• הכח להתמודד: הניסיון שלי • סיפור אישי

    הגדלה

    בעלי כבר נסע מזמן, לבד הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה... הרגשתי איך שכל האדישות שליוותה אותי במהלך ההיריון והלידה מתפוגגת, כאילו קיבלתי זריקת אדרנלין; התמלאתי כוחות, קמתי, התלבשתי והלכתי למחלקה א', שם בפגיה הוא היה. הם היו המומים שהגעתי, כמה שעות אחרי לידה, כבר לבושה ומסתובבת. לא רצו שאראה אותו, הכניסוני לחדר, שם חיכיתי עד שהגיע הרופא ואמר שרופא לב מומחה בדרך והמצב חמור מאוד • לסיפור המלא

    הריון שביעי. כבר לא מתרגשים ואפילו כבר לא חוששים איך נסתדר עם עוד אחד…  רק דבר אחד ריגש אותי במקצת, הידיעה שלהורים שלי זהו הנכד ה–70 ב"ה, כן ירבו, ולי זה הילד השביעי… כך שכל המשפחה המורחבת חיכתה וציפתה ללידתו של הנכד ה–770…

    הגיע רגע האמת, אור לט"ז סיון ה'תשע"ה, אני כבר מורגלת ומנוסה, ייקחו כמה שעות טובות עד הלידה, אין מה לרוץ לבית–הרפואה, כך שלמרות שהמרחק לכל בית יולדות זו שעה נסיעה ממקום מגוריי, אני לא ממהרת ומשתדלת לנצל את חוסר המנוחה שנכפה עלי, כדי לסדר ולתקתק את הבית ברגעים האחרונים שלפני הגאולה הפרטית שלי. שהרי כידוע אחרי לידה אין אפשרות להסתכל על הבית… השכבתי את הילדים והתחלתי לעבוד במרץ. חשבתי לעצמי, 'טוב ללדת מדי פעם ולו בשביל הסדר… לאחר מכן תאמר לי חמותי איזה 'בלבוסטע' אני ואיך הבית שלי "מסודר"…'

    לידה קלה

    בבוקר אירגנו את הילדים וסיפרנו להם לאן פנינו מועדות, הם היו בעננים מרוב התרגשות והלכו למקומות לימודיהם בשמחה ובטוב לבב. כבר לא יכולנו להתמהמה ויצאנו בהולים ל'לניאדו'. 'הפעם הגזמתי', חשבתי תוך כדי שאני מתפתלת מכאבים במכונית.

    הגענו, בקושי עליתי למחלקת יולדות. נכנסתי לקבלה, ניסו לעכב אותי בשאלות מציקות כאלה ואחרות, אך לי כבר לא נותר כוח וזמן. התיק נותר בחוץ אצל בעלי ולא הספקתי לבקש שיביא לי את הדולר של הרבי ה'אגרות קודש' וכו', הם היו חסרים לי אבל לא היה לי כוח אפילו לדבר… תוך פחות משעה נולד תינוק, הלידה עברה בקלות רבה, יותר מכל הלידות בעבר! בעלי הגיע והיה נראה לו שהתינוק כחול. המיילדת לקחה את התינוק כדי לבדוק ומהר חזרה ואמרה שהכול בסדר. העבירו אותי לפרוזדור, שם שכבתי, החזקתי את התינוק ומשום מה לא התרגשתי, הייתי די אדישה למתנה שהופקדה בידי זה עתה ורגשותיי אלה היו זרים לי, בלידות אחרות הייתי בוכה מרוב שמחה ומודה לה' מכל הלב על הנס המופלא. ופה, שום כלום.

    יולדת למאבק

    בשלב מסוים, בעלי הגיע ושוב אמר שהתינוק נראה לו כחול, לקחו את התינוק, ואותי עיכבו עוד זמן מה עד שלקחו אותי למחלקה. ביציאתי ראיתי את המיילדת ופניה חמורות סבר, נזכרתי במה שאמרה לי אחותי ש"אם תחייכי לצוות הרפואי תזכי ביחס אנושי", לכן, חייכתי אליה והודיתי לה ביותר והיא נותרה רצינית. חשבתי, 'נו, עוד קלאפטע'…

    העבירו אותי למחלקה החדשה, משום מה לא לחדר אלא לחדר המתנה. לא הבנתי מדוע, כעבור שעה בערך, ביקשתי שיביאו לי את התינוק, כמו תמיד אני רוצה גם הפעם, "ביות מלא". דחו אותי בקש, עד שהגיעה אחות ואמרה לי שהתינוק לא בסדר כל–כך ומטפלים בו ושלא אדאג… הייתי המומה, בעלי כבר נסע מזמן, לבד הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה… הרגשתי איך שכל האדישות שליוותה אותי במהלך ההיריון והלידה מתפוגגת, כאילו קיבלתי זריקת אדרנלין; התמלאתי כוחות, קמתי, התלבשתי והלכתי למחלקה א', שם בפגיה הוא היה. הם היו המומים שהגעתי, כמה שעות אחרי לידה, כבר לבושה ומסתובבת. לא רצו שאראה אותו, הכניסוני לחדר, שם חיכיתי עד שהגיע הרופא ואמר שרופא לב מומחה בדרך והמצב חמור מאוד. ישבה שם פסיכולוגית שהציעה עזרה, הייתי המומה מכדי להיעזר באי מי.

