• כיצד להתמודד עם אכזבות • הרב אליהו לוי

    הגדלה

    מה ההבדל בין דביקות לבין חשיקה וחפצה? מי אמר שגעגוע חייב להתממש? המרצה הנודע של תוכנית 'פנים בפנים' של אור חיה 'המרכז העולמי לאשה היהודיה' בטור מיוחד לכבוד ימי הספירה, ולקראת פתיחת הקורסים בשנה הבאה • לקריאה

    ימי ספירת העומר הם ימי געגועים. ימים של ציפייה ותשוקה, לקבלת התורה שתהיה בחג השבועות. לא לשווא משווה ספר הזוהר את ספירת העומר, לספירה שאש סופרת על מנת להיטהר מטומאתה, ולהיפגש מחדש עם בעלה. כך אנו מטהרים את עצמנו כל ימי הספירה, מתוך געגוע לאותו מפגש ישיר ועוצמתי, עם אבינו שבשמיים.

    אומנם, המילים: ציפייה, געגוע, תשוקה, מעוררות אצל הרבה אנשים חוויות קשות. אנשים רבים היו מעדיפים להוציא מילים אלו מהשפה העברית, יותר טוב היה בלעדיהם.

    כמה מאתנו ציפו, התגעגעו, השתוקקו, ולבסוף התאכזבו? אנו הרי למודי אכזבות. החל מהציפייה לגאולה שכבר 2000 שנה מחכים. ומתאכזבים כל פעם מחדש, וממשיך באין ספור ציפיות אישיות שכל אחד היה מצפה מעצמו ומהזולת, שוב ושוב מתאכזב. למודי אכזבות אנו. וממילא למדנו את עצמנו להפסיק לצפות. וכמו שאומר פתגם עממי, מי שלא מצפה לא מתאכזב.

    אמנם, שלומדים פנימיות התורה, מילים כמו געגוע ותשוקה, מקבלות פירוש שונה מהרגיל.

    המדרש בפרשת וישלח, מלמד על שלוש לשונות של אהבה, בהם משתמש הקב"ה לעם ישראל, ריש לקיש אמר: "בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה, ובחפצה, בדביקה-ואתם הדבקים, בחשיקה-לא מרובכם מכל העמים חשק ה', השמיט את הלשון דביקה, ומשתמש רק בשני לשונות מהמדרש "חשיקה וחפצה". ומוסיף על גביהם "תשוקה ונפש שוקקה".

    מה ההבדל בין דביקות, לבין חשיקה וחפצה? החשיקה והחפצה מסמלות געגוע, והדביקות היא כבר המימוש של הגעגוע. כאשר יהודי מתגעגע לחיבור עם ה', הרי הוא בחשיקה וחפצה, כאשר הוא מרווה את צימאונו, הרי הוא בדביקות. כאשר ספר התניא משמיט את הלשון דביקות, הוא מלמד אותנו עניין גדול מאד. העיקר איננו הדביקות, אלא הגעגוע עצמו.

    מי אמר שגעגוע חייב להתממש? מי אמר שכל ציפייה וחשק צריכים בסוף לקבל רוויה?

    כאשר אדם משתוקק לה', ההשתוקקות והגעגוע הם כבר העניין בעצמו. הוא זוכה להתגעגע לה', וזה עצמו מקרב אותו קרבה עזה לה'. אם יזכה, יגיע גם לדביקות, אך זוהי מתנת שמיים, שיכולה לבוא, ויכולה שלא לבוא.

    ואם ישאל השואל, כיצד אפשר להתגעגע ולהתגעגע, ולא להגיע לידי מימוש? הרי זה מתסכל! התשובה היא, שהכל תלוי בנקודת המבט. אם מתייחסים לגעגוע כאמצעי, אז כאשר לא מגיעים לדביקות, הרי הגעגוע מתסכל. אולם אם רואים את הגעגוע כעניין לעצמו, אין מה להתאכזב.
    להיפך, שמחים בגעגוע עצמו, וכלל לא חושבים לאיזה תוצאה הוא יוביל.

    וכמו שהזוהר השווה בין ספירת העומר לספירת אישה לבעלה, כך גם בעניין הציפייה והתשוקה.

    כאשר בני זוג משתוקקים ומצפים לדברים מבן זוגם, הם עלולים להתאכזב, במיוחד אם השני לא עומד בציפיותיהם, אולם, זה רק אם רואים בציפייה אמצעי ולא מטרה.

    אפשר לראות בציפייה מטרה לעצמה. עצם העובדה שאני מצפה, יוצרת חיבור, נובעת מאמון שאנו עדיין מאמינים אחד בשני. כאשר לא מצפים, כבר מיואשים אחד מהשני, כבר לא מתחברים. אולם כאשר נותנים אמון בבן הזוג ולא באכזבה, מוכנים להמשיך לצפות. וגם אם הציפייה לא מתממשת, לא מתאכזבים, הציפייה עצמה היא כבר העניין. אם זוכים למתנת שמיים, בסוף הציפייה גם מתממשת.

    ישנם עוד תשובות מעשיות לכך, אבל אין אפשרות לעלות את זה במאמר אחד. במסגרת תוכנית פנים בפנים של 'אור חיה' נשאל את השאלות ונתן את התשובות בקורס מעניין על פי תורת נשיאי חב"ד לדורתיהם.

    1590

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.