• הרבנית אשכנזי, כפי שמעולם לא הכרתן! • מגזין

    הגדלה

    בראיון אישי, מגוללת הרבנית סימה אשכנזי פרק סוער מתקופת נעוריה, של התמודדותה עם הנפש-הבהמית בהיותה במסילה העולה בית א-ל -לקראת קבלת תורת החסידות והדרכותיה. מאבק קורע בין עולמות: ההשכלה והתרבות החיצונית מול עולם החסידות ועבודתה הפנימית. וויתורים, התקדשות והתעלות • הרבנית, כפי שמעולם לא הכרתן! • הכנה למתן תורה - לקריאה

    מאת: מירי שניאורסון עטרת חיה

    הקללה שהתקיימה

    כדי להבין את מה שעבר עליי בנעוריי נפתח ברקע המשפחתי שלי. מצד משפחתה של אמי ז"ל, משפחת סלונים, אנו צאצאי אדמו"ר הזקן – דור שביעי ממנו. מצד משפחתו של אבי ז"ל, משפחת וולפא, אנו צאצאי הגאון מווילנא. בנו נתקיימה קללה שקיללו את הגאון שנכדיו יהיו חב"דניקים… וב"ה, זכינו.

    סבי, הרב סלונים ע"ה היה חסיד מאוד גדול וממנו קיבלתי עד אין קץ ובעקבותיו בחרתי בדרך חב"ד. וזה לא היה מובן מאליו כי אני למדתי ב"חורב" והייתי אמורה ללמוד באוניברסיטה כמו כל חברותיי.

    בעקבותיי, כבכורה, גם אחיי שיחיו שהיום גרים בביתר ובנתניה ב"ה שלוחים חסידים ומקושרים.

    כיצד החלה ההתקרבות הממשית?

    למדתי ב"בית יעקב" עד כיתה ד'. בכיתה ה' התחילו ללמוד משמרת שנייה אחר-הצהריים. אימי לא רצתה שאלמד אחר הצהריים. ולכן הועברתי ל"חורב". הכל היה יפה וטוב עד שהגעתי לגיל שבו התחלתי לחשוב ולהרהר… הגעתי למסקנה שאיני חפצה בחינוך הזה. התחלתי ללמוד שיחות של הרבי מלך המשיח.

    הרבי החל אז לעורר בנושא של בתי ספר חב"ד. באותה תקופה הקימו שלושה בתי ספר חב"ד ביישובי ספר: בברוש, בתענך, ובקרית גת. הרבי דרש שלא יהיה ילד יהודי אחד שלא יקבל חינוך יהודי. אז פתיחת בתי ספר וסמינר להכשרת מורות היו דבר חדשני, איש לא דיבר על כך.

    בכפר חב"ד, אחרי בית ספר יסודי היו שלוש שנות תיכון, ללא בגרויות (כרצון והוראת הרבי – הערת המערכת). ובאותם ימים הקימו את המדרשה בכפר ללימודים של שנתיים נוספות שהיוו את הבסיס למכללה של היום. אני למדתי במחזור הראשון של המדרשה.

    בכיתתי היו בתיה הכט זלטי הרצל (פריימן) ושטרנא דרוקמן שקרבוני מאד. למדנו שנתיים ובשנה שלאחר מכן לימדנו והשלמנו מבחנים אחרונים.

    הוריי מאוד התנגדו שאעבור ללמוד בכפר. שום סיבה לא נראתה להם. הם טענו 'מה חסר לך בבית?' ורצו שאמשיך בתלם. אבל היה זה כבר מאוחר מידי… הרצון שלי היה מאד חזק לחנך את ילדי ישראל בקדושה ובטהרה, כתבתי לרבי ושאלתי מה עלי לעשות?

    הרבי מה"מ כתב לאמי ע"ה מברק בן 70 מילים ובקש שאעבור ל"בית רבקה" בכפר, הרבי ישלם עבור מברק בחזרה בו יודיעוהו הורי אם עברתי. כמובן שלאחר מכן הסכימו הורי שאעבור.

    בתום שנת הלימודים הראשונה בסמינר בימי הסליחות תשכ"ד קיבלתי מהרבי מכתב ברכה לשנה החדשה על יד שמי סימה תחי' הוסיף הרבי בכתב ידו הקדושה ש"ב (שארת בשרי) הייתי בת 17 וחצי אין לתאר את התרגשותי ואת הכוחות ששאבתי מהמכתב, שפכתי הרבה דמעות להיות ראויה לתואר הזה.

    במהלך בכלל השנתיים זכיתי לקבל לסמינר 11 מכתבים מהרבי שחזקו אותי מאד.

    ליום הולדתי ה19 שוב כתב לי הרבי ש"ב אז כבר הייתי נשואה והרגשתי שהברכות הקדושות והאיחולים הלבבים הם לכל החיים.

    התקשרות

    מתי כתבת לראשונה לרבי?

    בגיל 14 כתבתי את המכתב הראשון. קיבלתי תשובה ולאחריה הייתה לי התעוררות מאוד גדולה.

    הרבי הקים אז את ארגוני "צעירי חב"ד" ו"נשי חב"ד" והייתה אווירה תוססת של פעילות ורצון לעשות ולפעול. בבית סבי שמעתי, ראיתי ונמשכתי. סבי היה אחראי, בין השאר, על "צעירי חב"ד"; והרבי הורה שלא יעשו דבר מבלי לשאול את פיו… בכל הוא היה מעורב. הוא בנה את שיכון חב"ד ואת התלמוד תורה בירושלים. לאחר הסתלקות הרבנית חנה אם כ"ק אדמור מה"מ  הקים את גן-חנה ואח"כ את "בית חנה" יסודי אותו ניהלה בהצלחה רבה דודתי הרבנית סימה שתחי' רלבג במשך 30 שנה.

    אני זוכרת שהוא הביא את רכב ההסעות הצהוב הראשון(!) שהיה בארץ. עימו הוא אסף ילדים מכל רחבי ירושלים והביא אותם לשיכון, לתלמוד תורה.

    התחלתי גם להצטרף לפעילות. עם שתי חברות נוספות, רחל מנדלסון (הבר) ובת שבע בקרמן (וולף-שוחט) ב הלכתי ברגל בשבת לשכונת "עיר גנים" הירושלמית שבה היה בית ספר חב"ד, ועשינו שם מסיבות שבת.

    היינו הבסיס של בנות חב"ד. סבי היה מארגן לנו מתוועדים אורחים. אני זוכרת שהרב משה הכט ע"ה הגיע מארצות הברית וביקשנו מסבא שלי שידאג שהוא יתוועד אתנו. ככה התחלנו פעילות של קבוצת בנות המתוועדות ולומדות חסידות.

    הייתי בהתעוררות גדולה מאוד ללכת בדרך חב"ד. כתבתי לרבי מכתב כנה מעומק הלב וברגש רב, בו פרטתי עד כמה אני רוצה ללכת בדרך הזאת והפלגתי בשבחם של הצעירים שעובדים במסירות. הרבי השיב לי: "נעם לי לקרות בו ההתרשמות שלה מתורת חב"ד ועניניה וכן מרצונה הטוב לתרום חלקה בהפצת תורה זו ועד למעשה בפועל שהרי המעשה הוא העיקר" הרבי הוסיף: "ובודאי למותר להדגיש אשר מראשית תנאי התעמולה והפצתה בכגון זה הוא להיות דוגמא חיה לרעיון זה והמסקנות שלו, ובכל האמור הובטחנו, הבא לטהר, שנכלל זה גם לטהר אחרים, מסייעין אותו.

    והרי גם זכות גזע מחצבתה ועד לרבנו הזקן-מסייעת. בברכה לבשורות טובות בכל האמור וחיי"ק.

    ובוודאי סבי ודודתי מרת סימה תחי' רלב"ג, המכירים אותי ואת מצב העניינים, יסייעו בידי.

    באותם ימים שיחות של הרבי היו רק באידיש וישבתי עם "טייפ" ענק מימדים משך שעות ארוכות. הרבי דיבר אז על ה"פנסאי" וזו הייתה השיחה הראשונה שתרגמתי. כל מילה שלא הבנתי שאלתי מה פירושה וכך התחלתי לתרגם שיחות לעברית ובמקביל ללמוד אידיש עם שיחותיו של מלכנו.

    מלחמת היצרים

    ומה ארע אז?

    לאחר שהיו לי ברכות מהרבי, יצאתי לגמרי מהמסגרת…

    עד אז הייתי תלמידה מאוד טובה, מעולם לא היו עימי בעיות משמעת ופתאום, ניגשתי למחנכת שלי ואמרתי שאני מפסיקה להגיש יומני קריאה.

    באותם ימים בלימודי ספרות היו מטלות קריאה של ספרים שונים והגשת יומן קריאה עליהם – כהכנה לבגרות בספרות. היו אלה ספרים לא-דתיים, שבית הספר חילק לנו ודרש מאיתנו לקרוא אותם ולכתוב עליהם יומנים.

    אני זוכרת איך  קרה המשבר הרציני, זה שבעקבותיו החלטתי שאיני קוראת יותר ספרים חיצוניים. הייתי בשבת בשיכון חב"ד, אצל סבי וסבתי, ולמעלה בקומה השלישית נולדה תינוקת שנודעה לימים כצירה ווקסלשטיין (ע"ה), אביה, ר' צבי אייזנבך ע"ה היה מהפעילים הבולטים בצעירי חב"ד.

    אני זוכרת את ה'קידוש' שהיה אחרי התפילה. רציתי לשמוע את הניגונים שעלו משם ויצאתי למרפסת להקשיב. במקביל, הייתי צריכה לגמור את הספר כי ביום ראשון היה עלי להגיש יומן קריאה עליו. רצתי למרפסת לשמוע את הניגונים, ולאחר מכן רצתי פנימה לקרוא ומשגמרתי את קריאת הספר, התמלאתי כזה גועל מעצמי – שבמקום לשמוע את הניגונים המרוממים רצתי לקרוא את הספר הכל-כך לא טהור… אז פשוט נדרתי נדר שזה הספר האחרון מסוגו שאקרא!

    למחרת, ביום ראשון, ניגשתי למורה ואמרתי לה שאני לא מגישה יומן קריאה היום והסיבה היא כי החלטתי יותר לא לקרוא את הספרים האלה. היא חשבה שקרה לי משהו… "הרי את צריכה לגשת למבחן בגרות ואיך נגיש אותך?!"… היא שוחחה עם המנהל שזימן אותי לשיחה, ואני רק פחדתי שמא יאמר איזו מילה ח"ו נגד הרבי, רגשותיי געו ופרצתי בבכי. הוא, שהיה איש חינוך ואדם מאוד חכם, אמר לי שהוא מעריץ את הרבי ולומד חסידות אצל הרב זווין, והוא כל כך מבין אותי. וזה כל כך יפה ונכון… (כך רצה "לקנות אותי"…) "אבל אלו שני דברים ואין קשר ביניהם! את יכולה ללמוד חסידות ויכולה גם לקרוא את הספרים האלו". אני הסברתי לו ששני הדברים האלה לא עולים בקנה אחד. כי אם אני רוצה לטהר את עצמי ולעלות מעלה מעלה ולקדש את המחשבה, דיבור ומעשה, אז איך אני יכולה לקרוא ספרים כאלה?!

    רציתי רק ללמוד חסידות, בשיעורי תורה ותושב"ע הבאתי שיחות של הרבי ופירושים מתורת החסידות.

    במקביל לשינוי הפנימי, שיניתי לגמרי את הלבוש החיצוני והתחלתי ללכת עם גרביים ושרוולים.

    יודעת את העולם ומתכוונת למרוד בו!

    זאת אומרת שעשית תהליך של וויתור על מוזיקת העולם, על ספרות העולם, בהיותך במקום של תרבות!

    אכן, הייתי הולכת להופעות של ה"פילהרמונית", הייתי חברה ב"בצלאל" ו"בבית האומנים", אהבתי אומנות וכל תערוכה שהייתה הייתי הולכת לראות.

    במקום בו את יושבת מול התלמידות, כשהעולם כל כך פתוח ודברים שאינם מהקדושה נמצאים בכף היד. התלמידות אולי חושבות 'מה היא מצפה מאיתנו? היא אפילו לא מבינה מה עובר עלינו?'…

    אני מבינה מצוין… היינו הולכות לקולנוע עם המחנכת, אמנם לא היו לי סרטים בבית, אבל היינו הולכות לראות סרטים. אני זוכרת את הסרט האחרון שראיתי, זה היה "אקסודוס". אני זוכרת שהלכנו וחזרתי בהתרגשות מאוד גדולה…

    יש משהו חזק בדרך שהמצלמה מעבירה דברים.

