• להפוך את המרורים לפרלינים • מיוחד

    הגדלה

    שום דבר בחזותה הצעירה, הנאה והחייכנית של נחמה דינה קאופמן לא מכין אותי להלם שיגיע כאשר אשמע את סיפורה. אילו הייתי קוראת למדור הזה "גיבורות בנות זמננו", אין ספק שפרלינה היתה נכנסת לקטגוריה הזו לכתבה המלאה

    מאת: הילה קריספין, עטרת חיה

    ריח מוכר, מתקתק ואהוב של שוקולד מכה באפי כשאני נכנסת לבוטיק המיוחד של "פרלינה" בכפר חב"ד. מבט היקפי מגלה לי מגשי פרלינים…. שוקולד…. שוקולד… ועוד שוקולד… לבן וחום. שחמט דומינו ושוקולד, אריזות מעוצבות בחן וטוב טעם. כשאני סורקת את סביבתי, מבטי מגלה לי שהמקום הקטן והמטופח הזה מתאפיין בהמון אביזרים עם מכנה משותף: שוקולד. קופסאות קרטון של שוקולדים בגדלים ובעיצובים שונים, תבניות סיליקון בצבע שוקולד בדגמים מגוונים התלויות על הקירות, עשרות תבניות שקופיות התלויות על הקיר בצורת לבבות, ספרי תורה, עיגולים, מכוניות, ועוד ועוד. על מדפים בצד מונחים אביזרים שונים הקשורים לאפיה ולשוקולדים. במרכז החדר שולחן גדול מכוסה במפת פלסטיק שקופה. עליו מונחים אחד אחד בצורה מסודרת ניירות אפיה פרושים, שעליהם דפים מודפסים. הכל כבר ערוך ומוכן לסדנת השוקולד הקרובה לנשים שתיערך אי"ה הערב.

    הניסיון

    איך הגעת לבוטיק השוקולד, שבו לומדים גם את אומנות הכנת פטיפורים וגם חסידות?

    "במקצועי אני מורה לחינוך מיוחד", מספרת נחמה דינה. "נולדתי וגדלתי בצפת למשפחה חב"דית. למדתי בכפר חב"ד במכללת "בית רבקה". בעבר עבדתי כגננת משלבת ולימדתי ילדים מיוחדים. בעלי עבד כנהג משאית. השיגרה היתה יכולה להימשך בנחת, אלא שהחיים הכינו לי הפתעה בלתי צפויה שהביאה אותי לשינוי דרסטי. הפתעה, שאף אחד לא היה מאחל לעצמו. אבל מהכאב והטראומה צמח משהו חדש ועוצמתי".

    שום דבר בחזותה הצעירה, הנאה והחייכנית של נחמה דינה לא מכין אותי להלם שיגיע כאשר אשמע את סיפורה. אילו הייתי קוראת למדור הזה "גיבורות בנות זמננו", אין ספק שפרלינה היתה נכנסת לקטגוריה הזו. גבורה מהסוג שעליה כותב אדמו"ר הזקן – שגבורתו של אדם ניכרת לאו דווקא בטיפוס לפיסגת האברסט או בהשגת שיא גינס חדש, כי אם התגברות יום יומית בעבודת המידות, ובהתקשרות ואמונה לקב"ה, לרבי ולתורה.

    וכך היא מספרת: "הדבר קרה לפני כשש שנים, לילה לפני תחילת שנת הלימודים לבני הבכור בן השבע. בעלי, שהיה אדם צעיר ובריא, שהה לבדו בבית, ולפתע נפל ואיבד את ההכרה. באותו בוקר הוא התלונן אמנם על סחרחורת, אבל לא חשדנו כמובן שמדובר באירוע כל כך חמור. הוא נפל ושכב כך כארבעים דקות מבלי שאיש יגיש לו עזרה. אני חזרתי מנסיעה עם הוריו, וכשהגעתי הביתה מצאתי אותו שרוע על הרצפה ללא הכרה. לא הצלחתי להעיר אותו ובהיסטריה התקשרתי להוריו ולקחנו אותו לבית הרפואה. התברר שהוא סובל מפגיעה מוחית ואיבוד הזכרון. כעת התחילה מסכת ארוכה מייגעת ואיטית של שיקום. היינו נשואים אז שמונה שנים, היו לנו שני ילדים בגיל חמש ושבע, והייתי בתחילת הריון.

    שבועיים לפני שזה קרה, כתבתי לרבי, והרבי כתב שהולך להיות לנו נס גדול ונס להתנוסס. הבנתי מיד ממראהו המזעזע שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע… ואם הרבי כותב על ניסים – זהו כנראה הנס.

    המכתב והברכה מהרבי חיזקו אותי, אבל התהליך היה ארוך. לאחר האירוע, האישיות שלו השתנתה מאוד. הוא לא ידע מי הוא היה, הוא לא זכר את הילדות שלו, ולא את המשפחה – הורים, אחים, אחיות, לא הכיר בכשרונותיו וכוחות הנפש שלו, מה הוא שווה, מה הוא יכול לתת, כלום. הוא לא זכר את בית הספר, התיכון והישיבה. דף חלק… הזכרון לא חזר אליו, והוא היה צריך ללמוד הכל מחדש ולהתחיל את החיים שלו מגיל 30 ללא שום ידע מוקדם.

    הוא גם לא זכר אותי, ולא את הוריו והילדים. לקח לו הרבה זמן עד שהבין מי אנחנו והחל להכיר אותנו. עליי למשל הוא חשב שאני מטפלת מ"אסף הרופא"…. הוא לא ידע לדבר וגם לא הבין את השפה. לא היו לו מילים ולא מחשבות.  הוא לא ידע לקרוא ולא לכתוב. לא להסתבן ולא להתקלח ולא איך מחזיקים סכין ומזלג. כמובן שגם לא זכר הלכות, לא חלב ובשר ולא הלכות שבת וגם לא הבין למה צריך לשים כיפה על הראש. הוא ניסה לחזור על המילים שאמרנו ועל התנועות. כשניסינו להסביר לו מה זה מיץ ענבים לא ידענו איך להסביר לו, אז לקחנו אותו למכולת והראנו לו מה זה ענבים. הוא לא ידע שום שפה ולכן הסברנו לו הכל דרך המחשה, ורק דברים פשוטים".

    הרגע המכונן

    איך הרגשת באותם ימים קשים?

    "הרגשתי שאני חיה בסרט הזוי, ושלא יכול להיות שזה קורה לי באמת. את חושבת שהסרט הזה לעולם לא ייגמר ואת חייבת להיאחז באמונה פשוטה ומוחלטת בקב"ה בלבד. ולכן, ביחד עם כל הקושי, האמנתי שהוא יעמוד על הרגלים ושהכל יסתדר. שהוא יחלים ויחזור לעצמו, ושנחזור להיות אותה משפחה נחמדה ומלוכדת שהיינו קודם. היה לי ברור שאני חייבת להציל את המשפחה שלי ואת ראש המשפחה, ולכן אין זמן לחשוב וליפול לרחמים עצמיים כי צריך לעשות מה שצריך. זה לא שלא בכיתי. בכיתי הרבה לילות ובקשתי מהקב"ה שיעזור לי, ואחרי לילה של בכי הייתי מנגבת את הדמעות והייתי אומרת לעצמי "זהו זה, את חייבת לקום ליום חדש ולהודות להשם על כל התקדמות. הרגשתי שאני צריכה לשמור כל טיפת אנרגיה שבי, כדי להתקדם מהנקודה שנקלענו אליה. שעליי לקדם אותו, אותי, את הבית. לחשוב רק קדימה. לא לחשוב על העבר ולהתגעגע כי זה לא יעזור. ולא יחזור. וזה לא היה קל.

    ההודיה, ה"מודה אני" של הבוקר, נתן לי משמעות וכוח להמשיך. מאז ועד היום אני משתדלת לומר "מודה אני" בכוונה ולהודות על מה שיש. התפללתי המון. האמנתי שאם זה קרה ו"אין רע יורד מלמעלה", אז שיצמח מזה משהו טוב, ועל זה התפללתי גם בבית הרפואה כשהוא היה במצב האקוטי הזה. בדרך הטבע, המצב היה שהרופאים עמדו חסרי אונים וכל אחד אמר משהו אחר. אף אחד לא ידע להגיד לי בטוח מה יהיה, ולי היה ברור שרק הקב"ה יכול לעזור לי במצב שכזה.

    בתוך כל הערפל של חוסר הוודאות הזה, נצרב לי רגע מאוד חזק של התקשרות עצומה עם הקב"ה. היה זה כשהייתי איתו בבית הרפואה לאחר כשכבר התעורר והיה בהכרה, והביט בי במבט חלול. פתאום קלטתי שהוא לא מזהה אותי. חשבתי אולי הוא יזכור את הילדים… הראיתי לו תמונה של הילדים בפלאפון, ולבי נחמץ כשלא ראיתי שום תגובה. הכאב היה עצום. ואז, ביחד עם הכאב, הרגשתי פתאום את קירבת השם בצורה מוחשית ממש. בתוך הרגע הכל כך קשה הזה הרגשתי שאני לא לבד עם זה. שהשם איתי ומשגיח לגמרי. הסתכלתי על המצב הזה ואמרתי לקב"ה: "אני לא מבינה מה עשית לי, ולמה עשית את זה, אבל תדאג שייצא מזה משהו טוב". היחידה שבנפש, כל התניא והחסידות שלמדתי, יצאו פתאום החוצה כמו מתנה. אפילו לא יכולתי לתאר לעצמי מה באמת ייצא מזה, אבל הבקשה והאמונה הכילה גם את ההחלטה שהקב"ה איתנו והוא זה שיעזור לנו.

    הרגע הזה נחווה לי כרגע של התקשרות מאוד מאוד חזקה, ובכלל, הנושא של התקשרות נצרב אצלי בצורה עוצמתית. כי ברגע שדיברתי עם הקב"ה וקבעתי לו עובדה, שמהמצב הזה צריך לצאת משהו טוב, בעצם הפנמתי שבאמת חייב להיות רק טוב.

    אחרי שנים, כשלמדתי את נושא ההתקשרות מאוד לעומק, גיליתי שבחסידות מוסבר שכאשר יהודי נמצא במצב של הכנעה וביטול מוחלט לקב"ה, כשאתה כל כולך במצב של דיבור עם השם מתוך ביטול מוחלט, אזי יש התקשרות עצמותית לקב"ה, וזה הרגע שבו יהודי יכול לחולל ניסים. כל יהודי".

    ובאמת איזה ניסים חוויתם באותה תקופה?

    "הנס הראשון היה שלמרות שהוא היה מחוסר הכרה זמן ארוך, הוא לא נכנס למצב של קומה. הנס השני היה שאחרי שבוע בלבד הוא חזר הביתה. הנס השלישי היה שגילינו בהתפעמות שהוא התחבר מיד לילדים, שנטלו חלק נכבד מאוד בשיקום שלו. מיד התחלנו ללמד אותו לדבר. חפץ חפץ. מילה מילה, והכל במוחש. הוא היה קולט חלק וחוזר על המשפטים. בהתחלה כאמור, לא הבין את המערך המשפחתי, וחשב שאני אחות מבית הרפואה, ושהוא מטפל בילדים של האחות… הוא לא הבין שאני אשתו והילדים הם ילדיו. תרגלנו איתו כל מה שיכולנו. בשבועות הראשונים  הייתי צמודה אליו 24 שעות כי הוא היה צריך השגחה צמודה, ואמי שתחי' היתה אצלנו וטיפלה בילדים. הוא לא ידע איפה הוא, מי הוא, כלום. הראנו לו את הארון שלו, פתחנו מדפים, הראנו לו את האמבטיה. במקביל, נסענו איתו לשיקום במקומות המתאימים. לאחר האירוע ילדתי בן, כיום בן שש, ואחריו בת קטנה בת ארבע. שניהם היו חלק מהתהליך שעזר לו לעמוד על הרגליים. ואת זה יכולנו לעשות רק בבית, כשכולנו ביחד. בננו הבכור שהיה אז בן השבע עזר לו מאוד ללמוד את המושגים המוחשיים. הוא ישב איתו עם אותיות ומספרים ולימד אותו כמו ילד קטן. אני לקחתי אותו לסופרמרקט ולימדתי אותו את שמות המוצרים השונים. הוא קלט יפה, אבל רק דברים מוחשיים. לכן היינו צריכים לעשות לו היפנוזה בשיקום כדי לשחרר את ההבנה, כדי שיתחיל לקלוט מושגים מופשטים. לאחר ההיפנוזה הוא הבין את מיבנה המשפחה. ראה דמיון בינו לבין האחים, התחיל להתחבר אלינו, ללמוד עוד ועוד מושגים מוחשיים ומופשטים, ואני שמחתי עם כל התקדמות כפי ששמחים עם ילד קטן שלומד מלים חדשות".

    שיקום מתוק

    איך הצלחתם להוציא אותו אחרי שבוע הביתה?

    "היה סיכון מסויים בהחלטה הזו, כי אי אפשר לצפות מראש איך אדם יגיב אחרי אמנזיה. הרופאים רצו לאשפז אותו ולערוך עליו מחקרים, אך אני התנגדתי כי הבנתי שזה יכול רק לדרדר אותו, ולכן החלטתי שבעזרת השם ניקח אותו הביתה, נחבק אותו, נאמץ אותו, ניתן לו חום ואהבה ונעשה הכל כדי שיהיה לו נעים וכדי שהוא ירצה להישאר איתנו.

    היינו בשבילו משפחה לא–מוכרת שהוא היה צריך להחליט אם הוא רוצה להצטרף אליה או לא. שיבחר. שיחליט. שירצה. הוא היה צריך להגיע לנקודה של בחירה אם להישאר איתי ועם הילדים, שיתחיל לחשוב אם בכלל הוא רוצה את מה שיש לי. הוא זה שהיה צריך להחליט. נקודת הבחירה לא נשללה ממנו.

    כולם שואלים אותי אם לא רציתי ללכת. ואני תמיד התפלאתי – מה זאת אומרת?! זה בעלי ואבי ילדיי והוא במצב קשה וצריך עזרה. בשבילי זה היה מובן מאליו שאני אעשה הכל כדי שהוא יחזור להיות אבא של ילדינו, שיהיה דוגמא אישית בבית כנסת. בשבילי הוא פשוט נולד מחדש בגיל פחות משלושים, לאחר שהתעורר.

    אחרי שנה וחצי של התקדמות גדולה, נוצר צורך למצוא לו תעסוקה. הבנתי שגם זה בידיים שלי והתחלתי לחשוב איך אני מוצאת בשבילו תעסוקה מתאימה שתחבר אותו עוד יותר לחיים, לעצמו, לחברה, למשפחה, אליי. תעסוקה שתשקם את הערך העצמי שלו ואת הדימוי הפנימי שלו, וחשבתי שהכי טוב זה לגרום לו ליצור משהו שאנשים יצטרכו, כדי שהוא ירגיש שהוא ערכי ושיש בו תועלת".

    איך משתלב השוקולד בסיפור שלך?

    "שוקולד הוא הממתק האהוב עלי מאז ומתמיד. תמיד אהבתי שוקולד. זה היה המוצר שהיה צריך להחביא בבית אחרת הוא היה נכחד. אחרי מה שקרה עם בעלי הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו באמנות כדי לנווט את המתח שבי לכיוונים טובים. מצד שני, חיפשתי משהו שאוכל לשלב בו גם את בעלי. משהו שאנשים צריכים ורוצים.

    בהתחלה ניסיתי להכניס אותו למטבח, כי יש לו ידיים טובות. רציתי שילמד להביע את עצמו בידיים. ואז עלה בדעתי לייצר שוקולד לפני פורים ולשווק אותו. שמעתי שאין את זה הרבה בכפר, וחשבתי שזה יכול להיות גם מקור פרנסה נוסף. בהתחלה עשיתי את זה בשבילו. כי כל כך האמנתי שזה יעזור לו, עד ששום מכשול לא הפריע בדרכי. בהתחלה הגעתי למישהי שעושה שוקולד, קבלתי ממנה הכוונה והדרכה והודיתי לה, ואז אמרתי לבעלי – בוא נעשה משהו עם שוקולדים, אתה איתי בעניין? הוא לא הבין ואמר 'כן, כן', ואז כשהוא תפס, הוא אמר: "את לא נורמלית! מי יקנה את זה? למה שהם יבואו ויקנו?" אמרתי לו: "כבר התחלתי קמפיין פירסום. אי אפשר לעצור הכל. כבר פרסמנו". והוא עדיין לא האמין שייצא מזה משהו. הראיתי לו בעצמי מה צריך לעשות ורק בקשתי ממנו שיעזור לי עם כל הנטל הזה. הוא התרכך קצת, התחיל לעזור, ואז כשהתחילו הטלפונים הוא התחיל להתלהב. שילבנו כל מיני טעמים וצורות והכנו פטיפורים. הכנו טעימות לכל מי שרצה לבדוק אותנו. מישהי טעמה את השוקולדים ואמרה 'וואו אני רוצה מאה כאלה', ומישהי אחרת התקשרה והזמינה מאתיים כאלה, ובעלי מרוב התרגשות עמד כל הלילה והכין מאות שוקולדים כאלה. הרגשתי שפשוט הקב"ה נתן לנו כוחות מאוד מאוד מיוחדים".

    שליחות בסדנת שוקולד

    מהנסיון הזה למדתי עוד משהו שאני דוגלת בו: הפתרון נמצא דווקא כאשר אנו עושים חסד למישהו אחר. דווקא כשיש בעיות ואני עוזרת למישהו אחר, הפתרון מגיע דרכו. למשל לפני שבוע הייתי צריכה לטפל בדוחות של העסק (וזה דבר שלמדתי לאהוב – עם המון עבודה עצמית כי זה נוגד את הטבע שלי…) ולא מצאתי את הפתרון לבעיה מסויימת שהתלבטתי איתה כבר שבועיים. ואז קרוב משפחה בקש ממני לבדוק דו"חות של בנקים והחלטתי לעזור לו, ודווקא שם מצאתי את הפתרון שלי!  נראה לי שעל החסד הזה העולם עומד, ובמיוחד חסד לבני הבית. זה דבר כל כך גדול לעזור לבעל, כי אם אני לא עוזרת לבעלי, אז מי יעזור לו? העזרה שלי לבעלי זו עזרה לבית שלי, לילדים שלי, ולעצמי. וכך זה עם כל בעל, כי לכל אחד יש את הקושי שלו והמגבלה שלו.

    התחלנו לייצר ולמכור שוקולדים, אנשים אהבו את התוצרים שלנו וכפי שתיארתי, זה מאוד הלהיב את בעלי ופתח לו קרן אור. התחלתי להתמקצע וללמוד יותר, ללכת לעוד קורסים וסדנאות, ובעיקר התאמנתי והתאמנתי בלי סוף, כשאת כל ה'פשלות' תרמתי למשפחה… באיזה שהוא שלב, כשזה התחיל להיות מאוד אינטנסיבי, נהיה לו קשה. הוא סובל עד היום מכאבים בגוף ובראש. אז אני עשיתי את השוקולדים לבד, גם כשהייתי לפני או אחרי לידה, ולא יכולתי לפרנס לפי היכולת שלי אלא לפי הדרישות של החיים. הייתי חייבת לקדם את העסק ולא להפיל את זה עליו, כי פיזית הוא לא יכל לעמוד בזה.

    היום זה עומד על נקודה שהוא היועץ שלי ונותן לי רעיונות. יש לו תעסוקה שיקומית שלוש בפעמים בשבוע. הוא אדם מאוד מוכשר, יעיל וזריז. בארבע שעות הוא יעשה עבודה של שמונה שעות. אדם מסודר וסיסטמטי.

    ספרי לנו מעט על ההתנהלות של 'פרלינה'

    "אני מייצרת הכל מחומרי גלם איכותיים ובכשרות מהודרת, חומרים שחשוב להשתמש בהם בצורה נכונה כדי להגיע לתוצאה טובה. מרגרינה לא נכנסת לשוקולד שלי, רק חומרי גלם משובחים כמו חמאת קקאו למשל, חומר גלם יקר וטעים. ברוב השוקולדים הזולים יש אותו פחות. הטכניקה הכללית היא משהו שלומדים אותו, והעשיה היא זו שהופכת אותך למקצוענית. ההתעסקות והכישלונות והתקלות באמצע, זה מה שהופך אותך למיומנת.

    הרבי כתב לי ב"אגרות קודש" שהמקום הזה – "פרלינה" – הוא בית חב"ד, ובכל פעם שהיו לי דאגות איך לקדם ולהשקיע, היה לי ברור שהרבי דואג לעניינים. אני מזכירה לעצמי שהרבי מנהל פה את העסק. בהמשך, היה ביקוש והחלטתי לפתוח גם סדנאות שבהן אני מלמדת את הנשים להכין פרלינים, וכן מוסרת שיעורי חסידות".

    מי מגיע לסדנאות שלך, ומה מייחד אותן?

    "מגיעות נשים מכל הארץ, מעכו ועד אופקים ובאר שבע. הגיעה אפילו לקוחה מארגנטינה שהיתה בחופשה בארץ ישראל וחיפשה משהו מעניין ללמוד. אני מלמדת אותן להכין פטיפורים, קינוחי בוטיק וזילוף משוקולד לעוגות. בנוסף מתקיים פה שיעור תניא פעם בשבוע מפי הרב אריה קירשנזפט, וזה מעלה את כל העשיה הזו לקדושה.

    בסדנאות אני מדגישה מאוד את נושא הכשרות. אני מסבירה למשל על תבניות סיליקון, שהופכות לחלביות אם משתמשים בהן פעם אחת בחלבי, ואי אפשר לשנות זאת. אני מלמדת איך בוררים אגוזים ושקדים וכדומה. תמיד משתדלת להכניס איזה שהוא תוכן רוחני בתוך הסדנאות. מישהי שעברה תאונה והגיעה לקורס עם רגל שבורה קיבלה קופת צדקה לרכב. נשים יוצאות עם תעצומות.

    פעם קרה לי משהו מדהים. היתה אשה אחת שהשתתפה בסדנאות ואמרתי לה שעוד מעט י"ט כסלו, ומאוד חשוב ללכת להתוועדות. היא אמרה 'כן, אולי אני אלך'. בסדנא הבאה אמרה: 'אני רוצה להגיד לך שאחרי יותר משנתיים שלא הלכתי להתוועדות, חזרתי כולי רטובה מהתרגשות, לקחתי סידור שלא נגעתי בו שנתיים והתחלתי לומר שוב תהלים'.

    אחת מהנשים הקבועות פה בשיעור תניא, הייתה אומרת מילים לא מתאימות. אמרתי לה שפה זה בית חב"ד. אנחנו עושות פה אוכל וצריך אוירה חיובית. אם לכלכנו את האויר צריך לטהר את האויר. כך כתוב בחסידות, אז כעת אגיד דבר תורה. היא אמרה – 'מה זה חסידות? מה זה התניא הזה? אני חייבת לדעת'. ואז היא הפכה להיות קבועה בשיעורים, דווקא זו שהפרה את הסדר! דווקא מי שנמשך כביכול לצד שכנגד, הוא זה שמחפש. כי הרי מה חז"ל אומרים – 'פני הדור כפני הכלב'. והרבי אומר שכמו כלב שאומר 'הב לי' – כך קיים צמא של קדושה. לצד החיובי ולא לצד השלילה.

    בהרצאה שאני נותנת, אני אומרת שלא באתי לחדש לכן, אלא לשתף אתכן בנסיון שלי כדי לתת לכן כוח. אני מספרת את הסיפור שלי בבתי חב"ד, בערבי נשים, בנופשים. בגלל שעברתי כזה דבר הזוי, אני צריכה ללכת ולשתף אחרים, ובמיוחד נשים צעירות, כדי שיעריכו מה שיש להם, וגם לתת כוח לנשים שעוברות נסיונות קשים. אני מחזקת אותן שלא ליפול לתוך הבור, לא לשקוע".

    מאושרת כמו כלה!

    ספרי על נקודת–מפנה בה התחלת להרגיש את פירות מאמציך.

    "היה לי מאוד קשה בכל השנים שבהן הוא לא הלך לבית הכנסת. באותן שנים הייתי הולכת בשבת עם חברה והילדים לבית הכנסת והוא נשאר בבית. זה קרע אותי מבפנים שאני צריכה ללכת בלעדיו – כי הוא לא הולך. ובמיוחד חששתי מ'בר המצוה' של הבכור שלנו. מה יהיה? מי ייקח אותו לעלות לתורה, להניח תפילין?

    בינתיים התמדתי בעבודה על התובנה שקיבלתי מהאירוע הזה, שזה כל הזמן לחפש ולמצוא את הנקודות הטובות שבו. ראיתי רק קשיים ולכן מה שנתן לי כוח היה לפתח עין טובה. רק עין טובה בונה נישואין ונותנת לגבר כוח להתקדם. יכולתי להתלונן מהבוקר עד הלילה וזה היה קל מאוד, אבל בחרתי לחפש את הטוב שבו.

    ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלנו. יום אחד הוא קם והלך לבית הכנסת. עד אז הוא מאוד סבל מכאבים וחולשה, וכאשר החל ללכת לבית הכנסת ולחוות את החגים, התפילות, השמחה של הקדושה, של האחדות, אוירת בית כנסת והתוועדויות, הוא קיבל כוחות להתמודד עם הקושי והכאבים שלו, שעדיין קיימים גם היום.

    והוא התקדם בצורה פלאית. הוא התחיל לארגן את ה'קידושים' לאחר התפילה בשבת. לארגן שיעור תניא לפני התפילה בשבת ולארגן התוועדויות, בהמשך התחיל ללבוש סירטוק וכובע, ואז הגיע היום שבו בעלי לקח את הילד להנחת התפילין. היה זה יום של בכי מרגש, הייתי מאושרת כמו כלה: 'אבא של הילד שלי לקח אותו ואני לא צריכה לחפש מי ייקח אותו'.

    היתה משפחה שמאוד עזרה לנו. היינו הולכים אליהם ללמוד איך צריך להתנהג עם הילדים, לנהל שולחן שבת. בעלי ישב ולמד מראש המשפחה איך להיות אבא., איך לדבר עם הילדים. איך ליצור אוירה שמחה. והמשפחה שלנו שהיתה מפוררת ומנופצת לרסיסים התחילה להתאחות לאט–לאט. היום הוא סובל מאותם קשיים, אך הוא למד כיצד למצוא דרכים להתמודד עם הקושי, ועם הכל הוא עדיין זקוק לעידוד שלי. למדתי שכל אשה מחזיקה את הבית שלה, וכדי להצליח אשה צריכה להיות קודם כל אופטימית. חייבים ללכת כל הזמן עם חשיבה גאולתית שדברים יסתדרו.

    כל אשה צריכה להכניס את החיות לבית שלה, לשיגרה. גם כשאין קשיים דרמטיים כמו שלי, צריך לחפש ממה לשאוב את החיות. ויש עוד קשיים במשפחה. קשיים עם הילדים והפרנסה ועוד קשיים יומיומיים מסביב. אבל העבודה היא כל הזמן להכניס חיות בבית וקודם כל להעריך את עצמך כאשה. אם מתמקדים בחוסר ואיפה אני לא, זה נטו יצר הרע. צריך להתמקד בטוב ובמה שכן עשיתי והספקתי. אשה צריכה לעודד את עצמה כדי שתוכל לעודד את בעלה ואת הילדים. אותו דבר מול הבעל. לא לחפש מה הוא לא עושה אלא מה הוא כן עושה. לא מה לא טוב אלא מה כן טוב. בהווה ובעתיד.

    למדתי בעקבות הנסיון שלי כל מיני תרפיות ואני יודעת היום איזה דברים טובים יש בבעל שלי ואיך אפשר להתקדם. במקום להתעסק בכמה קשה לבן שלי למשל, אני מתמקדת באיך אני יכולה לעזור לו ומה אני יכולה לעשות. זה הפוקוס. אף פסיכולוג או פסיכיאטר לא יכול לתת לנו את זה! אנחנו צריכות תמיד לצאת. לעזור. לחפש עשיה ומה לתרום. כמובן אורות בכלים ולא על חשבון המשפחה והילדים. זה תמיד בריא לילדים לראות את ההורים עסוקים בעשיה. שיראו בעיניהם שמקושי אפשר לצמוח וכמה אנחנו גיבורים. דוגמא אישית של התמודדות. ולחפש כל יום מה טוב. מה כן טוב.

    אני חוזרת ואומרת: הבית הוא בידיים של האשה ובמצב רוח של האשה. בגישה של האשה. בנתינה של האשה. אשה צריכה לדעת שהיא קיבלה מהאמהות הקדושות את הגנים ואת הכוחות לנהל בית יהודי.

    זכרו: מאחרי כל גבר יש אשה. אתמול קמתי עם כאבים ברגליים והיה לי קשה מאוד לגרד את עצמי מהמיטה. ואז אמרתי לעצמי: 'קומי! קומי מהר כי אם תתחילי להתבכיין לו, מיד תורידי אותו בשניה".

    ממתק בריא

    מה כל כך מיוחד בשוקולד?

    "השוקולד זה שמחה לבית. שמחה לאנשים. אחרי שראיתי שהתחום הזה מקדם את בעלי, הרגשתי שאני עצמי כבר אוהבת את זה ורוצה להתעסק במשהו שכרוך בשמחה. שוקולד זו אומנות שאותה אני מאוד אוהבת. שוקולד הוא תרפיה דרך כל החושים. הוא משחרר אנדורפינים באכילה, בהרחה, בראיה, וגם בעשיה ובחוש המישוש. ממש תרפיה בשוקולד. נשים שמגיעות לסדנאות מקבלות את התרפיה הזו.

    בנוסף, שוקולד זה גם מתנה שתמיד מתקבלת בשמחה. שוקולד אנשים זוכרים. אני הנחתי ב"בר המצוה" של הבן שלי תפילין משוקולד על כל צלחת, וזה עשה טוב לאורחים ולכולם. זו דרך יפה להכניס רוחניות בגשמיות. השוקולד נחשב גם לממתק הכי בריא. אין בו חומרים רעילים כמו בחטיפים השונים. והשוקולד הופך לדבר רוחני כשמעלים אותו לקדושה. למשל, עשינו מבצע תניא שעדיין ממשיך, מתנה לרבי לכבוד י"ט כסלו. כל ילד שבא לחנות שלנו ואומר תניא מקבל שוקולד. ויש ילדים שבאים כל הזמן. אני מאמינה שכשהילד יגדל, בכל פעם שהוא יראה שוקולד – התניא יעלה לו לראש. תהיה לו התניה חיובית של התניא דרך השוקולד.  זה התחיל מזה שילד בא לחנות ורצה שוקולד. אמרתי לו: 'אם תגיד תניא, אתן לך שוקולד'. הוא התחיל לומר תניא ונתתי לו שוקולד ואז הוא אמר 'רגע, עדיין לא סיימתי' והמשיך והמשיך והמשיך…  ניסיתי את זה עם עוד כמה ילדים וזה תמיד עבד. הם לא יצאו מיד עם השוקולד שקבלו אלא המשיכו לומר תניא. כל אחד שיש לו עסק צריך לעשות עם זה חסד וזה מביא את הברכה. לקחת את הכישורים שלך ולהפוך את זה לקדושה. אני מתמחה בבוטיק שלי בשוקולד גורמה וקינוחי גורמה לאירועים. הכל אצלי בד"ץ העדה החרדית – פרווה גורמה. יש לנו מגשים לאירועים, קינוחים לאירועים.

    היום אנחנו גם משתדלים להזמין הרבה אורחים לשבת. אני מכינה דברים קלים בתנור והאורחים מביאים סלטים. אנו משתדלים לעשות את הבית הזה שמח. יש הרבה זמירות שבת עם כולם. אני עובדת המון שעות כל יום, אבל השבת נותנת כוחות נפש לכל השבוע. בעלי אומר שהאורחים משכיחים ממנו את הכאבים".

    איזה מסר מסכם יש לך עבורנו הנשים?

    "כשאשה מחכה לגאולה הפרטית שלה, היא צריכה לראות בעיני רוחה איך הכל מסתדר, לשאוף לזה ולהאמין שגם אם זה ייקח שנתיים–שלוש זה יסתדר בסופו של דבר. צריך להודות על העתיד כבר עכשיו ולהיכנס לחשיבה גאולתית".

    3016

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    3 תגובות

    1. scurvktv@habadavi.tzafonet.org.il
      י״ח באב ה׳תשע״ו (22/08/2016) בשעה 23:44

      ווואאווווו!!! ממש יפה! חזק! ומעצים! כמה כוחות ווראיה מוחשית שהקב"ה איתנו יש בסיפור הזה! שוב, ו-ו-א-ו!!

    2. יוספי רוזן | עיצוב ומיתוג לעסקים
      י״א באייר ה׳תשע״ו (19/05/2016) בשעה 12:58

      מרגש, כמה כוחות יש לך את אישה מיוחדת!

    3. דינה
      ה׳ באייר ה׳תשע״ו (13/05/2016) בשעה 3:27

      קראתי התרגשתי, בכיתי, התפעמתי ולא יכולתי שלא לשתף את בעלי בסיפור מדהים ועצמתי זה.
      אז קראנו יחד, וחלקנו את רגשותינו יחד, והחלטתי לשתף ולחלוק יחד אתכן בכמה תובנות שבעלי שעוסק בטיפול פסיכותרפי העניק לי אז הנה הדברים כפי שבעלי שח בפניי לפניכן.

      וואו…
      מיד מתחשק לכתוב ולהציף את כל התחושות והרגשות:
      על הנפש המרוממת המכילה את מה שהרגש אינו מסוגל להכיל…
      על גדלות המוחין בהתנהלות פנימית של חכמת אשה הבונה את ביתה בעשר כוחות נפשה…
      על אצילות נפש של אשה שחרטה על לוח לבנו את אחד האירועים הכי מכוננים ששמענו בחיינו…

      אבל ישנו גם את הקול הפנימי הקורא לאחר ההתפעמות האדירה שסיפורה של נחמה דינה עוררה בנו, הקול שאנו רוצים לעשות משהו עם הסיפור בחיינו ולכן חשבנו לשתף בתובנות שעלו בנו מתוך סיפור חיים עצמתי זה.

      אז ראשית חשבתי שסיפור זה ראוי לפרסום ולא פחות חשוב גם בקרב הגברים שיקראו על תכוניתיהן הייחודיות של הנשים והעצמות שיש בהן בכלל ועל עצמתה של נחמה דינה בפרט ויוכלו להפיק מכך תועלת בחייהם המשותפים…

      אני חושב שראוי להעלות על נס את תעצומות הנפש שלך נחמה דינה, בה את מגלה את כוחותייך הפנימיים והעצמתיים בעיקר כלפי סביבתך אך גם כלפייך.

      את מדברת על החשיבה הגאולתית העצמתית שגם בהווה חיים את העתיד, שגם בשכול ובאובדן צריך לחיות את הגאולה שבא תבוא, זוהי חשיבה ייחודית ואת מנכיחה אותה בחייך בצורה מעוררת השראה והתפעלות …

      חשבתי שאולי אפשר גם לתת דגש על העצמה שבהווה- כאן ועכשיו, על כך שגם בשבר ובשכול אפשר להישאר עצמתי…
      על כך שהעצמה היא גם בהסכמה להיות ולחוות כן ועכשיו את ההווה כפי שהוא, לפעמים אולי גם מבלי לחשוב על ההתרסקות שיכולה לבא בעקבותיה הן כלפי עצמך והן כלפי הסובבים אותך…

      ההחלטה להישאר עם חוויית הסבל בהווייתו הנה היכולת לתת ביטוי עצמי לתחושות ולרגשות הזקוקים לעיבוד כאן ועכשיו ולאו דווקא לכך שנמלא את החלל הרגשי הלא מעובד בחשיבה על העתיד הוורוד הצפוי לנו ושאליו אנו כמהים…

      בכך אנו נותנים ומאפשרים לעצמינו לעבד את החוויה הרגשית כאמור ומשם הדרך להתמודדות עם רגש מעובד נעשית יותר אפשרית בעיקר כלפייך אך לא פחות גם לסובבים אותך, גם אם המצב עדיין לא השתנה…

      ההבנה שהכאן ועכשיו הנו המקפצה לעתיד, מאפשרת לנו לשהות בכאן ועכשיו…

      משמעות השהייה בכאן ועכשיו הנה ההסכמה לתת ביטוי עצמי לקול שעולה בי, שזועק ממני, לסבל הכמהה לביטוי מילולי, למקום בו אנו נפגשים עם עצמינו ומסכימים לנכוח בפגישה למרות ועם כל מה שהיא מזמינה לנו…

      האמירה הפנימית לפיה הנוכחות של רגשותיי חשובה ומשמעותית לי ועבורי, מעניקה ביטוי ועצמה לאנושיות שלי, לאמפתיה שלי ובי, להכלה שלי את עצמי שעמה אני נפגש ופוגש את עצמי כאשר אני מכיל ואמפתי לסביבתי.

      אני חושב שדווקא העיסוק בתוכן השליחות כפי שאת חווה אותה ממקומך השוקולד והמשמעות שהוא יוצק לחייך הנו כלי נהדר עבורך להתמלאות ממנו, והוא מהווה מקור השראה עצמתי לחוויות הסבל המלוות אותך.

      אולי דווקא משם אפשר לצעוד אל עבר הגאולה המיוחלת האישית הפרטית שלך ממנה תוכלי לצעוד עבור משפחתך בעלך וילדייך היקרים יחד אל הגאולה שלהם.

      נראה שהעיסוק במשהו טהור ונקי כפי שתיארת בשוקולד שהנו הממתק הכי סטרילי ובריא מכל החומרים הניצקים לתוך ממתקים אחרים ופחות בריאים, לצד בחירתך בחומרים משובחים כחמאת קקאו ולא מרגרינה מתארת את הנפש הטהורה שלך הנמשכת לחומרי גלם טהורים משובחים ויקרים כל זאת כדי לקבל תוצר מוגמר ברמה הכי טובה שאפשר להוציא מתחת ידך…
      מה שמאפשר ללמוד מהי הדרך בה את מתנהלת בעולם: הבחירה לעשות את המקסימום עם מיטב הכלים והאפשרויות העומדות בפנייך על מנת להשיג ולכבוש את היעד אליו את מכוונת, אין יעד ומטרה שעבורך היא בלתי אפשרית שזה מדהים…

      השיתוף בו בחרת לעבור את תהליך השיקום של בעלך יחד עם ילדייך ועם העיסוק המשפחתי מהווה מודל והשראה להבנת מהותו של השיתוף והביחד המעניק לנו את הכח לעבור יחד את המשבר בכך שאנו מעצימים את עצמינו ואת הזולת…

      נקודת מבטך בה את בוחרת לראות את הטוב שבדבר מהווה פריצת דרך ושינוי מהותי בחשיבה חיובית, ('תחשוב טוב יהיה טוב') מה שמזמין התעסקות בטוב וממילא לא מאפשר מקום להיפך הטוב לתפוס מקום במרחב המקום, הזמן, והסיטואציות (עולם שנה נפש) שמזמין המצב.

      האמירה לפיה האשה היא זו שמעצבת את הבית, ואחרי כל גבר עומדת אשה ואשה גדולה הנה נכונה ביסודה ובמהותה וכפי שציינת זוהי מתנת שמיים העוברת בגנים מאמותינו הקדושות…
      הרוך, ההכלה, האמפתיה, חכמת החיים והתבונה המאפיינים את האשה הנם כלים ייחודיים בבניית חיי הזוגיות והמשפחה.

      אך יחד עם זאת אין משמעות הדבר שעלייך לוותר על 'הקול' שלך, על הייחודיות שלך, בכך שתישאי את משאם של אחרים על כתפייך יהיו רחבות כפי שיהיו. ישנם רגעים בהם ההסכמה לתת ביטוי לצורך הנפשי-פיזי (פסיכוסומטי) מאפשרים את עצם היותך מעניקים ביטוי לנוכחותך וקיומך ומשמרים את מה שיש בך למענך.

      הכוחות שנגלו בך דרך מעבר צר שפקד את חייך הנו חלק מההווה הנושא בחובו תקווה לעתיד בו כוחות אלו יקבלו ביטוי עצמתי בחייך ובחיי משפחתך.

      נקודה משמעותית נוספת הנה ההכרה בבחירה:
      הן בבחירתך כפי שהתבטאת 'המובנת מאליה' להישאר יחד ולצדו של בעלך בשעתו הקשה, ויחד עם זאת ההכרה בבחירתו של בעלך האם להישאר במצב זה יחד, מלמד על העצמה שישנה בך כאדם מאפשר.

      האפשור הנו ביטוי נפשי לאדם שלם שהפנים את הסובייקטיביות שלו והמכיר בסובייקטיביות של הזולת. תכונה זו יש בה בכדי ללמד על הדרך בה אדם אוהב מבטא את הקשר שלו לזולת.
      את הברית הנצחית, את חוסר ההתניה שבקשר, את היכולת לראות 'מעבר ל', כל זאת הנה תוצאה ישירה של קשר עצמתי פנימי המעיד על ראית הזולת, על ההכרה בצרכיו של הזולת, מה שמאפשר את נצחיותו.

      אנחנו מתפללים עבורכם שתזכו להמשיך ולהעצים את הקשר בינכם מתוך בריאות שמחה אושר ועושר לאורך ימים ושנים טובות ושתרוו מכל יוצאי חלציכם נחת חסידי…

      זהו שיעור מאלף לחיים של משמעות
      אכן להפוך מריר למתוק, חושך לאור
      תודה לך על השיתוף
      דינה ומישאל

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.