• ליובאוויטש – עיר האהבה

    הגדלה

    מירי שניאורסון נסעה לבקר בעיירה בה ישבו אדמו"רי חב"ד במשך 102 שנה. ליובאוויטש, העיר ממנה יצאה אהבה לכל יהודי בעולם • " לליובאוויטש יצאתי במוצאי שבת פרשת ויישב שנה שעברה, קצת אחרי חצות עלינו על הרכב. היה זה טנדר הסעות תלמידים רוסי שידע ימים טובים יותר, אי-שם בשנות השבעים... ההרכב המשפחתי שאכלס את הרכב הקשיש כלל דוֹד אחד, כמה בני דודים, ארבעה אחיינים בגילאי בר-מצווה, אח אחד קטן (יחסית), בן, כלה ועוד בת אחת קטנה (לא יחסית)" • יומן מרתק

     לליובאוויטש יצאתי במוצאי שבת פרשת ויישב שנה שעברה, קצת אחרי חצות עלינו על הרכב. היה זה טנדר הסעות תלמידים רוסי שידע ימים טובים יותר, אי-שם בשנות השבעים… ההרכב המשפחתי שאכלס את הרכב הקשיש כלל דוֹד אחד, כמה בני דודים, ארבעה אחיינים בגילאי בר-מצווה, אח אחד קטן (יחסית), בן, כלה ועוד בת אחת קטנה (לא יחסית).

    שש שעות ומחצה ארכה הנסיעה בין מוסקבה הבירה לעיירה הקטנה ליובאוויטש. בדרך הארוכה שמענו את תקציר תולדות ליובאוויטש במאתיים השנים האחרונות.

    חושך במזרח אירופה בשעה שבע בבוקר. צריך להעיר את טוליק הגוי שבידיו מופקד המפתח למוזיאון… מוזיאון? טוב. בואו לא נגזים. זהו בית כפרי קטן וישן אבל מרגש לראות על דלתו את השלט "בית שניאורסון". בבית הקטן המכונה מוזיאון מצאנו תמונות, ספרים ולוח זיכרון של כל שושלת אדמו"רי חב"ד, כל אחד בשמו, תאריכי הולדתו ופטירתו ופרטים רבים נוספים.

    על השולחן בחדר המרכזי של הבית מונח היה גיליון נייר גדול, עליו שרבט מאן-דהו בעברית של ימינו את המשפט הבא: "נא לא לקחת את הזמן (אם אתם רוצים לחזור למוסקבה… מתי שהוא)"…

    מיהרנו לעזוב את הבית ההיסטורי הזה על זיכרונותיו המרגשים ויצאנו לציונים הקדושים של אדמו"רי ליובאוויטש זכר צדיקים לברכה. צעדנו בשביל המוביל מאה מטר צפונה מה"מוזיאון". השעה הייתה כבר שמונה וחצי בבוקר, אך בחוץ עדיין שלטה החשיכה. הטמפרטורה הייתה סבירה בעליל – רק ארבע מעלות. פלוס, לא מינוס.

    מישהו עשה חסד עם הבאים לציונים הקדושים ובנה גשר מעץ על מנת שאלו לא יידרשו לבוסס בבוץ בדרכם לשפוך את צקון לחשם אצל האדמו"רים. אנצל את ההזדמנות הזו לומר לו תודה למרות שאיני יודעת מי הוא.

    כמנהג ישראל, חולצים נעליים בכניסה לציונים מפאת קדושת המקום. נעלי קרוקס כחולות ממתינות לנו שם כאילו לא מדובר ברוסיה וכאילו לא הגענו לעיירה ליובאוויטש הנידחת. בין הנוכחים מתפתח דיון קצר. האם יש לכתוב כאן פ"נים (פדיון נפש פתק בקשה הנכתב על ציונו של צדיק או נמסר לו בהיותו בחיים) או שיש לעשות זאת רק לנשיא דורנו, הרבי.

    קדושת המקום ניכרת. הדיון הקצר מתנהל בלחישה ולאחריו אנו ניגשים בדחילו ורחימו להתפלל אל מול הציונים הקדושים של האדמו"ר הצמח צדק ובנו אדמו"ר המהר"ש. לא נעים לומר, אבל גם הצטלמנו למזכרת. לא לפני שניגבנו את הדמעות כמובן.

    אנו יוצאים מהאוהל בדרכנו לציוניהן של הרבניות הממוקמים כמה עשרות מטרים מזרחה. בין הציונים גם ציונה של הרבנית רבקה, אשת הרבי המהר"ש שיום היארצייט שלה חל ביו"ד שבט, יום קבלת הנשיאות על ידי הרבי מליובאוויטש נשיא דורנו ויום הסתלקותו של חמיו, הרבי הריי"צ*.

    עוד טמונות שם אשת אדמו"ר הזקן, הרבנית שטערנא; אשת האדמו"ר הצמח צדק, הרבנית חיה-מושקא ואשת האדמו"ר האמצעי, הרבנית שיינא זכותן תגן עלינו.

    זו היא ליובאוויטש וכך נראתה עריסת הולדתנו. עיר האהבה המיניאטורית שמגלמת את כל מהותנו, עצמותינו וזהותנו מנתה בימיה הטובים קצת יותר מ-1,500 תושבים שרובם הגדול (כ-900) היו יהודים וכפי הנראה חסידים, יראים ושלמים. היום מתגוררים בעיירה כ-200 תושבים. איש מהם אינו יהודי…

    שמה של העיירה אומר הכול ומעיד על ערש הולדתה של חסידות חב"ד. ליובאוויטש – עיר האהבה – העיר בה חיו ופעלו רבותינו הקדושים וממנה הפיצו אור של אהבה רבה לכל יהודי באשר הוא ונתינה ללא גבולות לכל אשר בשם ישראל יכונה.

    יש לי חברה שחזרה בתשובה לפני עשרות שנים. היא חוזרת ומספרת את סיפורה פעמים רבות. היא מספרת כיצד עברה את מסלול התשובה של אותן שנים. היא התקרבה על ידי שלוחי הרבי והחלה את דרכה בקרב תלמידי הרב קוק, אצל הציבור הדתי-לאומי, משם עשתה את דרכה לברסלב וניסתה למצוא את עצמה בחסידויות אחרות עד ששבה לחב"ד. מדוע? "כי שם מצאתי הכי הרבה אהבה"…

    ויישב – שם, בליובאוויטש ישבו אבותינו – רבותינו הקדושים – ומשם, מאותו מקום בו ישבו למעלה ממאה שנה, יצאה תורת האהבה החב"דית לכל רחבי העולם בעוצמה רבה.

    Mirisch1@gmail.com

     באדיבות הספר 'פרשה באהבה' של מירי שניאורסון

    1555

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה