• "משווה קטון וגדול" • בלוג

    ארכיון
    הגדלה

    הוא לא משתכנע, רוצה לקחת את המכונית מהפח, היא כזאת מיוחדת ויפה... בתוך עומס העבודה של יום שישי, הייתה חסרה לי רק שיחה כזו עם הילד. איך אפשר להיות מוטרדים ושקועים כל כך בזוטות כמו ציורים וצעצועים, כשאני עסוקה בסיום הבישולים והמקלחות לילדים מול השעון הדוהר במרץ? • לקריאה

    יום שישי בצהריים.

    אל תוך סיומי הניקיון, בישולים ואפייה נכנסת בעליזות תיקייה צבעונית ועמוסה, מלווה בילדה נמרצת שבראש מעייניה כעת עומדת הצגת היצירות המרהיבות שהכינה בגן במשך השבוע האחרון.

    אני מסיטה את עיניי מהסיר ומקדישה מבט מתעניין לציור הססגוני שהיא מוציאה מהתיקייה. מחפשת משהו לומר שיהיה משמעותי ואמין יותר מסתם 'איזה יופי', חשוב שהיא תדע שבאמת הסתכלתי. "מקסים, צבעת כאן יפה בהרבה צבעים", אני משבחת בחיוך, "וכאן הדבקת את המדבקות יפה בשורה ישרה…". חוזרת אל התבשיל שעל האש, אבל היא עדיין לא מסתפקת בהתייחסות שקיבלה. "ותראי את המדורה שצבעתי… ולא הסתכלת על המסגרת… וכאן מרחתי את הפלסטלינה".

    המלה האחרונה, פלסטלינה, דווקא כן מעוררת את התעניינותי, מסיבה קצת שונה. צריך לומר פעם לגננת, שכדאי למרוח דבק מדולל במים על ציור עם פלסטלינה, כך יש יותר סיכוי לשמור על היצירה, וגם על הרצפה שעברה שטיפה יסודית לכבוד שבת. אני מעניקה ליצירות וליוצרת עוד כמה מחמאות עם הוראות לשמירת הניקיון, וחוזרת לעבודה.

    הילד הבא נכנס למטבח לספר מחוויות הגן, כשהוא מצויד בחטיף שקיבל בקבלת שבת. אני מזכירה בעדינות להשליך את העטיפה לפח, והוא מציית. אלא שאז הוא נזעק למראה חפץ מוכר שמופיע שם… החפץ הזה יוצר כנראה אי שם בסין הרחוקה כמכונית צעצוע, אולם מהר מאוד התפרק באופן בלתי הפיך, ובמהלך הניקיון לשבת מצא את מקומו אחר כבוד בפח האשפה, לא לשביעות רצונו של בעליו. "מי זרק את זה לפח?" הוא פורץ ביללות.

    אני רואה חשיבות עליונה בלומר לילדים את האמת, זה חשוב מבחינה חינוכית ובכלל צריך להתמודד עם המציאות, לא כן? "זרקתי את זה", אני מכריזה באומץ, שנמוג מול הבעת התדהמה והאכזבה שמולי. "זאת אומרת… בטעות, כנראה" אני מוסיפה (ודאי שבטעות. הטעות היא לא בהשלכה לפח אלא בכך שלא מיהרתי לרוקן אותו כדי להעלים ראיות… מי היה שם לב לחסרונה של מכונית אחת מני רבות?). הוא לא משתכנע, רוצה לקחת את המכונית מהפח, היא כזאת מיוחדת ויפה… בתוך עומס העבודה של יום שישי, הייתה חסרה לי רק שיחה כזו עם הילד. איך אפשר להיות מוטרדים ושקועים כל כך בזוטות כמו ציורים וצעצועים, כשאני עסוקה בסיום הבישולים והמקלחות לילדים מול השעון הדוהר במרץ?

    הטלפון מצלצל. אני מוציאה את העוגה מהתנור עם השפופרת בין האוזן לכתף. "מה? מי? מה קרה? כן, השם קצת מוכר לי"… ביקשו לומר תהילים עבור מישהי חולה, שעומדת לפני ניתוח. אני רושמת את השם לרפואה שלימה, וכל הלך המחשבה שלי מתהפך. איך אני מסוגלת להיות טרודה ושקועה כל כך בזוטות — כמו לצפות את העוגה או לא והאם להכין עוד סלט או לוותר עליו, ולמצוא את החולצה המתאימה יותר לחצאית השבתית של הילדה… — מול טרדות אמיתיות וקשות של אחרים, הנושאים שבראש מעייניי מתגמדים פתאום. חשבתי שאני עסוקה בעניינים שברומו של עולם? אולי כך בדיוק מרגישה ילדה שציירה ציור מיוחד ורוצה רק להראות לאמא העסוקה. כל אחד יכול להיות בטוח שמה שמעסיק אותו נמצא במרכז העולם, אבל כשמשנים פרספקטיבה הכל יכול להתגמד. ואולי הגדלות האמיתית היא דווקא בלייחס חשיבות ולהקדיש תשומת לב לטרדות של מישהו אחר, אפילו של ילד קטן. בשביל ילד, צעצוע או ציור, קושי במבחן או מלה מעליבה שנאמרה לו… הם באמת מרכז העולם!

    ומול נרות השבת, בין תפילות לרפואה שלימה לחולים לבין בקשות פשוטות של סתם, ועם תפילה מעומק הלב לגאולה האמיתית והשלימה, שתשים קץ לצרות הגדולות והקטנות… כשאני יודעת שה' שומע כל בקשה גדולה או קטנה ללא הבדל, אני מבינה את הגדלות האמיתית של מי שהוא "השווה ומשווה קטון וגדול".

    1641

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. יחי המלך!
      י״ז בסיון ה׳תשע״ה (04/06/2015) בשעה 18:07

      הילדים זה כל שליחותינו ומזה הקטן שאת מתייחסת רגע אחד, למרות כל מה שמונע ממך את זה תחשבי זה הדור הבא שיצמח ובזכות עוד כמו אלה כמו שהרבי הרי"צ אומר "גדל, רצונותיו גדלים איתו" היום מדברים איתך על דברים פשוטים ומחר דברים שישפיעו על כל עתידו

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.