    וודאי. חזרתי מהצפייה והייתי צריכה להתפלל ערבית. כי אז קיבלתי על עצמי להתפלל שלוש תפילות ביום. ואני זוכרת שהחזקתי את הסידור ולא יכולתי להתפלל ולהתרכז בתפילה. חשבתי כל העת על הגיבורים ומה הסרט אומר לי, והייתי בהתפעמות גדולה. באותם רגעים אמרתי לעצמי שאני צריכה להחליט, כי אם אני ממשיכה בדרך הזאת ורוצה להתפלל ולהתעלות אני צריכה לעזוב את כל השאר.

    אני אומרת תמיד שמה שלא עברתי בעצמי, לא חוויתי ולא עבדתי על עצמי בעניינו איני יכולה לדרוש מהזולת. אבל על הדברים האלו אני בעצמי לחמתי להיגמל מהם.

    לחמתי ממש יומם ולילה, בפרט שהייתי בחברה אחרת והייתי יחידה מול כולם. בתיכון, בימי שרב כשכולן היו בלי גרביים או עם גרביים קצרצרות ושרוול קצר, אני באתי בגרבי ניילון ובשרוול ארוך – שיניתי את כל אורח חיי. בתיכון כולן אמרו: "סימה השתגעה!" זה היה ברור להם. גם המורות וגם החברות נראו אחרת ממני… הייתה לי רק חברה אחת שהלכה בדרכי ויחד התקדמנו, ידידת נפשי הגב' עפרה קופצ'יק שכיום שליחה בחדרה, יחד למדנו ב"חורב" וגם היא, ב"ה, הפכה לחסידת חב"ד.

    ממרחק השנים, כשאת מביטה לאחור את יכולה לומר שהמאמץ היה שווה?

    וודאי. ואני מודה לה' בכל רגע ורגע על שפקח את עיניי והלכתי בדרך הטובה והישרה. לא מזמן דיברתי עם בנות המכללה, לקראת סיום חלקו הראשון של מבצע שהתקיים. שיבחתי והיללתי את הצורה שבה הן יושבות ולומדות במסגרת המבצע ואמרתי שכשאני רואה אותן, רציניות ומקדישות, אני נזכרת בימי קדם. וסיפרתי להן על ההתמודדות שלי עם הספרים, ועד כמה שאני מודה לה'. וכשאני רואה אותן, אני מתרגשת ורואה כמה זה אפשרי גם היום! אמנם זה קשה כי הנפש הבהמית לא רוצה והנסיונות גדולים, אך הרבי נותן להן כל כך הרבה ברכות והן תצלחנה, בעז"ה. הבנות, המורות וגם אני התרגשנו מאוד והן ניגשו להודות על השיתוף.
    כשזה אוטנטי זה עובר. לעומת מצב בו מסתכלים עלייך כאילו את יושבת במגדל השן שלך ומחוברת לקב"ה ולרבי, ויכולים לחשוב שאין לך את הניסיונות הללו…

    האם המאבק עם הניסיונות האלה נגמר? את לא נמשכת לזה וזה לא מעניין אותך?

    בכלל לא. כשמחליטים בתוקף ועומדים על כך שוב ושוב המאבק באותו תחום נחלש. מאז לא קראתי ספר אחד מסוג זה ואני לא נוגעת במחשב עם כל אביזריו. מעולם לא גלשתי.

    אני תמיד לחמתי על כך ואני ממשיכה ללחום. לא אתן לעיניים שלי לראות מה שאסור. אני יכולה לשבת בכל מקום בו יש ז'ורנלים למכביר, אך לעולם לא אפתח. כי אני פוחדת רק מהקב"ה ולא מאף אחד שיראה אותי. אני יודעת שהחלטתי החלטה מאוד חזקה ללכת בדרך הטובה והישרה ואין לי שום בעיה עם זה ואני מודה לה' בכל רגע ורגע על כך.

    אני מספרת זאת לילדיי ולנכדיי, ומסבירה להם שידעו שזה אפשרי וצריך רק לרצות! ואם רוצים באמת, הקב"ה עוזר!

    היום יש לי רף אחר לגמרי להתמודדות. בנוסף להוראת "הבית היהודי" בסמינר שיעורי חסידות תניא מאמרים דא"ח ודבר מלכות ומבצעים במהלך כל השבוע, בע"ה להביא לביאת המשיח בקרוב ממש ממש.

    אמן כן יהי רצון!

    יחי אדונינו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

    לעילוי נשמת אמי שינדל מוסקא ע"ה וולפא בת עזריאל זליג

    2117

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.