• צו – לצוות על השמחה • מירי שניאורסון

    הגדלה

    עבודת הכהן, עבודת התפילה, צריכה להיעשות אחרי שמחליפים בגדים. אדמו"ר הזקן מייחס חשיבות רבה לעבודת ה' מתוך שמחה. אבל יש גם רגעים שצריך לפנות את הדשן. את הזבל. גם את הרגעים האלה יש לעשות בשמחה. צריך לחוש מרירות על המצב הזה. אבל להישאר על יד המזבח. להישאר בשמחה • לטור המלא

    צו

    עצבות מחוץ למחנה

    יש לי חברה יקרה. קוראים לה דפנה. פעם כתבתי לה מייל: "תצילי אותי דפנה. שוב התבקשתי לכתוב על השמחה. איך לובשים את המסכה השמחה הצוחקת הזאת?".

    דפנה ענתה: "כמה שנים מחיי עשיתי ב'קרן אור' – מוסד לעיוורים ומפגרים, שבנוסף לכל הצרות, סבלו מבעיות מוטוריות או שאר מרעין בישין. זה היה מקום לא קל של פרצופים מעוותים עם מחלות קשות. אבל ה'מזל' של כולם היה שהם היו מפגרים ולכן גם יכלו להישאר שמחים… או אם תרצי, הם תמיד נשארו ילדים (למרות זיפי הזקן ושאר הסממנים).

    "אני זוכרת שכאשר הגעתי למקום, להתרשמות, הם היו באמצע תפילת מנחה. ואחרי קבלת הפנים השמחה והלבבית שזכיתי לה, הצטרפתי גם אני לתפילה, והיה מה זה שמח. את לא מבינה, ישר נדלקתי, והחלטתי שכאן אני נשארת… (גם אחרי שסיימתי את תפקידי, הייתי עדיין קשורה למקום הזה שנים רבות). זה היה אחד המקומות הכי שמחים שהכרתי בחיים. אבל יחד עם זה, כשחושבים עליהם מנקודת המבט שלנו או של ההורים שלהם, זה באמת מאוד עצוב.

    "החוכמה היא לשמור על התום הילדותי והפשטות גם בתוך כל כאבי החיים מבלי לאבד את השכל הישר. אף אחד לא רוצה להישאר עם התפיסה הילדותית. אבל תזכרי שבמילה מחשבה יש את אותיות ה'שמחה'. (וזו הסיבה שילד יכול לאבד את אבא שלו ובתוך ימי השבעה לצחוק ולהשתובב כאילו כלום לא קרה. הוא שמח. באמת שמח. אבל לא בהכרח מבין איפה הוא חי…)".

    בכנס השלוחות שנערך בשנה שעברה, תרתי אחר חדר סדנאות בשפת האם שלי – עברית, ומצאתי את השלט הבא על דלת אחד האולמות: "חיפוש אחר השמחה – הגב' רעיה רסקין". כמובן שהצצתי ונפגעתי…

    וכך פתחה רעיה את הרצאתה: ישנו סיפור על אישה שחיפשה את העגיל שאבד לה במקום מואר ולא במקום בו אבד. כמובן שכאשר היא זזה מעט והפנתה את מבטה למקום החשוך, בו אבד העגיל, נמצאה האבידה.

    בשלב הזה, כולנו, עשרות נשים דוברות עברית מארבע כנפות תבל, רותקנו לדבריה של רעיה שהמשיכה ושיתפה אותנו בשמחה האישית שלה.

    "בתי חני הציבה בפנינו אתגר גדול מאוד. היא חלתה במחלה קשה זמן קצר לפני נישואיה. ואז, בתוך השבר הגדול, קיבלנו במתנה ספל עליו הופיעו המילים הבאות שליוו אותנו מאז ולתמיד: "לא המנצח שמח, אלא השמח מנצח". יש לנו דרך לחשוב שאנו יכולים למצוא את מה שאבד לנו היכן שיש אור, אבל האבידה נמצאת דווקא במקום חשוך יותר. צריך רק להפנות מבט לעברו ולחפש דווקא שם, בחושך. כך עשינו. החלטנו למלא את עצמנו בשמחה כדי לנצח ולא לחכות לניצחון כדי לשמוח… התמלאנו בשמחה. היו חיים. הייתה שמחה. הייתה חתונה. הייתה כלה וזה היה הניצחון שלנו. זו הייתה ההצלחה האדירה שלנו".

    רעיה לא השלימה את הסיפור, מרביתנו הנהנו בדמעות. חני נפטרה זמן קצר לאחר חתונתה. אבל את הלקח הפנמנו. את השמחה יש לחפש דווקא היכן שהיא איננה. בחושך. בעצב. בכאב. ושם חייבים לשמוח. רק כך מנצחים.

    "ה' צילך על יד ימינך". כמו הצל שמגן עלינו מפני החום. וכולם יודעים שהצל יותר גדול מהעצם שיוצר אותו. כך גם הקב"ה מגן עלינו מהקשיים בחיים. אם נבחר לכסות את עצמנו, להגן על עצמנו באמצעות השמחה, היא תמשוך אותנו למעלה. היא תאיר את החושך.

    לאן נעלמה השמחה שלנו?

    פעם, החיים היו שונים בתכלית. אדם בגיל 55 נחשב לבעל אריכות ימים. ללא חשמל, ללא קירור או חימום ללא מכשירי טלפון ובוודאי לא ניידים ואפילו ללא רפואה מפותחת. אנשים היו חולים במחלות קשות ללא מרפא  וכלל לא ידעו שיש תרופה שתאריך את חייהם.

    תארו לעצמכם שאנשים היו יודעים שבלחיצת כפתור אפשר לווסת קור וחום, שאפשר ליצור תקשורת באמצעות מכשיר קטן בגודל של כף יד. הם הרי היו בטוחים שזו פסגת האושר והשמחה.

    בלחיצת כפתור מזמינים אוכל ובתוך דקות הוא מוכן? איזה אושר… אבל, המציאות היא שדווקא היום אנשים פחות שמחים ויותר נדרשים למטפלים ולפסיכולוגים. היכן ומתי איבדנו את השמחה הזאת?

    ביום השישי החליט הקב"ה לברוא את האדם והזמין את המלאכים, בעצם, גם אותנו. "נעשה אדם" אמר הקב"ה ולא "אעשה".

    האדם שונה מכל הברואים. התינוק נולד כמו בעל חיים. כמו גור קטן. הוא זה שצריך לעשות את עצמו לאדם. יש לו תפקיד. יש לו מטרה וייעוד. כאשר הוא ממלא את מטרתו, הוא נעשה שמח. איך נעשים בני אדם? איך נעשים שמחים? לשם כך צריך למלא אחר ההוראות. כחסידים יש לנו הנחיות מפורטות.

    חסיד הוא פנסאי. תפקידו למצוא את השמחה בחושך ולהאיר באמצעותה גם את סביבתו.

    הפנסאי צריך להתאים את האור לאנשים שסביבו. והסיפור שרעיה סיפרה לנו יכול לשמש דוגמא מעולה לכך. "סבא שמחה שכולם מכירים בשם הרב שמחה גורודצקי עליו השלום שגם שמו העיד עליו, היה חסידו של האדמו"ר הקודם (מליובאוויטש).

    "בצעירותו, כאשר למד בישיבה, סבל מכאבי ראש איומים. הרופא שבדק אותו אמר למשגיח שהבחור חולה מאד ויש להוציאו מהישיבה ולשולחו למעיינות המרפא. הרבי אמר לו: 'הרופא אומר שעליך לעזוב את הישיבה. אתה לא יכול ללמוד שמונה שעות ביום. אתן לך תפקיד. אתה תיסע לסמרקנד ותשפיע על יהודי בוכרה אור ושמחה חסידית'. הוא היה רק בן 21 ופחד לעזוב את מקור האור, את הישיבה ואת הרבי. מה גם שהוא לא היה בקי במנהגיהם של יהודי בוכרה. הרבי אמר לו 'עליך לפשוט את עורך, לצאת מהטבע שלך וללמוד את המנהגים שלהם'.

    "והוא עשה זאת. הוא נסע לסמרקנד והחל לנהוג במנהגים השונים והמוזרים של יהודי המקום. הם למדו אט אט לחבב אותו ולהכיר את מנהגיו. ביום מן הימים בא לביתו אדם כשאשתו נגררת אחריו. 'חכם שמחה. תציל את אשתי. אחותה נפטרה ממחלה וצריך לסלק ממנה את השד… אתה יכול להוציא אותו ממנה?'. סבא לא צחק. לא גיחך ולא ברח מהמשימה. הוא אמר להם: 'חכו פה. מיד אפתור את הבעיה'. הוא יצא לרגע מהחדר ואחר נכנס כשהוא עטוף בטלית. סגר את חלונות החדר והחל זז במהירות מצד לצד. הם ישבו מבוהלים ומהופנטים. לפתע לקח פיסת עץ, הדליק אותה, פתח את החלון וזרק אותה בעודה בוערת… מיד קמה האישה מכיסאה וצעדה כאחד האדם. היא הבריאה…".

    כך עובד פנסאי. הוא מתפשט לחלוטין מצורת החשיבה הטבעית שלו. מבטל את ה"אני" וגורם שמחה ליהודי השני. הוא הרי יכול היה לומר להם שאלו הם שטויות. שאין לה שדים ורוחות. אבל הוא מילא את שליחותו.

    "סבא שלי. סבא שמחה. התאהב ביהודי המקום והכיר במעלותיהם. הוא זכה לחיות עד גיל גבורות ותמיד היה שמח. תמיד הרגיש מנצח. את השמחה אי אפשר לחפש במקומות זרים, בתענוגים. השמחה שוכנת בתוכנו, במסתרים, גם בחושך. כשמוצאים אותה, משיגים את משמעות החיים", סיימה רעיה את הרצאתה המרתקת.

    בפרשתנו נכתבו המילים הבאות: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".

    עבודת הכהן, עבודת התפילה, צריכה להיעשות אחרי שמחליפים בגדים. אדמו"ר הזקן מייחס חשיבות רבה לעבודת ה' מתוך שמחה. אבל יש גם רגעים שצריך לפנות את הדשן. את הזבל. גם את הרגעים האלה יש לעשות בשמחה. גם כאשר יש פסולת וצריך לפנותה, אסור לאבד את השמחה. צריך לחוש מרירות על המצב הזה, על הזבל שנוצר. אבל להישאר על יד המזבח. להישאר בשמחה.

    את העצבות יש להוציא אל מחוץ למחנה. אין בה – בעצבות – שום דבר טוב. יש להוציא ולבער אותה מקרבנו.

    פרק מהספר 'פרשה באהבה' של מירי שניאורסון mirisch1@gmail.com

    1740

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. חיהלה
      ט׳ בניסן ה׳תשע״ה (29/03/2015) בשעה 14:21

      אין..טור מהמם ומחזק..ישר כח..

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה