמים את הדרך לקפריסין. מי בישל את האוכל לאירועים הגדולים שהתרחשו בבית חב"ד? מי התרגש כל אימת שצוינה עליית מדרגה בפעילות חב"ד קפריסין? מי עקב אחרי התפתחות הפעילות של בניה בבודפשט ובפרנקפורט? כן. דודה שלי רבקה.

    יוסי מספר כי "בימי שישי, גם בשיא מחלתה, כאשר הייתי מתקשר אליה, היא הייתה מתעלה על עצמה ומדברת איתי ברוגע כמו תמיד. היא הייתה שואלת ומתעניינת באירועים ובשמחות שאני עורך כי זאת האווירה שהייתה בבית. היא חיה בשביל השמחות. הייתי שואל אותה על עבודה, על פרנסה, אבל אותה עניינו רק שמחות".

    אלי מוסיף אנקדוטה שמזכירה לי את דודי הגאון הרב בן-ציון עליו השלום, רבה של ערד. "כשהם ישבו שבעה בערד על הדוד שלנו הרב בנצי, היא ממש הרביצה את תורת חייה בבאים לנחם. 'תקפידו לבוא לשמחות כמו שאתם באים ללוויות ולשבעה' אמרה לכל מי שבא לנחם אותה".

    צער ויגון

    הלב שלי נקרע מצער ומיגון. דודה רבקה האהובה, הצעירה, הנאה והאלגנטית, כבר אינה איתנו. רק לפני פחות משנה התכנסנו יחד, זה היה בביתו של לייבל'ה ליפסקר. היא לקחה את המיקרופון והקדישה לאימא שלי שיר שאבא שלי (אחיה) כל-כך אהב. כששמעתי אותה שרה, נרעדתי. הדיוק בקול, העוצמה המוזיקאלית הרהוטה ומעל הכל הרגש והחום האנושי, הדביקו והצמיתו אותי לכיסא והזכירו לי את אבא שלי.

    כבר למחרת התקשרתי לנשי חב׳ד והצעתי שיזמינו אותה לשיר על הבמה בכנס השנתי. כמה חבל לי שזה לא יצא לפועל משום שהתכנית כבר הייתה סגורה ומאוחר יותר זה כבר לא התאפשר לנוכח מחלתה הקשה.

    סיפרתי לה שאני לומדת לשיר בבית ספר לשירת נשים והיא גילתה התעניינות רבה ואף רצתה להצטרף. היא ממש רצתה ללמוד ולהתפתח בשירה אבל "צריכים אותי בקפריסין עכשיו", אמרה וגם החלום הזה נגוז. דודה רבקה הייתה זמרת טבעית. היא מעולם לא הפסיקה לשיר עם קולה הנהדר והריש המתגלגלת שאפיינה אותה.

    את רבקה הכרתי יותר מכל הדודים למשפחת ליפסקר. בינה ובין אבי היה קשר מאוד חזק. בשבוע בו ישבנו שבעה על אבא, שמעתי עוד ועוד על הקשר ביניהם. שניהם היו מהצעירים בילדי משפחת ליפסקר. שניהם עסקו במסחר. שניהם עסקו באופנה ובטקסטיל ושניהם היו בעלי חוש מפותח ליופי ואסתטיקה ועין חדה וביקורתית לכל שינוי של גוון וצבע. כל אחד מהם ידע להרגיש את מי שעומד מולו גם מבלי לדבר אתו.

    כשאבא עליו השלום היה מאושפז בשיקום בגדרה ומטופל בדיאליזה, רבקה הייתה מגיעה מידי יום כשהיא נסחבת בתחבורה הציבורית (לא היה לה רישיון נהיגה) ובאמתחתה ארוחה חמה וטרייה שבישלה במיוחד בשבילו. היא הייתה יושבת עם אבא שעה-שעתיים, משוחחת עמו ומנעימה את זמנו. כשהייתי מגיעה אחר הצהרים לבקר את אבא, הוא היה מספר לי פעם אחר פעם בעיניים נוצצות על מסירותה של אחותו הצעירה ממנו ומפרט את הדליקטסים שטרחה ובישלה עבורו בכל יום.

    לפני שנה, כאשר כל המשפחה המורחבת שהתה במוסקבה לרגל שמחה משפחתית, שמעתי מרבקה גם על עליות ונפילות עסקיות וקשיים בחיים. שמעתי ממנה על אמונה חזקה ובלתי מתפשרת ובעיקר שמעתי אותה חוזרת ומספרת שוב ושוב בגאווה גדולה על העסק שהכי הצליח לה בחיים – מפעל השליחות של ילדיה סביב העולם. "כל החלום שלי זה לנסוע לבנים שלי ולבשל להם, לארח ולעזור להם בפעילות", אמרה לי כשהיא מלאה ברוח של עשייה. "אני שואבת מזה המון שמחה כי אני מרגישה שיש לי חלק בשליחות שלהם".

    בכל אחד ממקומות השליחות של בניה הכירו אותה היטב. מקורבות ופעילות, בחורות בשליחות וסתם אורחים, כולם ידעו מי זאת רבקה. ויעידו על-כך מאות המנחמים מכל החוגים ומכל הארץ ומחוצה לה שהגיעו לביתה שבקריית מלאכי או אפילו באו במיוחד לחלוק לה כבוד אחרון בירושלים עיר הקודש. בעסק הזה לא היו לה נפילות. השליחות הייתה כל גאוותה.

    בלב נשבר

    זה מה שסיפר לי ברהיטות אך בלב נשבר בנה הבכור, הרב שלמה רסקין מפרנקפורט.

    "כשבן-אדם מגיע למעלה שואלים אותו מה שמו. הוא צריך לומר את הפסוק ששייך לשמו כמו שכותב השל"ה הקדוש. לאימא הרי קראו הניה רבקה והפסוקים שלה אותם היינו אומרים בסוף כל שמונה-עשרה הם: 'הייתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה' ו'רבות בנות עשו חייל ואת עלית על כולנה', שני פסוקים שמבטאים יותר מכל את חייה של אימא שנפטרה בשבת וירא ונקברה בשבוע של חיי שרה ובו אנחנו יושבים שבעה בדיוק כמו אברהם אבינו על האימא של כולם.

    "אימא שלנו הייתה מאגר חשמלי של נתינה. אנחנו מרגישים כאילו ניתקו לנו את החשמל מהלב… אימא הייתה אישה חרוצה, נקייה וחסידית שגדלה בבית חסידי ובנתה אחד כזה. היא ידעה לשלב את הטעם הטוב עם ההקפדה המלאה על תורה ומצוות בכל דבר ועניין. היא ידעה איפה עובר הגבול בין פתיחות ואיסור והיא זו שבעולם הפתוח של ימינו תמיד דיברה עם הילדים ולא על הילדים.

    "אימא הייתה חסידית מלידה שגדלה באווירה ספוגה בחסידות ותמיד אהבה לשיר ולשמוח. היא תמיד חשבה שדווקא בשמחות צריך לעזור אחד לשני ולא רק חס ושלום ברגעים של עצב. משום שברור שברגעים של עצב ושבירה אנשים נרתמים לעזור אבל במצבים של שמחה, אנשים פחות מודעים לצורך בעזרה. היא תמיד אמרה 'תבואו לשמחות. תבואו כששמח'. אם ילד לא הגיע אליה, היא הייתה מגיעה אליו ובודקת בארבע עיניים מה קרה, מה חסר לו.

    "הייתה לה מגירה אישית לכל ילד והיא ידעה בדיוק מה צריך להכניס אליה ומה להוציא ממנה. מדהים עד כמה שמרה על לשונה והקפידה לתת לכל אחד דיסקרטיות מלאה למרות שדיברה עם כולם והרבה. החפץ חיים אמר שלהיזהר בלשון הרע במישהו שלא מדבר זה קל אבל להיזהר במישהו שמדבר הרבה, זה מאוד קשה. ואימא דברה הרבה!

    "היא דיברה הרבה וטוב. תמיד הייתה חיובית ואף פעם לא חששה להתנצל והרבה. אני זוכר שבערבי יום כיפור אבא ואימא היו מבקשים סליחה אחד מהשני וגם מהילדים. זה לימד אותנו שהורים יכולים לפתור בעיות מול הילדים והעניק לנו בריאות נפשית. ממנה למדנו לאזור אומץ ולהתנצל כשצריך. ממנה למדנו להקדים שלום לכל אדם. אימא הקדימה שלום בסבר פנים יפות לכל מי שנקרה בדרכה. כך הגדירה אנשים "נחמדים". לפי השלום שלהם. 'תגידו שלום לכולם', הייתה חוזרת ואומרת לנו.

    "ביום הראשון של השבעה הגיעה לכאן בחורה שנראית מסודרת ומטופחת וסיפרה שהכירה את אימא רק מההליכה הקבועה שלה השכם בבוקר. 'אימא שלכם הייתה אומרת לי בכל יום בוקר טוב'. אימא לא ידעה את שמה. והיא לא הכירה אותה אבל הכירה את השלום שלה, אותו שלום בו הקדימה אימא את כולם.

    אני יושבת בביתה של דודה רבקה ומתקשה להאמין שהיא לא פה. קולה המתרונן לא נשמע בסביבה אבל רוחה נמצאת ועוד איך. "טוב המלבין שינים לחברו יותר ממי שמשקהו חלב" אומרת הגמרא. הילד מקבל מאימא שלו את החלב הביולוגי אבל יותר מכל הוא מקבל ממנה את הביטחון, את העיניים ואת החיוך. לזה קוראים מזון רוחני והוא טוב יותר מזה הגשמי. משום שהוא מלווה את האדם לכל חייו ומשפיע במעגלים רחבים.

    בן דודי ממשיך ומספר על אימו/דודתי. "הייתה לה עין טובה. אמרנו עליה שהיא "מפרגנת בינלאומית". היא הייתה מאוד ישרה, או מה שאנחנו קוראים "דוגרית". היא הייתה מאד מלומדת ומצוידת בהמון חכמת חיים. בכל פעם שאחד הילדים היה אומר דבר תורה, אימא ידעה לתקן, לסדר ולהוסיף כשצריך ואף לתת דוגמא משלה".

    הבנים הנמצאים בשליחות מספרים כי "מעולם לא היינו צריכים לצלצל לאימא ולומר שאנחנו באים. הבית היה תמיד פתוח לכל אחד עם השעות שלו. והלב שלה הכיל את הכל. בכי של אושר ובכי של פרידה. הבית הורגל בפרידות של אלה שבאים ואלה שנוסעים. אבל את הפרידה הזאת, הפרידה ממנה, אנחנו לא מצליחים להכיל".

    אולי זאת הסיבה שגם את מותה ארגנו משמים בצורה שלא תקשה על ילדיה. הפרידה לא הייתה מיידית. המחלה שייסרה אותה נתנה למשפחה זמן להתארגן, לעכל, להפנים. הילדים מספרים כי "היא הזדככה בייסורים כמו שמן זית כתית".

    כתוב בספרים כי עיקר זכותה של אישה לעולם הבא הוא שבניה עובדים את ה', עושים רצונו ויראים אותו וכשהיא בבית עולמה בניה עוסקים בתורה ובמצוות… "קשה לנו עם זה, אבל אימא לימדה אותנו שצריך לעשות מה שאפשר תמיד, לעשות את המוטל עלינו ככל יכולתך", אומר בקול חנוק בנה הרב שלמה רסקין מפרנקפורט.

    רגע לפני שאני יוצאת את הבית הוא נזכר שבחודשים האחרונים הבית הלך והתרוקן, כאילו התכונן לקראת פרידה מעקרת הבית. "אחי הקטן יוסי נכנס הביתה לפני שבועיים, פתח את המקרר ופרץ בבכי. הוא התקשה לראות שתי ביצים במקרר. איך זה יכול להיות? הרי המקרר של אימא הכיל תמיד אוכל בכמות שיכולה להספיק לגדוד. לכל האורחים הרבים והמקורבים של כל אחד מאיתנו ואפילו בחורים ליטאיים שהיו באים לבית של ההורים שלנו לאכול סעודת שבת ולשמוע ניגונים חסידיים".

    דודה רבקה שלי, אם השלוחים, גם כאשר אינך כאן, רוחך פה. ילדייך ממלאים את השליחות של הרבי לה הוכשרו על ידייך. בלבם של מאות ואלפי האנשים שנגעת בהם בחיוכך, במאור פנייך ובעצותייך הטובות, תישארי לעד.

    באדיבות 'משפחה חסידית'

    2760

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    2 תגובות

    1. רוצה משיח…
      כ״ז במרחשון ה׳תשע״ה (20/11/2014) בשעה 22:31

      יחי המה"מ!!
      מרגש…

    2. תודה לך רבי!
      כ״ז במרחשון ה׳תשע״ה (20/11/2014) בשעה 16:16

      וואו…כתבה מהממת ומנמש נכונה…

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה