• פלא שצריך ביעור…

    הגדלה

    כל יום מצווים אנו לצאת ממיצרים בדרך אל החירות — ריקי כבר עשתה צעד ומתי את? — אף פעם לא מאוחר! • הסיפור הבא הינו מהווי חיינו עם יישומים להורדה גם לאחר פסח • "ואני בער... ואני תמיד עימך"! • לקריאה

    מאת: קרן קפלן, עטרת חיה

    ריקי הציצה בפניה האטומות של האישה מעבר לדלפק. למה היא לא משקפת אמפתיה, הבנה, אהדה. היא לא מבינה שהמצב כאן קריטי? מה האדישות הזו?

    "גברת, הסברתי לך כבר, קשה לענות לך כרגע. אחרי הבדיקות נהיה חכמים יותר."

    אחרי הבדיקות… "אין לכם עזרה ראשונה? מיון? חרום? משהו?" היא הייתה על סף דמעות. האחראית הביטה בה מבעד למשקפיה המעוצבות וחייכה חיוך לא נעים. "יום, יומיים זה אקספרס. נדרשת כאן עבודה יסודית". ריקי השאירה שאלה אחרונה: "האם הוא יחזור להיות כמו שהיה?" מנהל המחלקה עבר שם כבדרך אגב והביט בריקי הלחוצה. "נשלח אותו למעבדה ונהיה חכמים יותר." ריקי נפרדה מהאייפון בצער, לא לפני שווידאה שיתקשרו אליה ברגע שיידעו משהו מדויק יותר…

    במוחה צפו תמונות מאירועי הימים האחרונים, טרם נאלצה לערוך הכרות עם המעבדה הלא ידידותית…

    •     •     •

    ריקי ויוסי נכנסו הביתה יחד. גמורים. יום רביעי היה יום קשה ומתיש לשניהם. כמובן, שהם לא היו שם לבדם… בדרך חזרה מהעבודה אספה 'אם הבנים' את חמשת השובבים שלה מ'פתרונות האחסון' שמצאה להם — ביום בו היא ויוסי מסיימים מאוחר כל כך.

    השעה שש חייכה אליה בלעג מהשעון. "קדימה, ילדים, מי נכנס למקלחת?" מי באמת? מענדי הציץ בשמוליק, דובי הביט על יעקב. מה עושים? למרבה ההקלה, אמא שמעה ציוץ לא מוכר מכיוון הסלולרי שלה. בני החבורה הקטנה קרצו אחד לשני בידיעה שמדובר על לפחות מספר דקות הפוגה.

    "נו," אופס, על אבא הם לא חשבו… יוסי ניסה לנקוט יוזמה. "קדימה ילדים…" תוך כדי העפת מבטי זרוז בריקי כאומר מה קורה? "זה מהעבודה.." השיבה, מתנצלת, "משהו קצר."

    לוי בן השנתיים נכנס על רגליו השמנמנות לסלון ומענדי הבכור חייך בהקלה. "שלוי יכנס…" ציפצוף נשמע גם מכיוון הסלולרי שלו. עידכון על מישהו בקהילה ששואל אם יש למישהו מושג מתי סוגרת חנות הספרים בכפר? משום מה, אין לו מושג למה נחפז אף הוא להוסיף את השערותיו בנושא.

    ריקי ויוסי הביטו אחד בשני. נכון, השעה שבע הציצה מהמחוגים, מאוכזבת. מה עשינו בכל השעה שחלפה, בעצם?

    היא  הגיבה למייל מהעבודה ואז רק עדכנה משהו קטן ובדקה משהו בינוני. הוא רק השיב ל'וואצאפ' כמה פעמים ובדק מייל. אולי הגיע משהו חשוב?

    •     •     •

    "חודש  טוב"

    ריקי נכנסה למשרד בו עבדה וסיגל קיבלה את פניה בשמחה. "חודש טוב, חודש טוב." מלמלה ריקי בהיסח הדעת. לעצמה חשבה קצת בשקט, מה יכול להיות טוב בחודש הזה? חצי ממנו חיים בניקיון וגירוש החמץ והחצי השני בסוג של צום. לא, היא לא התחברה לניסן.

    באותו יום שבה הביתה חדורת קרב…

    ה'וואצאפ' המשפחתי צפצף הרבה באותו יום ובימים הבאים:

    דיני סיימה כבר את כל החדרים, חני כבר לא מכניסה חמץ לכל הבית חוץ מהמטבח וחדר האוכל,  אסתי הגיסה סיפרה כמה הילדים שלה עוזרים ומלכי העלתה תמונות.

    ריקי הרגישה את הלחץ, שמלווה אותה נאמנה — בערך מפורים — עוד מתקופת ילדותה, לחץ העולה ומזדחל אל מעמקי ליבה ומתיישב שם ביציבות. הוא פרק את מזוודותיו בבטחון של אחד שיודע את אשר לפניו. הוא לא אורח שבא לכוס קפה ועוזב… הו לא. הוא הגיע על מנת להשאר ואפילו להיות בעל הבית לכמה ימים, מי יודע.

    "טוב ילדים", היא ניסתה באמת ניסתה. הכינה ארוחת ערב שכולם אוהבים (כן, היא מצאה משהו כזה…) ניסתה להיות רגועה ונינוחה, אבל הטון שלה נשמע לחוץ אפילו באוזניה שלה.

    "תיכף פסח ויש המון עבודה. יש כאן רשימה של דברים, שכל אחד יבחר לעצמו תפקיד לכל יום, נכין לנו טבלה…" היא השתדלה להשמע עליזה.

    בכל יום הם התקדמו, לאט אבל בטוח. היא לא שכחה לעדכן את המשפחה המורחבת ולשלוח תמונות  פסטורליות של ילדים מחויכים (מזל שהאמא העייפה היא במקרה הצלמת, כי שהיא תביים חיוך במצב כזה…) מנקים באושר. את המריבות היא לא צילמה משום מה. אולי בגלל העובדה שזה מנהג המקום…

    באותו אחר הצהריים הכל היה נראה כאופוריה במיטבה. החדרים היו 'כשרים', הבנים עבדו בעבודת צוות, מוזיקה חסידית התנגנה ברקע. אבל אחרי כמה דקות ריקי, כאם מנוסה, הרגישה מתי הדממה מעידה על משהו שמתרחש מתחת לפני השטח ובד בבד היא חיפשה את האייפון שלה — גם מכיוונו משתרר שקט. 'נו, אולי הוא החליט להצטרף למאמצי הניקיון בתור אחד מדיירי הבית' חשבה באירוניה.

    אך האירוניה וגם החיוך נעלמו באחת.

    הדיבור נעתק מפיה. "מה אתה עושה?" זה היה כל מה שהצליחה לומר. כי דובי בן השלוש ישב ליד דלי מלא מים. במקור, התפקיד שלו היה לשטוף את המכוניות שלו, מסתבר שהוא הרחיב את המשרה.

    חיוך מאוזן לאוזן האיר את פניו. הוא מנקה לפסח, כמו גדול! כמה אמא תשמח. במיוחד כשהיא תראה את ההפתעה שהוא הכין לה. אז למה היא שותקת…

    "דובי, ממה זה?" דובי הרים את עיניו וחדל מהשיפשוף. "אני מנקה". הבהיר לה. 'מה? היא לא רואה בעצמה?' תהה.

    האייפון שלה פשוט שט לו בנחת בתוך הדלי, יחד עם משאית או שניים. היה ברור לה שהיא יכולה להגיד 'חסל סדר' על כל הזכרונות החשובים שהיו לה בפנים. היא שלפה אותו מהדלי. תוך כדי שפיכת קיטונות של רותחים על ראשו של דובי: "איך הגעת לזה? למה עשית את זה? מה חשבת לעצמך?" דובי לא הבין למה אמא שואלת אותו כל–כך הרבה שאלות ולא נותנת לו לענות אפילו על אחת ופרץ בבכי.

    בחדרו, ישב מענדי הבכור, שומע את אמא מתעצבנת. אחד עשר שנותיו לימדו אותו שערבי פסחים הם זמן שבו מומלץ לעשות מה שמבקשים, בשקט ולהשתדל להיות 'בסדר'. כנראה שדובי עדיין לומד זאת ושכר הלימוד שהוא משלם, די גבוה.

    אוף! עם לחץ של ערב פסח הוא עוד היה מסתדר, אבל האוכל של פסח… חסר התבלינים. כמובן שאמא משתדלת שהכל יהיה כמו שצריך וטעים, וכמו בכל בית חב"די טוב יש להם מתכונים עם תחליף לכל דבר, כמעט. הוא גם יודע שיש לו חברים שאצלם אוכלים הרבה פחות, אבל עדיין… אוף!

    ריקי ניסתה להשיט את הערב הזה לחוף מבטחים, איכשהו. היא הרגישה כל–כך אבודה! בלי לתקשר כל היום עם כולם ולדעת מה כל אחיותיה מכינות לארוחת ערב, ומה שלום מושקי הקטנה שהייתה מצוננת, ומתי בדיוק יוסי אמור להכנס בדלת… הדממה היתה זרה לה. היא לא ידעה כיצד לארח אותה ומה עושים בחברתה. כל כך התרגלה להפסיק כל דבר כדי לסמס, לעדכן, להעלות ולשתף.

    בום! יוסי נכנס הביתה, בניגוד מוחלט לטבעו, בפתאומיות מוחלטת, מבלי לדפוק אפילו. היה ניכר שהוא עבר חוויה קשה, מרעישה. "מה קרה?" מיהרה ריקי לשאול מהמקלחת. "מה קרה???" היה ניכר שהוא לא מבין את השאלה. "מה קרה לכם? הכל בסדר? כולם בריאים? למה את לא זמינה? למה אני מקבל כל היום טלפונים מכל האחיות שלך שאת לא מגיבה?"

    זה הכל? היא התפלאה. לא ידעה כבר מה לחשוב. הוא עצר לרגע, מניח את תיקו, יושב על הספה ושותה כוס מים.

    יש משהו בדבריו, אז היא לא ענתה, אז מה? בגלל זה הוא צריך להיכנס הבייתה כאילו הוא חלק מכוחות הצלה או משהו… היא סיפרה לו על הכשרת הפלאפון לפסח, תוך כדי קילוח לוי התינוק. הלה נהנה מהשפרצות המים ומהתהליך כולו.

    מענדי התיישב על קצה הספה. יוסי החל לספר לו על מצות שהזמין כבר, ועל כך שבשבוע הבא, תלך איתם אמא לקנות חליפה חדשה לחג, ועד כמה סבא וסבתא כבר מחכים שיגיע ליל הסדר ושהם יבואו. מענדי כיווץ את כתפיו. "אני לא מחכה בכלל. האוכל של פסח מוזר ומרגיז, הכל אסור וזה מגביל!" יוסי הרים גבה. "יש משפחות שאוכלים הרבה פחות ממה שאנחנו נוהגים לאכול בפסח. סך–הכל יש לכם ממתקים, שוקולד." מענדי לא וויתר. "אז הם עוד יותר מסכנים…" כשם שהגדולים מסרבים להכנס, כך לוי מסרב לצאת וריקי נזקקה נואשות לעזרתו, כך שידרו הצרחות שהגיעו מכיוון חדר האמבטיה.

    יוסי לא ידע מה לומר למענדי בדיוק. הוא לא דרשן גדול, או דרשן קטן… "זו הזכות שלנו להשתדל להקפיד בפסח, כמה שיכולים, לא להכניס חמץ הבייתה ולא להכנס אפילו לספק ספק דספק." מענדי לא הגיב, יוסי פנה לעזור לריקי שידעה שמהערב הזה כבר לא תעלה שום תמונה לשום מקום… זה בטוח.

    •     •     •

    ריקי השיגה פלאפון חילופי פשוט.

    השפשופים התקדמו, הבנים כבר יצאו לחופש ונראה היה כי חג הפסח עומד לפרוס כנפיו בקרוב. ריקי הרגישה ירידה משמעותית בלחץ כשהיא אינה מקבלת לפלאפון תמונות של הבישולים שדיני החלה לבשל לפסח…

    הוא היה חסר לה אין ספק. יעידו על כך טלפוניה התכופים למעבדה שעובדיה עודם עמלים על תיקון האייפון… היא לא מאלה שמסוגלות לשרוד כך לאורך ימים, זה בטוח. היא צריכה נגישות, תקשורת, להתקדם. ככה זה בעידן של היום. היא פשוט לא טיפוס של פלאפון פשוט או חסום. לא יעזור…

    אחר הצהריים היא נסחבה עם כולם להוציא סוף–סוף את האייפון מהתיקון שלו. 'כמו חדש!' חייכה ההיא במעבדה, כאילו לא עבר שבוע יותר ממה שהבטיחו לה.

    כששבו הביתה מצאה ריקי כמה דקות פנויות בין ניגוב למיון — היא רק רצתה להתעדכן קצת. אינה דומה התעדכנות ניידת וקטנה לישיבה מסורבלת מול מסך מקורקע.

    'המכשיר חסום, אנא פנה לשרת.'

    מה????

    היא התקשרה מיד לחברה. מה זה צריך להיות???

    נציגת השרות ליטל, השיבה לה בקור רוח מקצועי כי "בעלך ביקש שינוי בשרות".

    "בעלי? מתי? מה?

    טוב, את זה כבר אבדוק איתו". היא הודתה לליטל על הדברים המרתקים שגילתה לה על המתרחש בתוך ביתה וחייגה מיידית ליוסי.

    יוסי בדיוק נהג בחזור מן העבודה והבטיח לה שישוחחו על כך בהרחבה בבית.

    היא הצליחה להתאפק עד שלוי הונח אחר כבוד בעריסתו.

    "למה לא אמרת לי? מה קורה כאן?" באורח לא אופייני לחלוטין מצא עצמו יוסי מגמגם. "תראי… לא ידעתי איך לומר לך את זה, זה היה בתקופה שגם ככה לא היה לך מכשיר מתאים, אז… בעצם… ביקשתי לחסום את המכשיר שלי ושלך".

    היא לא הבינה מה קורה כאן. מה, הם נשואים חודשיים? מה פשר חוסר התיקשור הזה?

    "בואי, נדבר על זה נורמלי." הוא התיישב  במקום האהוב עליו ובתנוחת ה'אולי תכיני לי קפה?'. מה לא עושים למען השלום? לאחר שהם ישבו לבטח ליד כוסותיהם החל יוסי להסביר. "תראי, היתה לי שיחה מעניינת עם מענדי". מענדי??? מה הוא קשור? היה קשה לו עם ההידורים של פסח ואז מצאתי את עצמי מספר לו שגם אבא ואמא עושים דברים שקשה להם לפעמים.

    "כמו מה?" הוא שאל. נתתי לו כמה דוגמאות אך אחרי השיחה איתו הבנתי שלפעמים צריך לעשות דברים קשים".

    "ולא מקובלים? ויוצאי דופן?" ריקי קיוותה לגלות שמדובר בטעות. והנה היא מגלה עולם שלם של רעיונות…

    "חינוכיים וחשובים?" הוסיף יוסי.

    השיחה לא הסתיימה בזה, נוספה התנצלות כנה של יוסי והשלמה של ריקי; ושל הגיסות, הגיסים, והשכנות, והנשים של השיעור…

    ביום של ערב פסח, בהכנות האחרונות, עמדה והתבוננה לרגע בבית המבריק (תתעלמו מהבננה שמעך לוי ומן הציור החדש של יעקב על הקיר המסויד…)

    "זה היה קשה, נכון אמא?" מענדי, צץ לפתע משומקום. "לנקות, לבער את החמץ ולהכשיר את הבית".

    'את קירות הבית ותכולתו — מילא', חשבה לעצמה ריקי, 'אבל להוציא את החמץ שנמצא עמוק יותר, זה הביעור הקשה באמת'.

    "נכון שעזרנו לך אמא?" מיהר יעקב לדרוש תשלום במחמאות על חלקו בעבודה. כשהביטה סביבה על עצמה ידעה שהוא לגמרי צודק,

    בשני הביא(ע)ורים….

    2241

    תגיות: , ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    6 תגובות

    1. דבורה…יחי המלך!
      י״ח בניסן ה׳תשע״ה (07/04/2015) בשעה 20:17

      הלוואי על כולם כזה ביעור חמץ … הכותבת אלופה !

    2. יחי המלך המשיח!
      י״ח בניסן ה׳תשע״ה (07/04/2015) בשעה 13:38

      איזה יפה וואוו.. ישר כח באמת!!

    3. פנינה
      ט״ז בניסן ה׳תשע״ה (05/04/2015) בשעה 21:41

      ממש יפה אבל עכשיו החלק שלנו זה לבער תחמץ[סמארטפון] וזה יהיה עוד יותר יפה

    4. עד מתי?
      י״ג בניסן ה׳תשע״ה (02/04/2015) בשעה 22:02

      וואו…כמה נכון ואמיתי….

    5. חנה ג.
      י״ג בניסן ה׳תשע״ה (02/04/2015) בשעה 21:46

      ישר כח, קרן!
      את תמיד מעלה נקודות הכי חשובות.

    6. עד מתי?
      י״ג בניסן ה׳תשע״ה (02/04/2015) בשעה 20:59

      בתחל'ס.. זה די משמעותי.. מה שכן… היא כתבה ממש יפה

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה