• יומן מרטיט: רגעיו האחרונים של ר' לוי יצחק

    הגדלה

    יומנה של הרבנית חנה על רגעיו האחרונים של בעלה הדגול ר' לוי יצחק אביו של כ"ק אדמו"ר שליט"א • באותו יום סבל בעלי נוראות. מספר פעמים במשך היום ביקש ממני שאשנה את תנוחת גופו לשכיבה או לישיבה. עשיתי זאת והדבר לא קשה עלי כלל. בזמן שכזה מתגלים, מסתבר, כוחות נעלמים • כשהתעוררתי, כעבור כמחצית השעה, החדר כבר היה מלא מפה לפה. אחד הצעירים שהיו שם הציע לי ללכת ללון בביתו של השכן כדי שאוכל להחליף כוח. היה זה כבר "אחרי הכל", והוא ביקש להעלים זאת ממני • לקריאה

    הקשיים בהשגת מזון בריא

    בשלב זה, כבר לא היה ביכולתו של בעלי לאכול את כל סוגי המזון.

    בעלי רצה בכל מאודו להבריא ממחלתו. אילו היה מבריא – היה יכול לחיות כפי רוחו. מלבד זאת, הוא ראה שאנשים רבים רוצים בהחלמתו, ואומרים שנוכחותו חיונית להם ושהם נזקקים להשפעתו. בשל כל סיבות אלו אילץ בעלי את עצמו לעשות כל פעולה שהיתה עשויה לסייע לרפואתו.

    הרופא הורה לבעלי לאכול מרק עוף. שם היתה זו בעיה של ממש: קניית העוף, הבאתו אל השוחט, ולאחר מכן הבישול – כל אחד מאלו היה מלאכה שלמה.

    ה. רבינוב עשה בעצמו את כל הדרוש, והביא אלינו את העוף כשהוא מוכן. כדי ללכת מביתו אל ביתינו היה צורך לעבור גשר ולעלות במעלה הר, אך הוא לא החסיר יום אחד מלבוא אל ביתינו פעמיים ולפעמים שלוש, כשהוא עוזב את ביתינו בשעה אחת שתיים אחר חצות הלילה.

    לאחר שהיה מביא את העוף – היה צורך לחמם אותו, ולעתים קרובות לא היו ברשותינו גפרורים כדי להעלות באמצעותם אש, בכירה שעמדה בחצר הבית.

    – בעיה זו של מחסור בגפרורים לא היתה רק אצלינו. במקרה כזה היו לוקחים דף עיתון, חוצים את הרחוב לבית מי מהשכנים שהיו ברשותו גפרורים, מדליקים שם את הנייר, רצים בחזרה עם הנייר הבוער במהירות רבה כדי שלא יכבה בדרך, ובאמצעות אש זו מעלים אש בכירה. למחרת עשה כך השכן עצמו, והגיע אלינו לאותה מטרה כשבידו דף עיתון. זהו עניין קל ערך, אך כוונתי היא לתאר את התנאים שבהם חיינו שם –

    גם זאת עשה אותו ה. כשהיה מביא את הסיר ובו העוף. לאחר מכן היה מתיישב ליד בעלי כדי להאכילו את המרק. הוא עשה זאת באהבה כה גדולה! בעלי ראה כמה נחת רוח גורם הוא לה. עם כל כף שהוא אוכל, ולכן אכל את המרק, אבל הדבר היה כבר קשה לו מאוד.

    "איזהו עשיר – כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו". מבחינה זו לא היינו עשירים, ולצורך כך מוכרחים היינו ללכת למקום מרוחק למדי בחצר הבית. התקנתי אפוא מתקן מתאים למטרה זו בחדר השני.

    בעלי נהג לומר לי, שקשה לו לראות את הכוחות הרבים שעלי להשקיע בטיפול בו, אבל אדם אחר שימלא את מקומי – לא היה.

    התקנת הסורגים

    בשלב שבעלי כבר היה רתוק למטתו, ולא היה עוד ביכולתו לצאת לשאוף אוויר – הורה הפרופסור שיישן כשחלונות הבית פתוחים, כדי שאוויר צח ייכנס אל החדר.

    כדי שניתן יהיה להשאיר את החלונות פתוחים גם בלילה – מן ההכרח היה להתקין בהם סורגי ברזל, כדי למנוע כניסת גנבים.

    להשיג בעל מלאכה שיתקין סורגים – היה מן הנמנעות. דברים כאלה ניתן היה להשיג רק עבור פקידי ממשל, אבל לא באופן פרטי.

    למעשה, ההוראה להתקין את הסורגים התקבלה לפנות ערב, ולמחרת בשעה עשר בבוקר נשלמה כבר המלאכה! מפקח בכיר במפעל צבאי, יהודי, השיג את הברזל ממנהל המפעל, נסע לביתינו בעצמו עם הברזל, כשהוא מביא איתו פועל, והתקין מיד את הסורגים.

    העוברים ברחוב היו נעצרים ושואלים שאלות: מניין השיגו את הסורגים? ממה עשו אותם? ולכל אחד מהם היה צורך לספק תירוץ כלשהו.

    כל זאת הביא לידי פועל יהודי מחרקוב. הוא היה כה מסור, עד שלאחר מכן לן בביתינו מספר לילות וסייע לבעלי. באוזניי שמעתיו מביע בקשה מעומק לבו: "רבי, אתם אינכם זקוקים לייסורים אלה, מוטב שאסבול אותם אני ולא אתם!"…

    אלו שביקרו בביתינו לעתים קרובות, ראו שאין באפשרותי עוד לעשות בעצמי את כל הנדרש. הם שכרו אפוא שוחט מהעיר גז'אטסק שישהה עמי במשך היום, ויסייע לבעלי בדברים מסויימים, ואילו בלילות התחלפו בתפקיד זה שני אנשים צעירים יותר – סטודנט ובחור ישיבה ממכרינו.

    לילה אחד, כשעמדתי סמוך לחלון, אמר לי בעלי: "אני נושם אוויר דרך הסורגים, ובכך רצוני לחבר את הגוף עם הנשמה"…

    ההסתלקות

    בדרך כלל התפלל בעלי מידי יום במיטתו. את התפילין הניחו לו אחרים.

    מאחר שראשו נעשה צנום יותר, לא נאחזו בו כראוי רצועות התפילין של ראש. הוא הורה לי אפוא לקרוא ליעקב יוסף כדי שיבוא לשנות את הקשר. היה זה כבר שלושה ימים לפני ההסתלקות. יעקב יוסף אכן הגיע, ושינה את קשר התפילין, ובעלי הספיק להתפלל בהן בשלושת הימים הבאים.

    בבוקר האחרון לחייו לא פסק פיו מלמלמל, ושפתותיו נראו מרחשות כל העת. אך את התפילין לא הניחו לו עוד.

    באותו יום סבל בעלי נוראות. מספר פעמים במשך היום ביקש ממני שאשנה את תנוחת גופו לשכיבה או לישיבה. עשיתי זאת והדבר לא קשה עלי כלל. בזמן שכזה מתגלים, מסתבר, כוחות נעלמים.

    לפנות ערב חש בעלי ברע. בביתינו נכח אז קהל ניכר. הרופא הובהל אל בעלי, והוא רשם מספר תרופות שכמובן הובאו מיד.

    כשלעצמי הבחנתי כבר בכך שהמצב אינו טוב, אבל סברתי שהוא עלול להימשך כך עוד יום או יותר, ולכן יצקתי לפיו של בעלי כפיות אחדות מן התרופה, והוא שתה אותן עד תום. ככל הנראה הוא הבין היטב את מצבו.

    לידו עמדו כמה מידידינו הטובים והקרובים, שיכולתי לסמוך עליהם. פניתי אפוא לשכב מעט, כדי שיהיה לי כוח לעשות עבורו מאוחר יותר את כל הנדרש.

    כשהתעוררתי, כעבור כמחצית השעה, החדר כבר היה מלא מפה לפה. אחד הצעירים שהיו שם הציע לי ללכת ללון בביתו של השכן כדי שאוכל להחליף כוח. היה זה כבר "אחרי הכל", והוא ביקש להעלים זאת ממני. מובן שלא נעניתי לעצתו.

    ההכנות למסע ההלוויה

    נשאלתי, אילו דברים היה בעלי מעוניין שיעשו בעת הקבורה. אמרתי מה שזכרתי – שהתכריכים יהיו עשויים מפשתן נקי (שהיה אחד הדברים הקשים ביותר להשגה שם), ושכל העוסקים בטהרתו ילכו תחילה לטבול.

    מקווה – הרי לא היה שם, וכולם – כמה מניינים – הלכו מרחק ניכר כדי לטבול בנחל. יוסף נימויטין סבל מחום בן ארבעים מעלות, ובכלל היה אדם חולני, ולמרות זאת הלך לטבול גם הוא.

    כל האנשים הללו לא עבדו במשך שלושה ימים רצופים. ברובם היו אלה עובדי סריגה שעבדו עבור מפעלים ממשלתיים, והיו חייבים לספק את המכסה היומית, אך בימים אלה הם לא עשו גם זאת.

    בשני ימי חייו האחרונים של בעלי נטשו לחלוטין אנשים זרים אלה – שההיכרות ביניהם ובין בעלי נמשכה חודשים אחדים בלבד – את בתיהם ואת עבודתם, ושהו כל העת בביתינו. מפעם לפעם היה אחד מבני כל משפחה הולך הביתה כדי להעיף מבט בנעשה שם.

    על האנשים שהגיעו לביתינו נמנו צעירים, מבוגרים, שומרי מצוות ושאינם כאלה. היו ביניהם אנשים שהיו מסוכסכים קשות זה עם זה בענייני עסקים, ואחרים שהיו מסוכסכים בשל המחלוקת בין החסידים לאלו שאינם חסידים, אך כאן התאחדו כולם. תחת השפעתו של בעלי פשטו הכל מעליהם את ענייני החול, ונכנסו אל עולם נעלה יותר.

    בעלי נפטר בשעת לילה. בבוקר נסעו מספר אנשים, משני הצדדים בהנהגת הקהילה, אל בית העלמין כדי לבחור מקום לקבורתו. גם מהעיר עצמה הגיעו לשם כמה מגבאי בתי הכנסת, וכן בנו של מדליה, שכיהן שם כרקטור במכון אקדמי. נרכשו עבור בעלי שישה מקומות, כדי שלא ייקבר לידו אדם שאין זה לפי כבודו להקבר בשכנות אליו.

    כאן, בחדרו, בוצעו כל הפעולות הנדרשות. מספר אנשים לנו בביתינו בלילה. אני עצמי לנתי בחדר שבו היה בעלי מונח על הרצפה.

    בבוקר התעוררה בעיה גדולה נוספת – השגת קרשים כדי לבנות את הארון. היתה זו משימה קשה למדי, אבל תמורת סכום כסף גדול הושגו גם אלו. הארון הורכב במקום שבו היו הקרשים, והובל מרחק גדול למדי לאורך הרחוב, כשכל העוברים ושבים עוצרים להביט בנעשה. כדי שלא יתעוררו שאלות רבות מדי, וכדי שלא תזיק "עין הרע" – לבש הצעיר, שהוביל את הארון בעגלה, מדי צבא.

    [האיש עבד בעבר בנ.ק.וו.ד., ונשארה ברשותו חליפת מדים, וכל אימת שהיה צורך להשיג משהו שאינו "כשר" בתכלית – היה הצעיר יכול להשיג זאת ביתר קלות כשהוא לבוש במדים אלו].

    1787

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    תגובה אחת

    1. חנהלה
      כ״א באב ה׳תשע״ה (06/08/2015) בשעה 0:42

      תודה!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.