    חזרתי לחדר ההמתנה במחלקה החדשה ועוד לפני שהתקשרתי לבשר לבעלי, דבר ראשון רציתי לכתוב לרבי, טוב שהיה לי "אגרות קודש". כתבתי ושהרבי יסלח לי שאיני זוכרת במדויק את התשובה, אך אני זוכרת שהבנתי במה עלינו להתחזק, מיד התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו, כולל את תשובת הרבי. כמובן שהידיעה המדאיגה התפשטה במהירות אצל כל בני המשפחה וכולם החלו באמירת תהילים כמעט ללא הפסקה, דבר שעליו מגיעות להם תודות רבות.

    אחרי שעתיים, בערך, אמרו לי שחייבים להעביר אותו ל'שניידר'. שאלו אותי האם אני רוצה להישאר ולהתאושש או להצטרף אליו באמבולנס, כמובן שרציתי לנסוע אתו. אחרי שעות וסחבת הצטרפתי לאמבולנס שלקח את תינוקי ל'שניידר' בתקווה להציל את חייו.

    בדרך וגם כשהגענו לשם הייתי די אופטימית, האמנתי שהכול יסתדר ובעצם, למה לא? היינו לידו כמעט כל הזמן שמותר היה להיכנס לפגיה. הרופא שאמור היה לעשות את הניתוח ביום ראשון ישב אתנו כבר ביום חמישי והסביר את סוג הבעיה שעמה נולד התינוק, הוא אמר שהוא עשה כבר הרבה ניתוחים כאלה בעבר וכולם הצליחו ולכן, רוב הסיכויים שהניתוח יעבור בשלום והילד יהיה ילד בריא ושלם. חוץ מהיוהרה שנשמעה מדבריו, היה נראה שאכן מדובר ברופא מומחה ביותר. היינו רגועים יחסית וחיכינו כבר לניתוח שיפתור את הבעיה ולילדינו הקט תבוא הרווחה.

    לשבת נסעתי הביתה, היה לי קשה להיות שם, רציתי לראות את ילדיי ולהיות איתם בזמן המתוח הזה שהיה קשה לכולנו. בזמן הדלקת נרות לא יכולתי לעצור את בכיי, ובזמן ה"שלום זכר" ובמשך השבת השתדלתי לפחות להראות כלפי חוץ שאני רגועה, אבל הלב בכה והיה מלא געגועים וחמלה לתינוק שלי שרחוק ממני וסובל כל–כך.

    "אל נא תהי כמת"

    נסעתי אליו במוצאי–שבת–קודש ובראשון בבוקר היה אמור להיות הניתוח. נפרדנו ממנו לפני שנכנס לחדר הניתוחים, וישבנו, יחד עם הוריי בחוץ והתחלנו להתפלל. כתבנו לרבי והתחננו שהניתוח יצליח. הרבי כתב מכתב אחד (תוכן מהזיכרון): בני–ישראל, רחמנים וגומלי חסדים עוד מאברהם אבינו אבל ביישנים אנחנו מזמן מתן–תורה, לכן, בושה היא טובה רק כאשר היא תואמת את התורה ואין להתבייש לפרסם עניני תורה ובפרט את מצוות טהרת המשפחה ורואים שבלעומת–זה לא מתביישים וגם בקדושה אין להתבייש וככל שמגבירים את פרסום המצווה זה ממילא מחליש את צד הקליפה… במכתב נוסף הרבי מדבר על ברית מילה… הבנו שנזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ושהכול יהיה בסדר.

    הניתוח התארך למעלה מן המשוער, ניסינו להיכנס באמצע ולשאול מה קורה, אמרו לנו שהכול בסדר… אחרי 5 שעות בערך קראו לנו לחדר, שם התבשרנו שהניתוח לא הצליח מכיוון שהם חשבו שיש בעיה אחת ובעצם הבעיה הייתה הרבה יותר סבוכה והם ניסו שלוש פעמים ולא הצליחו, הילד נפטר… איני רוצה לתאר את תגובתי הסוערת. הלכתי שוב להיפרד ממנו, ושוב חבל להאריך בתיאורים, רק זאת אומר שכאשר חזרתי הביתה לא יכולתי לראות את הבובות של הילדים…

    ביקשנו מה"חברא קדישא", אלו שמלים אותו לפני הקבורה, לתת לו את השם שניאור זלמן, את השם הזה חשבנו כבר קודם לתת לו. בנסיעה הביתה אמרתי לאמי, שתמכה בי כל הזמן, הרי זה מה שהיה כתוב בחת"ת של אתמול (בהעלותך): "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" — הרגשתי שלמרות "ויצעק משה אל ה' קל נא רפא נא לה" קרה מה שקרה.

    הכוח להתמודד

    חזרתי לילדיי אחרת, אני כבר לא אותה אחת. לא גמרתי לחבק אותם, הם היו נסערים ביותר ועמלתי רבות להרגיעם. הם ממש הרגישו ש'נאכל חצי בשרם'… פתאום כל המציאות השתנתה וקיבלה פרופורציות אחרות לגמרי. למשל, תליתי כביסה מתוך הודיה לה' על כל בגד ובגד והתפללתי תוך כדי שתמיד יהיו לי ערמות של כביסות ובהם הרבה–הרבה בגדי ילדים בשלל גילאים… עדיין התקשיתי לעכל את הבשורה וחשבתי שאולי התינוק עדיין חי איפה שהוא… כתבתי לרבי והרבי כתב מכתב נפלא על משמעות השם שניאור זלמן, שניאור — שתי אורות, אור הנגלה ואור הנסתר, שאת הנגלה צריך להאיר באור הנסתר וכו' המכתב הזה חיזק אותי ומחשבותיי המבלבלות הוסרו.

    הניסיון הגדול היה שהרבי לכאורה כתב אחרת ממה שהיה. נזכרתי בסיפור הידוע על קבוצת החסידים השונים שישבו יחד וכל אחד התפאר במופתים שרבו חולל וכשהגיע תורו של החב"דניק הוא סיפר שהרבי אמר לו לקנות את היער ואחר–כך כל היער נשרף. שאלוהו, "אם–כן מה המופת?" אמר להם: "המופת הוא שנשארתי חסיד!" וגם כאן לא רק שנשארתי חסידה אלא שיותר מכך, אמונתי התחזקה. ובקשר לטהרת המשפחה, הוקם בסייעתא–דשמיא שיעור מאוד נחמד ובאות משתתפות רבות, יחסית, וזה בזכות מה שהרבי כתב לי — לא להתבייש… גם הבנתי שאת השכל צריך להניח בצד, לא הכול אנחנו מבינים ואת האמונה על השכל איננו מבססים!    

    בהשגחה–פרטית, בשבוע שעבר למדנו בשיעור שיחה של הרבי לגבי יוסף הצדיק שהיה יפה תואר ויפה מראה, במצוות עשה ובמצוות לא–תעשה, הרבי מדבר שכולנו צריכים לשאוף לשלמות בעבודת ה' ואז ההשפעה כלפי חוץ תהיה בשלמות; כמו יוסף — "יוסף ה' לי בן אחר"' בכוחו של יוסף להפוך את האחר לבן… הרבי מדבר על הסיפור של אשת פוטיפר שלמרות שבחיצוניות זהו מעשה של היפך הקדושה הרי שלשם–שמים נתכוונה.

    כך כל דבר, בפנימיותו הוא טוב גם אם כלפי חוץ נראה כרע! הכוונה הפנימית של כל דבר זה להוסיף ולסייע לצד הקדושה ואין רע יורד מלמעלה! הרבי מציע שתי דרכים להתמודד עם העלם והסתר — דרך ראשונה: לראות את הדבר כרע ולהילחם בו בכל הכוחות. דרך שניה: שהיא נעימה יותר, היא הידיעה שבפנימיות הכול זה טוב כי הכול מביא לתוספת אור וקדושה.

    יהי–רצון שלא יהיו יותר העלמות והסתרים ויהיה רק טוב הנראה ונגלה ונזכה עכשיו ממ"ש לגאולה אמתית ושלמה ע"י הרבי שליט"א מלך המשיח!

    2240

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    7 תגובות

    1. שרית
      כ״ח בסיון ה׳תשע״ח (11/06/2018) בשעה 11:17

      איזה נסיון נוראי ואת הצלחת לצלוח אותו בגבורה ובאומץ! מזועזעת ומתפללת שאף אמא יהודיה לא תחווה כזה סיפור כואב ומזעזע!
      שה' יתן לך כוחות ונחת ושתמיד תהיי כזו גיבורה ומאמינה!

    2. 770
      כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ו (04/03/2016) בשעה 13:24

      יישר כוח !!!!!!!!!

    3. מזי
      ט״ז בשבט ה׳תשע״ו (26/01/2016) בשעה 21:42

      בזכות נשים צדקניות ניגאל.סיפור מצמרר ומרגש כאחד.הלב שלי איתך.ממש אשת חיל.משיח נאו!

    4. sara
      ב׳ בשבט ה׳תשע״ו (12/01/2016) בשעה 22:16

      אני לא יודעת אם לי היה את הכוח להדמודד כמוך……………

    5. naava
      כ״ט בטבת ה׳תשע״ו (10/01/2016) בשעה 17:37

      כל הכבוד על הגבורה

    6. naava
      כ״ט בטבת ה׳תשע״ו (10/01/2016) בשעה 17:36

      כל הכבוד על האומץ

    7. חני
      כ״ה בטבת ה׳תשע״ו (06/01/2016) בשעה 19:38

      וואו!!! את פשוט גיבורה!!!!! חסידה אמיתית!!!

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.